משבר הקורונה החריף משמעותית את המחנק הכלכלי של סטודנטיות וסטודנטים. 150–200 אלף סטודנטיות וסטודנטים איבדו את מקום עבודתם או הוצאו לחל״ת, עוד לפני שהסגר השני החמיר את המצב. רבים חוששים שלא יצליחו לסיים את שנת הלימודים תחת מגוון לחצים — כלכליים, לימודיים, בריאותיים ונפשיים.

מלכתחילה אנחנו, סטודנטיות וסטודנטים, חשופים יותר ללחצים כלכליים ועובדים במשרות שלא מספקות פרנסה מלאה. עוד לפני פרוץ המשבר, 80% מאיתנו עבדו בזמן לימודיהם ולמרות זאת 91% (!) עדיין מסתמכים על סיוע כלכלי מההורים.

העובדה שגם במאה ה־21 הגישה להשכלה גבוהה מותנית במצב כלכלי מביאה כעת לאבסורד בו רבבות סטודנטים שאיבדו את פרנסתם במשבר שקלו אף להפסיק את לימודיהם (לפי נתוני סקר התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות שנערך בקיץ האחרון).

שכר הלימוד הוא למעשה מס כבד בגובה של כשתי משכורות משרה מלאה בשכר מינימום (כ־17% מההכנסה בחישוב שנתי). במקום גזירות כלכליות, נחוצה לסטודנטים רשת ביטחון לימי הקורונה, וגם לימי ה"שגרה".

לא נהיה דור אבוד

לאחר הסגר הראשון פרצו מספר מאבקים סטודנטיאליים בדרישה לפיצוי ורשת ביטחון בעקבות המשבר. התאחדות הסטודנטים השיגה ויתורים מסוימים מצד הממשלה, אך השלכות הסגר השני הבליטו שאף בעיה יסודית לא נפתרה.

עם תחילת שנת הלימודים פרסמה ההתאחדות מסמך דרישות הכולל, מלבד תביעה להפחתה חד־פעמית של 30% בשכר הלימוד, גם הגדלה של קרנות סיוע, ביטול תשלום דמי אבטחה ותשלומים נלווים אחרים. אף שחשוב להיאבק להשגת אותן דרישות מינימליות, שהממשלה כבר קיבלה כמה מהן באופן חלקי, חשוב להזכיר שהן לא מספיקות. בין השאר, צריך לדרוש את הקפאת שכר הדירה במעונות כצעד בדרך להורדה דרסטית של מחירי המעונות, כמו גם פיצוי שכר מלא לכל מי שאיבדו את פרנסתם.

הנושא של שכר הלימוד צריך להיות במרכז סדר היום. הממשלה דחתה את הדרישה להפחתה בשכר הלימוד השנה. אבל גם ההפחתה שדרשה הנהגת ההתאחדות רחוקה מלהספיק. ראוי להזכיר שבעקבות שביתת הסטודנטים הגדולה של 1998, הוקמה ועדת וינוגרד להפחתת שכר הלימוד, שהיה אמור לרדת ב־50% ולהגיע כבר לפני עשור וחצי לגובה של כ־5,000 שקל לשנה. כפי שדרשו בשנים האחרונות סנדרס בארה״ב וקורבין בבריטניה, במקום מדיניות הגורמת לשקיעת סטודנטים בחובות דרושה רפורמה שתבטל את שכר הלימוד. גם בישראל, ודאי בהתחשב ביוקר המחיה ובמשבר הכלכלי, צריך להיאבק על הפחתה מהותית מיידית, כצעד בדרך לביטול שכר הלימוד.

כדי להשיג את הדרישות האלו מול ממשלה אטומה נדרש מאבק עוצמתי — שיערב כמה שיותר סטודנטיות וסטודנטים. צריך לדרוש מהאגודות דיון דמוקרטי על מטרות המאבק והדרישות, למשל באסיפות וידאו של החוגים. צריך ליזום מחאות בשטח ולדרוש את גיבוי האגודות, ואף לנקוט צעדי שביתה ועיצומים — כפי שנקטו גם ארגוני הסגל, שהגיעו להישגים.

מאבק סוציאליסטי, יחד עם חד״ש, עומדים ביחד, וארגוני מאבק אחרים בקמפוסים — תחת הכותרת המשותפת "חינוך חינם לכולם" — לקחה חלק ביום פעולה ראשוני שכלל הפגנות במספר קמפוסים. עוד פעולות כאלו יכולות להפעיל לחץ על האגודות ועל ההתאחדות לשים דגש על מאבק בשטח במקום להסתמך על לובינג בכנסת ומשא ומתן מאחורי דלתיים סגורות.

הרחבת הדרישות לשיפור תנאי ההעסקה של סגלי ההוראה ולהעסקה ישירה של עובדי הקבלן בקמפוסים יעזרו לבנות מאבק מאוחד של סטודנטים וסגלי הוראה ומנהל נגד כל המנותקים שם למעלה: ההנהלות, ראשי האוניברסיטאות והמכללות, והממשלה.

גם ההסתדרות, ארגוני המורות ושאר ארגוני העובדים, ארגוני מאבק בתחום החינוך והתארגנויות המחאה נגד שלטון נתניהו צריכים לתמוך ולאמץ את הדרישה החשובה להורדה דרסטית של שכר הלימוד כצעד בדרך לביטולו, כחלק מסדר יום של מאבק חברתי רחב יותר נגד ממשלת ההון והמדיניות הקפיטליסטית.

התשובה להפרטה: חינוך חינם לכולם

כמחצית בלבד מההשכלה הגבוהה בישראל ממומנת מתקציב המדינה. היתר מגיע ממקורות פרטיים: שכר לימוד ותרומות. תהליכי ההפרטה מגבירים את העול הכלכלי ומרחיבים את הפערים ואת אי־השוויון, הפוגעים בנגישות להשכלה גבוהה וביכולת של סטודנטיות וסטודנטים מרקע מעמד עובדים לשרוד בלימודים ולא לנשור. הלוואות, מענקים ומלגות (לעיתים קרובות תמורת שעות "התנדבות", כלומר, עבודה שכירה נוספת) להם זוכים פחות ממחצית מהסטודנטים, לא מתקנים את המצב אלא מנציחים אותו.

השכלה גבוהה היא לא מוצר צריכה. היא זכות של הציבור הרחב. המימון צריך להיות ציבורי. התקציב צריך להתבסס בין השאר על המיליארדים שגורפים התאגידים הגדולים. צריך לדרוש מס חירום על הטייקונים והעברת הבנקים והמערכת הפיננסית לבעלות ציבורית — במטרה לרתום את המשאבים הדרושים לטובת חינוך, בריאות, רווחה ולסיוע כלכלי לכלל הנפגעים מהמשבר.