14 יום. זה הזמן שבו הספיקה לפעול מערכת החינוך במתכונת פנים־אל־פנים לפני שעברה שוב ללמידה מרחוק לתקופת זמן בלתי מוגבלת.

בימים ספורים אלו התגלו 5,500 תלמידים, גננות, סייעות ומורים חיוביים לקורונה ו־72 אלף נכנסו לבידוד. פתיחת שנת הלימודים בניגוד להמלצות מערכת הבריאות, לוותה בגידול של 330 אחוזים במספר התלמידים שאובחנו כחיוביים ושל 275 אחוזים במספר המורים. הפתיחה, בעיקר בגילאי העל־יסודי, היוותה כנראה זרז בהתפתחות מגיפת הקורונה בישראל, כך על פי דוח אגף המודיעין של הצבא שפורסם ב־5.10.

"שר החינוך לא מפחד"

נתונים אלו עומדים בסתירה מוחלטת להצהרות היהירות והמנותקות של שר החינוך, יואב גלנט, טרום פתיחת שנת הלימודים. הצהרות כמו "התלמידים צריכים לדעת ששר החינוך לא מפחד", או "שנת הלימודים תיפתח ב־1 בספטמבר. נקודה", תואמות גם את התנהלותו היהירה של גלנט מול ארגוני המורים. שוב שר החינוך ניסה להראות שהוא לבדו שולט בסיטואציה ומסוגל "לספק את הסחורה". שוב, כמו מול ארגוני המורים, הוא נכשל כישלון חרוץ.

הניתוק מהשטח מראה שהשיקולים שהנחו את גלנט וחבריו לממשלה, לא נשענים על שיקולי בריאות הציבור או צרכי התלמידים והוריהם. העיקרון המנחה היה מצד אחד הצורך להחזיר את המשק לפעילות על ידי מתן "פיתרון" לילדים בשעות הבוקר ושחרור ההורים לעבודה, ומצד שני שיקולי יוקרה של הממשלה והצורך לייצר "תמונת ניצחון" מול המאבק בקורונה. הסגר הנוכחי מדגים עד כמה קונספציית הניצחון הייתה רחוקה מהאמת.

הקשיים בלמידה מרחוק

ההצהרות היהירות של שר החינוך לא גובו בהכנה ממשית של השטח. הממשלה נכשלה פעמיים — גם בפתיחת שנת הלימודים בלי התאמה מספיקה של המערכת וגם במעבר ללמידה מרחוק בלי הכנת התשתית הדרושה. ההרעבה התקציבית של מערכת החינוך בשנים האחרונות מתבטאת בכיתות קטנות פיזית בעלות מספר גבוה של תלמידים, מה שפוגע ביכולת להתמודד עם מגיפה שדורשת ריחוק גופני.

על־אף שהיה ידוע זמן רב לפני פתיחת הלימודים שיש אפשרות ממשית לפריצת גל שני, ולמרות העובדה שגם במתווה משרד החינוך חלק מהלימודים היו אמורים להתבצע בלמידה מרחוק — השנה התחילה כאשר רק ל־60 אחוזים מהילדים יש תשתית מתאימה לכך. כלומר, הזכות לחינוך של כ־40 אחוזים מהתלמידים נפגעה. ל־20 אחוזים אין כלל מחשב בבית — מהם הזכות לחינוך נלקחת בפועל. יש לציין שרוב התלמידים הללו הם ערבים־בדואים הגרים בכפרים לא מוכרים בנגב — כפרים שהמדינה מונעת מהם חיבור לתשתיות בסיסיות. משרד החינוך הודיע באוגוסט, כחלק מהכנותיו לפתיחת השנה, על רכישת ציוד ללמידה מרחוק, כולל 150 אלף מחשבים שיושאלו לתלמידים. אולם, עוד לא ברור מתי המחשבים יסופקו. לכך יש להוסיף את תשתיות האינטרנט בישראל שלא ערוכות לכמות גדולה של גולשים בו־זמנית.

אל מול הנסיונות היהירים של גלנט לפתוח את המערכת "בכל מחיר" — צריך בהחלט לקחת בחשבון את ההשלכות הקטסטרופליות של סגירת מוסדות החינוך עבור התלמידים, המורות, הגננות וההורים.

השלכות אלו זכו להתייחסות גם בדוחות של ארגון החינוך של האו״ם (אונסק"ו) ושל ה־oecd. עמותת עלם דיווחה אף היא על ההשלכות על נוער בסיכון של הסגר הראשון, ובפרט סגירת מערכת החינוך.

בתי־הספר והגנים מהווים עבור רבים מהילדים קבוצה חברתית חשובה, ואי של יציבות, במיוחד בעת הזאת. סגירת מוסדות החינוך מגבירה לחץ, תעוקה וחוסר וודאות. הסגירה קוטעת שוב את הגיבוש החברתי של הכיתות ע״י הפרדה בין חברים/ות; היא פוגעת בהתפתחות הרגשית והחברתית של הילדים/ות שמפסידים את החינוך המשמעותי היומיומי בבתי־הספר. בנוסף, קטיעת רצף הלמידה מכפילה פערים חברתיים ולימודיים, כאשר ילדים/ות עם הישגים לימודיים נמוכים יותר, במיוחד משכבות סוציו־אקונומיות נמוכות יותר, נוטים להישאר מאחור בזמן הלמידה מרחוק. מחקרים שנעשו בשלב זה מצביעים גם על עלייה באחוזי הנשירה ממערכת החינוך. כלל התלמידים נשארים מאחור ביחס להישגים הלימודיים המצופים לגילם, בגלל המעבר ללמידה מרחוק ובגלל הלמידה המקוטעת והשינויים התכופים בצורת הלמידה.

ילדים ונערים רבים מקבלים במערכת החינוך את הארוחה החמה המרכזית שלהם במשך היום, ולא לכולם יש להם אפשרות לקבל ארוחה דומה בבית.

עובדות ההוראה נאלצות שוב לעבוד שעות נוספות כדי לבנות מאפס מערכי למידה משמעותיים, לשמור על הקשר החשוב עם התלמידים והתלמידות, ובלא מעט מקרים לתמוך רגשית במשפחות שנקלעות למשבר. כל זאת כשברקע מרחפים מעל ראשיהן איומים בפגיעה בתנאי עבודתן, בדומה לסבב הראשון. סגירת מקום העבודה שלהן, והמעבר להוראה מרחוק מגבירים את אי־הוודאות והלחץ גם בחיי המורות והגננות.

הגיל הרך

לצד שיעורי ההדבקה הגבוהים בגילאי 14 ומעלה, צריך לקחת בחשבון את שיעור ההדבקה הנמוך יחסית בגילאי 0–5 ואת רמת התחלואה הקלה בגילאים האלו. שכבת גיל זו היא גם השכבה שהכי מושפעת מהסגירה הפיזית של מערכת החינוך משום שלמידה מרחוק פחות רלוונטית עבורה. ילדים בגילאים האלו גם זקוקים להשגחה ההורית הכי אינטנסיבית ואין שום אפשרות להשאיר אותם לבד בבית. שנת הלימודים נפתחה במסגרות לגיל הרך כמעט ללא התאמות לתקופת הקורונה, וכרגע מופעל הכי הרבה לחץ לאפשר לה לחזור ללמוד ראשונה — בעיקר על מנת לאפשר יציאה לעבודה של ההורים.

אבל גם בהדבקות גם בשכבת הגיל הזאת אסור לזלזל, כפי שזלזלה הממשלה בתחילת הסגר הראשון. התשובה לאטימות הממשלה היתה שביתה בפועל של חלק גדול מהצוותים בגנים על ידי לקיחת ימי מחלה. גם היום דורשים ארגוני הגננות חזרה בטוחה לגנים בעלי קבוצות קטנות יותר.

הגידול בהדבקות בקורונה בקרב ילדים גם מעמיס על מחלקות הילדים בבתי החולים העמוסים גם ככה. גם כאשר מדובר בחולים ללא סימפטומים מורגשים, יש לבודד את הילדים הנושאים את הנגיף משאר החולים.

נתונים אלו מדגישים שגם בגיל הרך אי אפשר פשוט לחדש את הלימודים ודרוש מאבק למען ההתאמות הנחוצות.

מאבק למען חזרה בטוחה לכיתות

כמו ההחלטות שהתקבלו לגבי מערכת החינוך בסבב הקודם, גם הפעם ההחלטה לגבי סגירת מוסדות החינוך התקבלה ברגע האחרון, ונכפתה על מיליוני ילדים וילדות, נשות הוראה ועל משפחות שנאלצו למצוא פתרונות לילדיהן ביום שאמור היה להיות יום העבודה הרגיל האחרון לפני הסגר. השינויים התכופים וההחלטות הבלתי־מוסברות מהרגע־לרגע מוסיפים עוד לחץ למצב המתוח גם ככה.

ההתייחסות למערכת החינוך כאל "פיתרון" לילדים בזמן שההורים נאלצים לעבוד לפרנסתם, יוצרת שורה של החלטות תמוהות כמו מתווה הקפסולות המחורר, או הצהרות הבריאות המטרטרות וחסרות הערך — רק כדי להראות ש"עושים משהו" מול המגיפה. כסת״ח. בשטח לא מתבצעת התאמה אמיתית של המערכת לתקופת ההתפרצות, מה שיוצר מצב של בחירה בלתי־אפשרית בין מערכת פתוחה המאיצה את התפשטות המגיפה, לבין מערכת סגורה עם השלכות קטסטרופליות — נפשיות, בריאותיות וכלכליות.

כדי להבטיח חזרה בטוחה ללימודים, שתחזיק לטווח הארוך, יש ראשית כל להיאבק למען הזרמה מיידית ומאסיבית של תקציבים למערכות החינוך, הבריאות והרווחה, שיאפשרו לעשות את ההתאמות הנחוצות ללימודים בזמן המגיפה.

את ההתאמות הללו ארגוני המורים, התלמידים וההורים צריכים לגבש באופן דמוקרטי במתווה חזרה שלוקח בחשבון את הצרכים של הילדים, ההורים, המורות והגננות, במיוחד אלה שנמצאות בקבוצת סיכון.

אסור לקבל מצב בו עובדות הוראה בסיכון נאלצות לבחור בין בריאות לפרנסה, כפי שקורה עכשיו עם החינוך המיוחד, שפועל כרגיל, ללא התייחסות לעובדות הוראה שנמצאות בסיכון גבוה לנגיף. בכל מקרה של חזרה ללימודים יש לאפשר למורות וגננות בסיכון בחירה בין חזרה פיזית לבית־הספר לבין הוראה מרחוק או חופשה בתשלום מלא ולא על חשבון מכסת ימי החופשה שלהן.

יתר על־כן, יש להבטיח הגנה מקסימלית וצמצום הדבקות, גם בקרב אוכלוסיות שאינן בסיכון. דרושה השקעה מאסיבית בהגברת אמצעי מיגון ובבדיקה וניטור שיטתיים של כלל הצוותים והתלמידים ברמה הארצית, כדי לאפשר התמודדות רצינית עם הנגיף, ובידוד נקודתי במידת האפשר.

ההחלטות לגבי הסגירה, הפתיחה ואופן הפעולה של מוסדות החינוך לא צריכות להישאר בידי קומץ פקידים מנותקים מהשטח. מי שכן נמצא בשטח — הצוותים החינוכיים, ההורים ובגילאים גבוהים יותר גם התלמידים והתלמידות, יודעים הכי טוב איך אפשר לפתוח את המוסד החינוכי שלהם. לכן, ארגוני המורים, ארגוני ההורים ומועצת התלמידים הארצית צריכים לדרוש שההחלטה לגבי פתיחה או סגירה של מוסדות החינוך תתקבל תוך דיון דמוקרטי בין הצוותים החינוכיים, ההורים ובבתי־ספר תיכונים גם התלמידים והתלמידות.

החזרת מוסדות החינוך לעבודה פנים־אל־פנים לא יכולה להיות מנותקת מהמאבק במגיפה באופן כללי — דרושה השקעה מאסיבית במעבדות על מנת לאפשר בדיקות רחבות, ובמערכי הרפואה כדי להגדיל את הספיקה של בתי החולים ולהבטיח יכולת ההתמודדות עם עלייה בתחלואה בכל הגילאים.

בנוסף, החזרה ללימודים לא יכולה להיות מרוכזת בהשלמת חומר בלבד. מעבר לפערים הלימודיים הנצברים, ילדים רבים סובלים מהיעדר יציבות ומהיעדר מסגרת בתקופת הסגר. יש לגבש תוכנית לתמיכה רגשית בכיתות, תוך גיוס אנשי מקצוע, כמו עובדות סוציאליות, פסיכולוגיות ותרפיסטיות. אפשר למשל להכניס למערכת השעות הבית־ספרית, לכל הכיתות, מקצועות טיפוליים, כגון טיפול באומנויות, כלבנות טיפולית וכדומה.

נחוץ גם שארגוני המורות, ההורים והתלמידים ייאבקו למען הקטנת כיתות, ע״י גיוס כוח אדם מקצועי, שיפור בתנאי העבודה והשכר של המורות והגננות ובנייה של כיתות חדשות. זה יאפשר גם לרווח את הכיתות ולשמור על מידה סבירה של ריחוק פיזי בזמן המגיפה. אף ילד לא צריך להישאר מאחור בגלל ממשלת הון מנותקת.