2022 כנראה תצטרף לרשימת 10 השנים החמות בהיסטוריה, כפי שקרה כל שנה מאז 2010. מאז מרץ, גלי חום כבדים שוטפים את דרום אסיה. בהודו נמדדו 47°C, ובפקיסטן נקבע שיא עולמי של 49.5°C באפריל, שנשבר חודש אחר כך כשהטמפרטורה במדינה טיפסה ל־51°C. מאז מאי, שטפונות ומפולות בוץ בסין הרגו עשרות ואילצו מיליונים לברוח מבתיהם.

גל החום הגיע בשבועות האחרונים גם לאירופה, היכן שהעדר מוכנות לטמפרטורות גבוהות ותשתיות ירודות הפכו אותו לסיוט עבור רבים ורבות — יותר מאלף איש איבדו את חייהם. שריפות פרצו בספרד, בפורטוגל, באיטליה וביוון. שריפות משתוללות גם ברחבי ארה״ב, אחרי שגל החום הגיע גם אליה.

במקביל, המזרח התיכון סובל מהבצורת הקשה ביותר ב־900 השנים האחרונות, והיבול החקלאי עלול להיפגע ב־30% עד 2025. חוסרים במים ובמזון מעמיקים עוד יותר את הפערים החברתיים ברמה העולמית. אך מזג האוויר הקיצוני פוגע לא רק בבני אדם. שריפות, שטפונות וגלי חום פוגעים גם במגוון הביולוגי, שגם כך נמצא בעיצומה של הכחדת מינים המונית.

בתקשורת הממסדית הרבו לצטט את מזכ״ל האו״ם שטען כי "האנושות עומדת בפני התאבדות קולקטיבית" וכי "אנחנו ממשיכים להזין את ההתמכרות שלנו לדלקים מאובנים". אבל האנושות לא אשמה באופן קולקטיבי ביצירת המשבר. אם זה היה תלוי במיליונים שהשתתפו במחאת האקלים הגלובלית של השנים האחרונות ובדעת הקהל שמתעצבת, בייחוד בקרב נוער וצעירים.ות, ההסתמכות על דלקים מאובנים לא הייתה ממשיכה.

מי שמדרדרים את האנושות אל עתיד דיסטופי של עוני, פליטות ומוות הם התאגידים והממשלות הקפיטליסטיות. כעת, בחסות המלחמה באוקראינה, שפגעה באספקת דלקי מאובנים לאירופה, לאחר שנים של עיכוב פושע במעבר מהיר לאנרגיות ירוקות, האיחוד האירופי אישר לכלול תחת הכותרת של "אנרגיה ירוקה" אנרגיה גרעינית מסוכנת ואנרגיה שמיוצרת מגז טבעי (דלק מאובן לכל דבר). תחקיר של הגארדיאן חשף כיצד תאגידי אנרגיה מתכננים להשקיע מאות מיליוני דולר מדי יום בהפקת דלקים פוסיליים. זו לא התאבדות קולקטיבית, אלא גרימת מוות ברשלנות על ידי האליטות בשלטון!

הכותרות האפוקליפטיות בתקשורת אולי מייצרות אווירה של "סוף העולם", כאילו שאין יותר מה לעשות, אבל זה לא נכון. אפשר מייד לנקוט צעדי חירום:

• להפחית פליטות ב־50% עד 2030, ולהתחיל מייד להסב תעשיות ולספק משרות ירוקות בתנאים הוגנים.
• לשנות את אופני הייצור בתחומים כמו אנרגיה, מזון ואופנה — כך שיפסיקו לפגוע בעובדים.ות ובסביבה.
• להשקיע מסיבית בתשתיות, כמו תחבורה ציבורית, מערכת הבריאות, החינוך, הבתים והערים שבהן אנו גרות, ולהתאימן לשינויי האקלים שכבר קורים.

האליטות בשלטון, המחויבות להגן על האינטרסים הגיאו־פוליטיים והכלכליים של בעלי ההון, לא יכולות לנקוט אף אחד מהצעדים האלו. המשבר האקולוגי והאקלימי מגלם בתוכו את המשבר החברתי, הכלכלי והפוליטי שהשיטה הקפיטליסטית הביאה אותנו אליו — כתוצאה מהסתמכות על היגיון המציב את המרדף אחר רווחים בראש.

ההפרדה המלאכותית בשיח התקשורתי בין סוגיות כמו יוקר המחיה ושיבושים בשרשרת האספקה, משבר דיור, תחבורה ציבורית לא מתפקדת, המלחמה באוקראינה ומשבר האנרגיה לבין משבר האקלים ממסכת את העובדה שבלימת המשבר האקלימי והאקולוגי מצריכה תיעול ותכנון מחדש של ההתנהלות החברתית, שינוי שורשי של הכלכלה והחברה. התיעול של המשאבים לטובת האינטרסים שלנו, ה־99%, מצריך להתעמת עם החסם שהמערכת הקפיטליסטית שמה בפני קבלת החלטות דמוקרטיות לגבי ההתנהלות הזו. כך לדוגמא מצבורי דלקים פוסיליים, שצריכים להישאר באדמה, נחשבים היום לקניין פרטי של תאגידים ומיליארדרים — שמחליטים להמשיך להפיק גז ונפט כדי למקסם רווחים.

האנושות ניצבת בפני צומת מכריע: המבוי הסתום שהשיטה הקפיטליסטית מציעה, או התארגנות לשינוי חברתי. הפגנות הענק בגלזגו היו סימן ראשון לחזרה לרחובות של מחאת האקלים העוצמתית ששטפה את העולם בשנים האחרונות; המלחמה באוקראינה אמנם האפילה על שביתת האקלים הגלובלית שאורגנה בחודש מרץ האחרון, אך כבר מתחילה התארגנות לשביתת אקלים גלובלית נוספת ב־23 בספטמבר. בארץ מתארגנת יוזמה לשביתה בתחילת שנת הלימודים האקדמית, ב־25 באוקטובר.

ההתנעה מחדש של תנועת האקלים יכולה להחזיר את הדרישות הקריטיות הנחוצות כעת לקדמת הבמה, ולעזור לפתח את הדיון על דרכי מאבק, ובפרט על כלי השביתה שתופס מקום מרכזי באסטרטגיה של תנועת האקלים: איך הכי נכון לשבש את מדיניות ה"עסקים כרגיל״? שיבוש יסודי יצטרך ללכת צעד קדימה מהשבתת מוסדות לימוד ולהשבית גם את מכונת הרווחים של בעלי ההון (תעשיה, נמלים, בנקים, ועוד).

לפוליטיקה הממסדית אין מענה אמיתי לקטסטרופת האקלים. פוליטיקה סוציאליסטית מצביעה על הדרך לבלום את המשברים המתפתחים — בעלות ציבורית ודמוקרטית על מגזרי מפתח בכלכלה שתאפשר שינוי באופי הייצור ותכנון בהתאם לצורכי החברה האנושית והמערכות האקולוגיות. היא גם מתווה את הדרך להשיג את השינוי שדרוש: התארגנות למאבק אפקטיבי והמוני, המבוסס על הכוח החברתי שלנו כעובדות ועובדים — הרוב בחברה ששום דבר לא זז בלעדיו.