אחד המסרים שממוחזרים בתקשורת הוא שנגיף הקורונה פחות מסוכן לשכבות צעירות באוכלוסייה. אך משבר הקורונה הוא סכנה גם לבריאות הדור המבוגר וגם לעתיד של הדור שלנו. למגפה יש השלכות כלכליות על מיליארדים ברחבי העולם, שלא יודעים ויודעות איך יסגרו את החודש, ובהם צעירים וצעירות רבים.

בישראל, האבטלה זינקה ביותר מפי 6 מתחילת המשבר. מעל למחצית מהבקשות לדמי אבטלה מגיעות מבני ובנות 20–34.

לפי סקר של התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות, כ־70% מאיתנו נאלצים לעבוד במהלך התואר — לרוב בענפים שנפגעו בצורה הקשה ביותר: מסעדנות, מזון ואירועים, תיירות, מכירות, הוראה, חינוך והדרכה, וכן בעבודות כלליות ללא ניסיון.

הביטוח הלאומי בישראל נותן דמי אבטלה מופחתים למי שמתחת לגיל 28. בשוק העבודה, שכופה משרות זמניות וחלקיות, במיוחד על סטודנטיות וצעירות, המשמעות היא זכאות לדמי אבטלה נמוכים במיוחד (אם בכלל). במקביל, הפגיעה בהכנסות המשפחה משפיעה גם היא על סטודנטים וסטודנטיות — מסקר ההתאחדות עלה כי 91% נאלצות להסתמך על עזרה כלכלית מההורים.

נוצר מצב שאנחנו, הסטודנטים והסטודנטיות, נשארות קירחות מכל הכיוונים — עם תשלומי שכר דירה, לימוד והלוואות, ובלי עבודה או הכנסה מספיקה מדמי אבטלה.

תוכנית הסיוע הדלה שממשלת נתניהו כל כך מתגאה בה לא מתייחסת אלינו בכלל. בתגובה לכך, התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות הארצית והאגודות באוניברסיטאות ובמכללות, אלה שאמורים לייצג אותנו, משמיעים קול מחאה. אך מדובר במחאה רפה ועם דרישות לא מספיקות: מענקים לסטודנטים.ות בסיכון פיננסי (על בסיס קריטריונים לא ידועים), הנחה זמנית בחשבונות ומתן הלוואות. איך הלוואה נוספת תעזור לכסות הלוואות שנלקחו כבר לתשלום שכר לימוד ולהוצאות שוטפות?

מחאה גם בבידוד ובהסגר

מבלי לחכות לראשי ההתאחדות, ולמרות מגבלות הבידוד והסגר, סטודנטים וסטודנטיות מהשורה כבר החלו לארגן מחאה משלהן. מעל 10,000 חתמו על עצומה שדורשת משר החינוך לדחות את תשלום שכר הלימוד ולהקפיא את שכר הדירה במעונות.

זאת דרישה חשובה, אך המקומות במעונות מוגבלים, ויש סטודנטים.ות רבות שמחויבות לשכר דירה בשוק הדיור הפרטי שאין ביכולתן לשלם. צריך לדרוש מהממשלה להקפיא את שכר הדירה עבור כלל הציבור, כולל סטודנטים וסטודנטיות.

במקביל, צריך גם לדרוש מהממשלה תשלום דמי אבטלה בגובה שכר מלא ומתן פיצוי לכל מי שנפגעו מהמשבר, כולל הסטודנטים.ות כמובן. את הדרישה לתשלום שכר מלא צריך להפנות גם להנהלות האוניברסיטאות והמכללות, שהוציאו את הסגל המנהלי שלהן ואת עוזרות המחקר לחל״ת — תפקידים שממלאות גם סטודנטים וסטודנטיות. בנוסף צריך לדרוש תשלום מלא של השכר המגיע לעובדות הניקיון, לצוות האבטחה, ולכל העובדים והעובדות בקמפוס, בין אם בהעסקה ישירה או קבלנית. כמו כן, אסור שהדרישות לדחיית שכר הלימוד והקפאת שכר הדירה במעונות, יבואו על חשבון אותן עובדות ועובדים.

תקציבי המוסדות האקדמיים אינם שקופים, כפי שהתארגנויות 'סטודנטים למען אקלים' גילו כאשר ניסו לברר אם המוסדות מושקעים בתאגידים מזהמים ובתעשיות דלקי המאובנים. על כן, אם במוסדות הלימוד יטענו כי אין תקציב כדי לשלם את שכר העובדים והעובדות (אף שבתקציב של שנת הלימודים 2019–2020 הוקצו לכך משאבים), עליהם לפתוח את הספרים ולהוכיח שאכן אין עודפים תקציביים או מקורות נוספים בהם יוכלו להשתמש.

מוסדות השכלה גבוהה שמתמודדים עם בעיה כלכלית אמיתית, לאור תהליכי ההפרטה והייבוש התקציבי של האקדמיה, צריכים לקבל תקציבים מהממשלה, שימומנו באמצעות מיסי חירום על תאגידים ובעלי הון.

מאבק מאוחד

לא נוכל להשיג את הדרישות האלו בלי מאבק רחב ולוחמני. מאז המחאה החברתית של 2011 ההתאחדות לא הובילה מאבקים גדולים הקשורים לתנאי החיים של הסטודנטים והסטודנטיות.

אנחנו צריכות להתארגן כדי להפעיל לחץ על ההתאחדות והאגודות, גם אם בדרכים לא שגרתיות בגלל האופי של המשבר — לכן אנחנו, הסטודנטיות והסטודנטים במאבק סוציאליסטי יזמנו עצומה שקוראת להתאחדות ולאגודות לארגן מאבק. התארגנויות שהוקמו בשנה האחרונה בקמפוסים, סביב המאבק למען העסקה ישירה של עובדות הניקיון ומאבק האקלים, כמו גם תאים פמיניסטיים ותאי שמאל, יכולים לעזור להפעיל לחץ: כך למשל, קמפיין ברשתות החברתיות, סביב רשימת דרישות משותפת של כל התארגנויות המחאה והשמאל בקמפוס יכול להגיע לתפוצה רחבה ולקרוא לאגודות ולארגוני הסגל להוביל מאבק מאוחד של סטודנטים וסטודנטיות, מרצים ומרצות, עובדי ועובדות הסגל המנהלי, עובדות הניקיון והאבטחה.

המאבק הזה צריך להיות מחובר לצרכים של הציבור הרחב, שעבורו הקפאת שכר דירה היא הכרחית בדיוק כפי שהיא הכרחית לסטודנטים וסטודנטיות. דרישות נוספות חשובות כמו פיקוח מחירים על מוצרי יסוד, סבסוד מוצרי חיטוי, מיגון והיגיינה, ועוד, יכולות לגייס עוד שכבות למאבק.

המשאבים להבטחת בריאות, רווחה ופרנסה לכלל הציבור, ולניהול החברה בצורה בת־קיימא קיימים, אבל השיטה הקפיטליסטית, תחתיה אנחנו חיות, לא מסוגלת לתעל אותם לאן שצריך — במקום זאת קומץ מזערי ממשיך לצבור עוד ועוד עושר. משבר הקורונה מראה עד כמה נחוץ תכנון דמוקרטי וסוציאליסטי של החברה, לטובת העתיד של כולנו.