הישגים לצד תמרורי אזהרה בהסכם המתגבש – המאבק על החינוך ממשיך
הגנה על רווחי נדל״ן או על הזכות לדיור ראוי?
X
תודה רבה!
אוקיי, ההודעה שלך נשלחה, מצוין, נשתדל ליצור קשר בהקדם.
פרספקטיבות
התקוממות נגד כיבוש ומצור
מסמך ניתוח ופרספקטיבות שהופק, נדון וגובש במסגרת תהליך הדיון התנועתי סביב הוועידה הארצית של מאבק סוציאליסטי ■ הקפיטליזם הישראלי והכיבוש ב"עידן של אי־סדר" ■ פרק 4
510

המסמך הבא גובש בעיקרו לקראת הוועידה הארצית של תנועת מאבק סוציאליסטי, שהתכנסה ב־28–30 באפריל 2022 בתל אביב. הוא משקף תהליך דיון קולקטיבי סביב פרספקטיבות ומאזן של אירועים, ונועד לתרום להערכת מצב תקופתית. נכתב בידי שחר בן־חורין ויאשה מארמר, נדון בסדרת דיונים מקדימים במוסדות ההנהגה הארצית ובסניפי התנועה, ועיקריו נדונו ואומצו בוועידה הארצית. גירסה זו כוללת התאמות עריכה ועדכון קל.

מבוא: הקפיטליזם הישראלי והכיבוש ב"עידן של אי־סדר"
פרק 1: המלחמה הקרה החדשה ושקיעת הניאו־ליברליזם
פרק 2: המגפה שזיעזעה את העולם
פרק 3: ההקשר האזורי
פרק 4: התקוממות נגד כיבוש ומצור
פרק 5: "ממשלת השינוי"
פרק 6: העבודה המאורגנת ותנועות חברתיות
סיכום: השמאל ובניית אלטרנטיבה סוציאליסטית

בעקבות סבב המלחמה

נתניהו רכב לשלטון ב־2009 על גל לאומני בעקבות סבב מלחמה בעזה וירד מהשלטון רגע אחרי שהוביל סבב הסלמה כולל בסכסוך הלאומי, ששיאו מתקפה נרחבת בעזה, שזכתה לתמיכת עיקרי "גוש השינוי". בהתאם, המשברים התכופים והמדממים של משטר הכיבוש המשיכו להתפתח תחת הממשלה החדשה. לאורך תחילת 2022, עד אמצע אפריל, נהרגו כ־47 פלסטינים, בהם 8 ילדים, בידי כוחות הכיבוש הישראליים — פי חמישה ביחס לתקופה המקבילה אשתקד[1]. במסגרת ההסלמה במתיחות בוצעו מספר פעולות טרור יחידים ריאקציוניות, לרבות מצד תומכי דאע״ש, בהן נהרגו כ־15 בני־אדם, אזרחי ישראל יהודים וערבים, ועובדים מהגרים. דינמיקת ההסלמה בסכסוך הלאומי תחת ממשלת בנט־לפיד, שכללה גם פריצה ברברית למסגד אל־אקצא, הידהדה את אירועי מאי 21'.

רצף אירועי הדמים תחת הממשלות האחרונות הדגים איך תעמולת השלום הכוזבת של ה"נורמליזציה" שימשה לא רק ספין לטיוח מציאות הכיבוש והסכסוך בשטח, אלא גם אמצעי לביצור הכיבוש, שהוסיף ותידלק ייאוש, ממש בזמן שהקורונה והמשבר הכלכלי החמור תחת הכיבוש בשטחי 67' העצימו מצוקות המוניות. תקופת טראמפ העמיקה פסימיות בקרב ההמונים משני צדי השסע הלאומי לגבי הפוטנציאל לפתרון הסכסוך, והתמיכה ברעיון של "פתרון שתי מדינות" צנחה לרמה הנמוכה ביותר מאז אוסלו.

המטרה היסודית של השלטון הישראלי במתקפה במאי 21' הייתה, כפי שהסברנו, להגן על הסטטוס־קוו של הכיבוש, המצור והדיכוי הלאומי של מיליוני פלסטינים. זו הייתה מלחמה כמעט חד־צדדית באופייה, מצד המדינה הכובשת, המחזיקה במכונת המלחמה החזקה באזור, וגבתה מחיר דמים כבד מהאוכלוסייה הפלסטינית בעזה ובגדה — אולם גם מחיר קשה של קורבנות בנפש, יהודים וערבים, ועובדים מהגרים, מעברו השני של הקו הירוק, כתוצאה מהפרוגרמה ומשיטות הפעולה הריאקציוניות של חמאס והג׳האד האסלאמי. אותה הסלמה הושפעה ממספר גורמים, בהם המשבר הפוליטי בישראל. נתניהו, מחולשה פוליטית, חיזק גורמי ימין קיצוני, שהפרובוקציות והתקיפות הפיזיות שהובילו נגד עוברי אורח ועובדים פלסטינים, תחילה באזור ירושלים, היו נדבך מרכזי של ריאקציה באירועים. יהירות משטרת ישראל בשער שכם ברמדאן השתלבה במדיניות שלטונית יהירה, החותרת להפגין שליטה באוכלוסייה הפלסטינית תחת הכיבוש במזרח ירושלים. המשטר הישראלי עוד התבשם ברוח הגבית שקיבל מטראמפ.

אלא שטראמפ כשל בניסיון לגרום להשתטחות פלסטינית בפני "תוכנית המאה". תחילה, הוא התקבל בשבחים לא רק מצד הרש״פ וראשי פת״ח, אלא גם מצד חמאס, כשיו״ר הלשכה המדינית דאז משעל טען שטראמפ "נועז" ומייצג "הזדמנות מיוחדת" עבור הפלסטינים[2]. אך בתוך חודשים, בלחץ המוני, קרסו יחסי הרשות וארה״ב, והראשונה מימשה, חלקית וזמנית, את הדרישה הפופולרית בשטחים להפסקת "התיאום הביטחוני" עם ישראל. לאחר תבוסת טראמפ וכשההלם מהמגפה התפוגג, ההתקפות היהירות של שוט הכיבוש, המתווספות על המצוקות הכלכליות והבריאותיות, עוררו פרץ רוח לחימה מחודשת ותנועה נגדית לרמה המפותחת ביותר מזה שנים. זו התאפיינה במיוחד במאבק ספונטני, "מלמטה", של צעירים וצעירות בלתי מאורגנים, ללא הזדהות מפלגתית ניכרת. עוד באפריל 21', הם הצליחו לגרום למשטרת ישראל להתקפל טקטית ולהסיר מחסומים בשער שכם. בהפגנות בלטו סיסמאות כלליות סביב קו לאומי, ולעיתים אסלאמיסטי. ניכרה היעדרות השפעת כוחות שמאל מאורגנים. זוהי חולשה פוליטית, אך בו־זמנית גם פתח להתארגנויות חדשות ולהתערבות כוחות לא מסורתיים משמאל. חשוב שנחזק בתקופה הקרובה את הקריאה גם לצעירות ולצעירים פלסטינים משני צידי הקו הירוק להצטרף לתנועת ISA, למאבק על אלטרנטיבה סוציאליסטית.

ההתקוממות ההתחלתית הפלסטינית, "התפרצות הכבוד", הייתה הנרחבת ביותר מאז השלב ההמוני בו נפתחה האינתיפאדה השנייה, ופעם נוספת, פעולות המוניות של הפלסטינים עצמם, ומפגני סולידריות ששטפו את העולם, הצביעו לעבר הנתיב האפקטיבי והמאיים ביותר על הסטטוס־קוו של הכיבוש, הדיכוי הלאומי וסכסוך הדמים. שביתת המחאה הכללית הכלל־פלסטינית שהוכרזה לבסוף מצד ועדת המעקב העליונה ב־18.05.21 הייתה האירוע החשוב ביותר, מבחינת הפוטנציאל שייצג, בגל ההתנגדות העממית שהתעורר. התפשטותה למזרח ירושלים ולגדה הייתה חלק מדינמיקה של חיבורים בין הקהילות הפלסטיניות בזירות השונות בגל ההתקוממות, שלמעשה חתרה תחת מדיניות הבידול, ה"הפרד ומשול", שמיישם הקפיטליזם הישראלי. השביתה התארגנה תחת הדרישות: "לסיים את המלחמה המדממת נגד רצועת עזה, התוקפנות המתמשכת בירושלים, במסגד אל־אקצא ובשכונת שייח' ג׳ראח, ולפנות את כל כנופיות המתנחלים וכוחות הדיכוי מערינו וכפרינו". זו הייתה שביתה ערה בהרבה מהמקובל בשני העשורים האחרונים, עם משמרות אכיפה בכניסה ליישובים ולשכונות, ושיקפה צמא המוני לפעולה מאורגנת נגד משטר הדיכוי הלאומי.

בשונה משביתות המחאה הלאומיות המסורתיות שמארגנת ועדת המעקב, המתמקדות בהשבתת מסחר, חינוך ושירותים מוניציפליים ברשויות ערביות, הפעם השתתפו עובדים פלסטינים רבים במקומות עבודה בכלל המשק, חרף הסתה, התנכלות ואיומי פיטורים, שחלקם מומשו. בענף הבנייה לבדו, רק כ־150 מתוך כ־65 אלף עובדים פלסטינים, משני צידי הקו הירוק, התייצבו לעבודה, ואתרי בנייה שלמים הודממו. המחיר הכלכלי שגבתה השביתה מקבלני הבנייה נאמד בכ־130 מיליון שקל[3] — זינוק בסדר־גודל בהשוואה לשביתות המחאה ה"רגילות". קבלני הבניין הלינו: "איננו יכולים לבנות בלעדיהם", וכך גם קבלני הניקיון, בעקבות 5,000 שובתים: "איננו יכולים לעבוד בלעדיהם". השביתה חזרה למעשה למסורת המאבק, שאפיינה את האינתיפאדה הראשונה, של שביתות המוניות הגורמות זעזוע במשק הישראלי. היא הדגישה את התלות של חלקים מההון הישראלי בכוח עבודה ערבי־פלסטיני, כחלק מהתלות במעמד העובדים והעובדות בכלל. בדרך זו, היא הדגימה את הפוטנציאל למאבק שחרור פלסטיני ברמה מפותחת יותר, על סמך כוחם של עובדים ועובדות פלסטינים.

ההתארגנות של משמרות אכיפת השביתה וההכרזה על הקמת "ועדת הגנה" קהילתית בתגובה לאלימות ביפו, בהמשך להתארגנויות שצמחו עוד קודם בתנועת המחאה נגד אלימות נשק בקהילה הערבית־פלסטינית בישראל, הצביעו על פוטנציאל קונקרטי לחיזוק רמת ההתארגנות, הדיון וההנהגה במאבק, שניתן יהיה להשיג דרך קידום ועדי פעולה קהילתיים דמוקרטיים ברמה המקומית והארצית.

במקור, מזכירות ועדת המעקב החליטה להתערב והכריזה על השביתה לאחר התגייסות המונית לעצרת לציון יום הנכבה ב־15 במאי, בעיצומן של ההפצצות בעזה. אולם השביתה לא הייתה חלק ממתווה פעולה מתמשך, כדי לבנות על הצלחתה ולא להותירה כפעולת מחאה חד־פעמית. ועדת המעקב היא פורום לא נבחר, כמעט ללא ייצוג נשי, בניגוד להרכב ההפגנות בשטח, וככלל אינו משקף את הכוחות הלוחמניים יותר במאבקים החברתיים. הוא מוגבל מראש ביכולתו לקדם את המאבק בדיכוי לאומי, כמסגרת־גג המבקשת לבסס קונצנזוס בין כוחות שמאליים לכוחות שמרניים ופרו־קפיטליסטיים, דוגמת רע״מ — הזרוע הפרלמנטרית של התנועה האסלאמית הדרומית — שהשתלבה מאז רשמית בשלטון הימין. אולם בכל אופן, חד״ש, כתנועת שמאל המחזיקה בפוזיציית יו״ר ועדת המעקב, הייתה יכולה לחזק את פוטנציאל המאבק אם לא הייתה דובקת בבריתות עם כוחות ימין, בכסות של "אחדות לאומית", ומרבה להתמקד באופן צר בדרישות דמוקרטיות בלבד, בדומה לשמאל הליברלי. משימת השמאל הסוציאליסטי, גם במאבק הזה, היא לסייע לחבר את הדרישות הדמוקרטיות העולות נגד דיכוי ותוקפנות מצד המדינה לסדר־יום רחב של מאבק מאחד על בסיס מעמדי להגנה על זכויות דמוקרטיות, ולמיגור העוני והמצוקות החברתיות, כחלק ממאבק בשלטון הימין ובמערכת הקפיטליסטית.

קמפיין הסיפוח התחלף בקמפיין הנורמליזציה, אך בחסות שניהם, וביתר־שאת תחת "ממשלת השינוי", נמשכה מדיניות הסיפוח הזוחל בשטחי C. ביטול "חוק ההסדרה" ביוני 20', בעקבות עתירת תושבים פלסטינים ועמותות ישראליות לבג״ץ, היה הישג טקטי במישור המשפטי, אך נקודתי ביותר במערכה מול תהליכי הדיכוי, הדחיקה, הנישול והעמקת האפרטהייד בין שתי האוכלוסיות הלאומיות תחת הכיבוש הצבאי בגדה. המלחמה הדמוגרפית ("ייהוד") מתבצעת הן במישור הרשמי באמצעות כוחות המדינה הרשמיים והן בסיוע פעילות ארגוני מתנחלים וימין כהניסטי, לרבות הטרור המתנחלי היומיומי נגד תושבים וחקלאים פלסטינים בגדה.

בעיצומה של המגפה, השלטון הישראלי עסק במרץ בהשלכת משפחות פלסטיניות לרחוב. במזרח ירושלים, העירייה נעזרה בחוק קמיניץ (בתוקף מ־2017) להאצת ההריסות. לפי 'בצלם', ההריסות בשטחי C ובמזרח ירושלים שברו יחד שיא תקופתי, שהמיט חורבן על מעל 400 קטינים פלסטינים[4]. 'עיר עמים' דיווחו שב־2021 הריסת המבנים בירושלים שברה שיא של 20 שנה, והקצב הוכפל תחת "ממשלת השינוי"[5]. הבנייה בהתנחלויות טופחה, כולל באלו שלפי מדינת ישראל אינן חוקיות (ה"מאחזים", הזוכים לכינוי המנרמל החדש "ההתיישבות הצעירה").

תנועת מאבק סוציאליסטי השתתפה גם בתקופת הקורונה בהפגנות במוקדים שונים נגד ההתקפות מצד המתנחלים ושלטון הימין בישראל על התושבים הפלסטינים במזרח ירושלים ובגדה, ובמיוחד בשייח' ג׳ראח ובדרום הר חברון. אנחנו רואים חשיבות מיוחדת בהמשך בניית סולידריות חוצת־קהילות עם התושבים, לרבות בפנייה לאנשים עובדים מהשורה בישראל, כחלק מהמאבק בכיבוש ולשלום, למען זכות קיום והגדרה עצמית שווה לשתי הקבוצות הלאומיות, למען חיסול העוני ואי־השוויון, ולשינוי סוציאליסטי.

הפוטנציאל להמשך התפתחות של התקוממות פלסטינית עממית, ושל המחאה ברמה האזורית והעולמית, היה גורם מפתח שקיצר את ימי ההפצצות בעזה, בהשוואה ל־2014. אז, מהפכות־הנגד באזור היו דומיננטיות ולמשטר הישראלי היה מרחב להפציץ ברצועה כחודשיים. הפעם, מפגני הסולידריות נגד המתקפה הישראלית התפתחו בקצב מואץ ובהיקף מוגבר, כולל הפגנות המונים באזור, הפגנות על גדרות הגבול עם ישראל בלבנון ובירדן, הפגנות בערים מרכזיות ברחבי העולם, ועד לפעולות מחאה של עובדי נמל באיטליה. הזרקור ברמה העולמית שוב הופנה לתוקפנות הכיבוש הישראלי, ופרויקט ה"ייהוד" במזרח ירושלים קיבל תשומת לב מיוחדת. שייח' ג׳ראח נהפכה לסמל עולמי להתנגדות לכיבוש. בקונגרס האמריקאי נכנס הפעם לתמונה גם ה"סקוואד" מהשמאל במפלגה הדמוקרטית, שביקר את המתקפה בעזה. התזוזה בגישת צעירות וצעירים אמריקאים, לרבות יהודים, כלפי ישראל נתפסת כאיום ממשי מנקודת המבט של דיפלומטיית הקפיטליזם הישראלי. דור חדש בעולם שעובר רדיקליזציה נגד המערכת בתגובה לתופעות דיכוי, נוטה להכליל מסקנות ולחבר בין הסולידריות עם BLM, לתנועות השחרור של נשים ולהט״ב, ועד למאבק הפלסטיני. רדיקליזציה שמאלית מייצגת איום עבור המערכת ככלל ועבור הקפיטליזם הישראלי בפרט. העלייה של כוחות שמאליים בכל זירה בעולם תאיים על הלגיטימציה להמשך הכיבוש. לראיה, בתגובה לניצחון בוריץ' בבחירות לנשיאות צ׳ילה בדצמבר 21', העיתונות הישראלית המגויסת יצאה בזעקת שמד על עליית נשיא "אנטי־ישראלי", בשל התנגדותו המוצהרת לכיבוש.

האופי המשת״פי, הריאקציוני, של הנהגת ההסתדרות נחשף פעם נוספת, כשזו הבהירה שלא תספק גב מול המעבידים לעובדים ועובדות שהשתתפו בשביתה הפלסטינית. ראשי ההסתדרות ידעו זמן קצר קודם, על רקע קמפיין סולידריות בינלאומי, לשלם מס שפתיים ולטעון שהם "מוקירים את העובדים האמיצים הלוקחים חלק בפעילות ההתנגדות להפיכה הצבאית" במיאנמר[6] ודרשו הטלת סנקציות מדינתיות, פגיעה בשרשראות הייצור הצבאי של מיאנמר, ותמיכה בפליטי הרדיפה הצבאית. הם גם ידעו לספק תמיכה סמלית על הנייר, אומנם מבלי לנקוף אצבע, בתגובה ליוזמות דוגמת "שביתת הלהט״ב" ו"שביתת הנשים" של 2018 — שביתות מחאה פוליטיות, שהתארגנו כ"שביתות עם" על בסיס היענות ברמת הפרט. הפעם, בנסיבות מקטבות של עימות לאומי, הנהגת ההסתדרות צידדה למעשה במעבידים ובשלטון הימין, ולא הביעה הזדהות עם "העובדים האמיצים הלוקחים חלק בפעילות ההתנגדות" ולא קראה לעצור את התוקפנות הצבאית. אין פלא שמועצת עובדי חברת החשמל, שרק בפברואר 21' מילאה תפקיד מוביל בהשבתת מחאה סמלית נגד רצח נשים, יצאה בתגובה ריאקציונית לחלוטין למלחמה, והצהירה שלא תתקן קווי חשמל לעזה, כביכול עד שחמאס ישיב לישראל שרידי גופות חיילים ואת היהודי שבין האזרחים הישראלים שנטען ששבויים בידי חמאס.

על רקע חולשת כוחות השמאל, לרבות באיגודים, ההנהגה הסוציאל־לאומנית בהסתדרות מסייעת להכשיר הסתה קפיטליסטית רעילה נגד ציבור פלסטיני עובד ועני. כך, לא רק ההשפעה של ירי הרקטות חסר־ההבחנה לעבר אזרחים, אלא גם התפקיד הפוליטי הריאקציוני שממלאים ראשי ההסתדרות וראשי "גוש השינוי" תרם לתרחיש הטרגי שבו רוב אוכלוסיית ישראל התנגדה להפסקת האש. ההתנגדות הריאקציונית להפסקת אש שיקפה הסתה, ובאופן מעוות, ביסודה, גם שחיקת אמון בהבטחות הממסד הישראלי לספק פתרון לחששות הביטחוניים על רקע סבבי המלחמה החוזרים וירי הרקטות. אלטרנטיבה בולטת משמאל ברמה הארצית, עם בסיס חברתי משמעותי, סביב קול פוליטי מעמדי ואינטרנציונליסטי, הייתה יכולה לעשות הבדל. היא הייתה יכולה להתכתב עקבית עם תחושות המיאוס מסבבי המלחמה, לחברן לתמונה הכוללת של ניגוד האינטרסים המעמדי מול שלטון הימין, ולספק להן ביטוי מעמדי פרוגרסיבי.

איום הימין הקיצוני הישראלי

באופן שלא נראה מאז אירועי אוקטובר 2000, ההסלמה בסכסוך הלאומי לכדי מלחמה בעזה לוותה בהתפרצות אלמנטים של מלחמת אזרחים על בסיס לאומי בתוך גבולות הקו הירוק, עם תקיפות שאף הסתיימו במקרי רצח בשתי הקהילות הלאומיות העיקריות. התופעה כללה כוחות ריאקציה יהודיים וערביים, אך לא באופן סימטרי. ההקשר שבו התפתח הקיטוב הלאומי, שהסלים לעימות חריף, היה יחסים בין משטר המשליט דיכוי על רקע לאומי על מיליונים לבין האוכלוסייה המדוכאת. הריאקציה הערבית בשולי המחאה כללה באופן מסוכן תקיפות אזרחים. מנגד, פלסטינים אזרחי ישראל, התמודדו מול קואליציה דה־פקטו של כנופיות כהניסטיות ונפולת מוסתת של לאומנים יהודים, יחד עם כוחות משטרה ומג״ב, שפעלו במסגרת מבצע 'חוק וסדר'[7], ששימש בעיקרו לרמיסת מחאה.

הימין המתנחלי הרים ראש והתנועה הכהניסטית, על התארגנויותיה, הכתיבה טון לאחר שקיבלה חיזוק מהברית עם נתניהו. היא הכניסה ייצוג לכנסת לראשונה מאז בחירות 2009, כחלק מגוש הימין הקיצוני, ונהנתה מלגיטימציה מוגברת מכיוון הממסד. עם ביטחון עצמי מוגבר וכהמשך לעלייה בטרור הכהניסטי נגד פלסטינים בגדה, הכהניזם פלש ל"ערים המעורבות" בישראל בצורה מאורגנת, בתגבור הסעות מההתנחלויות. בצל הקיטוב הלאומי המוקצן בימי המלחמה, התארגנויות לצורכי טרור, המזוהות עם להב״ה ומפלגת 'עוצמה יהודית', ולמעשה זרעים פוטנציאליים של התארגנויות פארא־צבאיות, פעלו לרגע כמעט בחופשיות ברחובות. ראש החטיבה היהודית בשב״כ לשעבר, אבי אריאלי, התייחס להתנגשויות בין הקהילות הלאומיות במעורבות כנופיות כהניסטיות, "זה אירוע אולטרה־אסטרטגי, כי אנחנו מדברים על שורש של מלחמת אזרחים... יש כאן גרעינים סמויים שנמצאים עמוק בתוך האדמה, אבל הם חיים, וברגע שקורה אירוע כל כך גדול כמו 'שומר החומות', אז הגרעין הזה מקבל הרבה מים בבת אחת ואנחנו רואים אותו"[8].

התנועה הכהניסטית, עם מאפיינים ניאו־פשיסטיים, מקדמת אידיאולוגית בשורה התחתונה מדינת הלכה, דיקטטורה שתאכוף בכוח הזרוע עליונות לאומית ודתית, ודיכוי נשים ולהט״ב. היא לוקחת לקצה את ההיגיון של האימפריאליזם הישראלי, שאותו היא חותרת להביא להתעצמות ולהתרחבות מקסימלית, תוך ריסוק כל התנגדות בחברה הישראלית ומעבר לה. עם זאת, בעוד שמדיניות הממשלה והיגיון המערכת מטפחים את הימין הקיצוני, כולל קידום הכיבוש הצבאי וההתנחלויות, המעמד השליט סולד מהכוחות האלה ורואה בהם מקור של ערעור לגיטימציה ויציבות עבור המערכת. הכהניזם הוא הפרעה עבור הממסד הקפיטליסטי — שרים ושרות נוהגים להרחיק עצמם מפיגועים כהניסטיים מתוקשרים, ומנגנון המדינה מנסה מדי פעם לרסנם — אולם בפועל מתקיימים ביניהם יחסי גומלין וחלוקת עבודה. הכהניזם פועל, משני צידי הקו הירוק, לביצוע "עבודה מלוכלכת" הממשיכה, במיוחד באמצעים של אלימות מאורגנת, את ההיגיון של דיכוי ודחיקה על רקע לאומי בידי המדינה — ליבוי לאומנות, קידום סגרגציה מרחבית לאומית, נישול האוכלוסייה הפלסטינית ("ייהוד"), חיזוק מפעל ההתנחלות ומנגנוני אפליה.

נתניהו נאלץ להבטיח לפני הבחירות האחרונות שבן־גביר עצמו לא יכהן כשר בממשלה נוכח התיעוב הציבורי לכהניזם, ובשל חששות בקרב הבורגנות הישראלית מפני תלות של ממשלה כלשהי בגורמים אלה. הסיבה העיקרית שקואליציית הימין הקיצוני הצליחה לעבור את אחוז החסימה היא קמפיין טקטי של הליכוד להעלאת ההצבעה עבורם, במיוחד בהתנחלויות (בלא־חרדיות, 'הציונות הדתית' החליפה את הליכוד במקום הראשון[9]) ובקרב חרדים[10]. אין אינדיקציה שמדובר בהתחזקות אורגנית בהיקף משמעותי בתמיכה הציבורית בימין הקיצוני. מחד, אובייקטיבית, הפוטנציאל להתרחבות הבסיס החברתי של הכוחות האלה מוגבל, ולא עומדת על הפרק סכנה קונקרטית להתפתחותם לכדי תנועה המונית חמושה, מרסקת, שתעלה לשלטון כדי לרמוס פיזית את תנועות העובדים והשמאל — סכנת משטר פשיסטי.

מאידך, תנאי מצוקה כלכלית ועוני בקרב האוכלוסייה היהודית משמשים כר פורה לגיוס לארגונים הכהניסטיים המתחפשים ל"אנטי־ממסדיים". המאבק בסכנת הימין הקיצוני בחברה הישראלית מעלה את הצורך גם בקידום התארגנויות ערוכות להגנה עצמית בכל זירה שבה הטרור הכהניסטי מציב איום קונקרטי. אולם לב המאבק בימין הקיצוני, הוא המאבק במדיניות של כיבוש ועוני ואי־שוויון תחת המערכת עליה מגינות כל מפלגות הממסד. לכהניזם יש קאדר זעיר ובסיס קשה קטן למדי, הוא אינו מסוגל בשלב זה לארגן פעולות המוניות של ממש, ובמישור האלקטורלי בינתיים אינו מסוגל לחצות לבדו את אחוז החסימה. עם זאת, יש לו מומנטום כרגע, וגם השפעה לא מבוטלת בליכוד. הוא מייצג איום מוחשי, שצריך להדוף בכל זירה. הבלוק האלקטורלי של הימין הקיצוני בכללותו, המסתמך על תמיכה מהשכבות הכי ריאקציוניות בחברה הישראלית, מסוגל להוסיף ולהגדיל את התמיכה בו על חשבון מפלגות הממסד ממה שהיה "גוש הימין" המסורתי. ובכל זאת, הסכנה הראשית נמצאת בשלטון ובמשבר המערכתי המניחים את התנאים להתפתחות הימין הקיצוני ולתחושות חוסר־אונים, שבהיעדר קוטב משיכה שמאלי חזק, מתורגמות גם לתמיכה בכוחות ריאקציה. לפי 'מדד הדמוקרטיה הישראלית 2021', שיעור התומכים ב"מנהיג חזק, שלא יתחשב בכנסת, בתקשורת או בדעת הקהל" טיפס בעקביות בשנים האחרונות, ונאמד כעת ב־56.5%.

במקביל לתנועה הפלסטינית, כתגובת־נגד לריאקציה של אלימות לאומנית ברחובות, ראינו עוברי אורח ועובדים במקומות עבודה מעורבים לאומית, בהם נהגים מאורגנים ב'כוח לעובדים', שהתערבו להגנת חבריהם מפני אלימות במצבים שונים. ראינו גם התפתחות גל של יוזמות סולידריות בין יהודים וערבים במקומות עבודה ובקהילה, בהמשך לתופעות דומות בשנים האחרונות, אך באופן נרחב יותר, לרבות בקרב צוותים רפואיים, שקיימו מפגני סולידריות. המגמה הייתה חוצת־מעמדות, אך במקביל ליוזמות לקידום "פלורליזם" תאגידי, היא כללה בתוכה אינסטינקטיבית, ניצני סולידריות מעמדית והייתה פרוגרסיבית ביסודה, כקונטרה לריאקציה המפוררת ששיסתה את ההמונים אלה באלה על בסיס לאומי. אותם מקומות עבודה השוברים את הסגרגציה הלאומית הם מוקד חשוב להתפתחות מאבקים חוצי־קהילות לאומיות ולהתפתחות נטייה לזיהוי אחדות אינטרסים מעמדית המאתגרת את השסע הלאומי. בשלב הנוכחי ובהשפעת חולשת השמאל בחברה, וברמה האזורית, התהליך הזה כבול באזיקי דה־פוליטיזציה והתחמקות מהתנגדות למלחמה ולכיבוש. אולם, אלו מסקנות שהשמאל הסוציאליסטי צריך לעזור לקדם בקשב דרך התערבות חיובית בהתפתחויות.

התנגדות, המצור וסכנת התלקחות צבאית מחודשת

לאחר הפסקת האש, גל ההתנגדות הפלסטיני נמשך, שעה שמרכז הכובד עבר לגדה המערבית, ובפרט עם המחאה, תחת דיכוי צבאי קטלני, בסביבת הכפר ביתא מול "מאחז אביתר". במסגרתה, צעירים פלסטינים פיתחו מסורת מאבק חדשה של פעולות מחאה ליליות. הפגנות התארגנו גם על גדר הרצועה, ובבתי הכלא של הכיבוש נמשכה תופעת שביתות הרעב של עצירים מינהליים. בינתיים, רשויות הכיבוש דבקות במדיניות החותרת להימנע מתרחיש מוות של עציר מינהלי — באמצעות העברת עצירים המגיעים למצבים מסכני חיים לבתי חולים אזרחיים, וסיכום על הקפאת הצו המעצר — משום חשש מהשלכות מערערות יציבות, ובמיוחד מחאה המונית. החשש הוסגר כאשר, לאחר הסלמה בדיכוי הצבאי בגדה, שגבה עשרות הרוגים במאי–יולי 21', חלקם כנראה מידי מתנחלים חמושים, דווח בתקשורת על לחץ מהממשלה וצמרת הצבא לרסן אש כדי להימנע מ"הבערת השטח"[11]. הוא ניכר גם בהיסטריה בממסד הישראלי לאחר פרשת בריחת האסירים מכלא גלבוע בספטמבר 21'.

מנגד, הוכרז בתיאום בין הצבא לממשלת בנט־לפיד על הסדרת הקלות פורמליות בהוראות הפתיחה באש, כשברקע קמפיין ימני, שכלל פוסטים של מאות חיילים ברשתות החברתיות, בעקבות האירוע בו נורה למוות חייל מג״ב במהלך דיכוי צבאי של הפגנה על גדר הרצועה. שכתוב הנהלים הרחיב התרת דם פלסטינים, כך שניתן גיבוי רשמי לירי בשטחים פתוחים בגבם (!) של חשודים לכאורה ביידוי אבנים או בקת״בים, וחשודים לכאורה בגניבת אמל״ח[12]. המהלך עולה בקנה אחד עם שלהוב לאומנות, מיליטריזם והתרת דם מצד בנט, לפיד וגורמים אחרים במפלגות הממסד מזה שנים בתגובה למשברי משטר הכיבוש. זאת, לצורך הפגנת שליטה ולטיפוח זיהוי אכיפת הסדר של הכיבוש עם ביטחון הציבור הישראלי, ולשם הסחת דעת מהבעיות החברתיות הבוערות האחרות. הכרזת ממשלת בנט־לפיד על 6 עמותות אזרחיות פלסטיניות כ"ארגוני טרור" מוּנעת מאותו ההיגיון ונועדה להכשיר רדיפה פוליטית של גורמים שבין השאר מתעדים את פשעי הכיבוש. בשייח' ג׳ראח, השלטון הישראלי חזר בינואר 22' לעקור משפחות, לראשונה מאז 2017, עם פינויה של משפחה פלסטינית מעורבת, ערבית־יהודית, וההתקפות מצד המדינה והמתנחלים על התושבים וההפגנות הסלימו.

אולם גם למהלכים היהירים והמגושמים האלה יש מחיר, ולא רק במשיכת תשומת לב וקולות מחאה ברמה הבינלאומית. חשוב מכך, ניסיונות להכבדת הדיכוי הצבאי לא יוכלו לכבות כעת את הצמא של שכבת צעירים וצעירות פלסטינים לארגן התנגדות ולקרוא תיגר על הכיבוש. המצב בשייח' ג׳ראח ובמזרח ירושלים נותר נפיץ. חלק מהתקריות עשויות להצית מחדש התגייסות המונית למחאה. בו־זמנית, חמאס מאיים להתערב שוב צבאית, ובמקביל, במיוחד בשלבי הפוגה יחסית במאבק ההמוני, ברוטליות הכיבוש, על אמצעי הטרור המדינתי הננקטים נגד האוכלוסייה הפלסטינית, תמשיך להזין גם ייאוש ופנייה בשוליים לנתיב טרגי של פעולות קונטרה־פרודוקטיביות ואף טרור יחידים.

השלב הצבאי בהסלמה האחרונה הדגיש פעם נוספת כישלון יסודי של מדיניות המצור הישראלי־מצרי על רצועת עזה, שנועד להחליש את תנועת חמאס. זו, למרות היסטוריה של התנקשויות במנהיגיה הפוליטיים והצבאיים, ולמרות כל המתקפות על עזה, מוסיפה להחזיק בממשל ברצועה, תחת המצור. היא הלכה והתחזקה צבאית, תוך שהיא זוכה לחסות מהמשטר האיראני. המשטר הישראלי נאלץ לקחת אותה יותר בחשבון כגורם במשוואה בתרחישי הסלמה בעימות, במיוחד בהקשר של פלישות לרצועה ושל פוטנציאל שיבוש שגרת החיים והמשק גם בערים המרכזיות בישראל.

חמאס התערבה צבאית במשבר במזרח ירושלים, וחטפה למעשה את היוזמה מידי המאבק העממי, כדי לנצל את הסלידה ההמונית מהרשות הפלסטינית ופת״ח, ולמצב עצמה פוליטית ככוח "הגנה" על ירושלים ועל הפלסטינים — מהלך שסייע לה לסחוף, בדומה לסבבי עימות קודמים, גל אהדה המונית, לא בלתי מוגבל, בקרב פלסטינים וברחבי האזור. אולם בעוד שחמאס אינה מוכנה לוותר על כוחה הצבאי מול פת״ח, מוקש מרכזי בכל שיחות ה"פיוס", היא אינה מסוגלת להכריע צבאית מדינה המחזיקה בכוח הצבאי החזק באזור. חמאס פנתה להתערבות הצבאית בידיעה שהדבר יגרור פעם נוספת הרג המוני. אולם היא נזקקת פוליטית לתוקפנות הכיבוש, דווקא משום שככוח ימין אסלאמיסטי, פרו־קפיטליסטי, עם ממשל סמכותני, אינה מסוגלת לחלץ הישגים קונקרטיים קבועים נגד המצור והכיבוש, וככלל אינה מסוגלת להציע דרך לקרב מיליוני פלסטינים לשחרור לאומי וחברתי. הירי חסר ההבחנה של רקטות לעבר אוכלוסייה אזרחית לא רק שלא באמת בלם את התוקפנות נגד הפלסטינים במזרח ירושלים, בעזה ובכלל, אלא להפך. הפרוגרמה, הרטוריקה והשיטות הריאקציוניות של חמאס, רק משחקות לידי הימין הישראלי בחתירה לרתום תמיכה חברתית לזוועות שמבצע השלטון הישראלי נגד הפלסטינים. אומנם, כמו כל מאבק שחרור הניצב מול דיכוי קטלני שיטתי, המאבק הפלסטיני צריך להסתמך גם על הגנה חמושה, אך כדי להבטיח שזו תמלא תפקיד מועיל, היא צריכה להיבנות כאמצעי עזר המופעל, בעזרת ועדות עממיות נבחרות, באופן הכפוף למאבק העצמאי של ההמונים — הכוח של מאבק המוני הוא איום גדול לאין שיעור על הכיבוש בהשוואה לכל מיליציה חשאית.

לפי הבנק העולמי, כלכלת הרש״פ ועזה התכווצה ב־2020 ב־11.5% במונחים ריאליים, כשברבעון השני הצמיחה השלילית הייתה מהחמורות שתועדו, בשיעור 19.5% (בהקבלה לאשתקד)[13]. ההידרדרות בתנאי המחיה משפיעה באופן מוקצן על נשים, בפרט עם זינוק באלימות על רקע מגדרי[14]. תחת המצור הישראלי־מצרי על עזה, המגפה שהתעכבה תחילה, חשפה בהמשך בברוטליות את המחסור בציוד בסיסי בבתי החולים. ממשל חמאס ברצועה, בהנהגת סנוואר, המשיך בתקופת הקורונה, עד להסלמה במאי 21', בקו אליו פנה מאז דעיכת ההפגנות על הגדר, של "הסדרה" לא רשמית של הפסקות אש זמניות מול המשטר הישראלי בתמורה לכאורה להתחייבויות להקלות במצור, לרבות העברות כספים מקטר. אלה נתפסות כנחוצות בעיני המשטר הישראלי, מקבילו המצרי וגם שורת משטרים באזור — החוששים מסיר לחץ העשוי לשחרר עימותים צבאיים ואף חזרה להפגנות נרחבות, שיקרינו אי־יציבות ויעוררו רדיקליזציה באזור. הם אינם מעוניינים לחזק פוליטית את חמאס, אך מבחינתם נחוצים אמצעים לריסון המשבר בשטח הצפוף בעולם, שכבר מזמן התנאים בו אינם ראויים למחיה. הסדר זמני חדש הושג מול ממשלת נתניהו־גנץ באוגוסט 20', כשלכאורה חמאס התחייב להמשיך אכיפה נגד ירי לישראל בתמורה להקלות לייצוב המצב הכלכלי והבריאותי. התקפת טראמפ על מימון פעילות הסיוע של אונר״א, שלה משקל נרחב ברצועה, הגיעה יחד עם המשך הידרדרות כלכלית, גם בהשפעת המגפה וצעדי המנע. "הקלות" קוסמטיות במצור הסבירו שיפורים סטטיסטיים קלים. אך מהותית, עם אבטלה המונית, שנעה בין 50% בקיץ 20' למעל 40% בהמשך, ואספקת חשמל מקרטעת ל־14 שעות ביום, אחרי שיפור (!), לא היה די בכך לוויסות הייאוש והמיאוס בקרב חלקים מהציבור ברצועה גם מתפקוד ממשל הימין הסמכותני בתנאי המשבר ומול ההתקפות מצד ישראל.

בנסיבות האלו התפתחו פיצולים בצמרת חמאס. העובדה שסנוואר כמעט הודח במפתיע בבחירות הפנימיות להנהגת חמאס־עזה במרץ 21' ונבחר לבסוף רק בסיבוב רביעי רומזת למחלוקות אפשריות על אסטרטגיה. סנוואר עבר למעשה, בהמשך לקודמיו, מהבטחות לשבירת המצור לאסטרטגיה למעין דו־קיום עם המצור. האסטרטגיה שהוא מוביל מול המצור והמשבר הכלכלי והבריאותי מסתמכת בשורה התחתונה על המערכת הקפיטליסטית ועל הסדרים מול כוחות אימפריאליסטיים. אולם לאחר הכרזת עבאס על ביטול הבחירות ברשות נוצלה ההזדמנות, וחמאס חזר לאיומים הפומביים להוביל סבב עימות חדש מול ישראל — קו של הפגנת שרירים החותרת לחפות על מבוי־סתום אסטרטגי. ביסודו של דבר, חמאס תלויה פוליטית כאמור בתוקפנות הכיבוש, כשם שהיא מסתמכת על חסדי האימפריאליזם לייצוב הממשל ברצועה. בינתיים, עליות המחירים דחפו תסיסה מחודשת נגד הממשל בעזה, ברוח סבבי מחאה קודמים, עם פופולריזציה מחודשת של ההאשטאג #רוצים_לחיות (#بدنا_نعيش)[15]. מנגד, הרש״פ "לא ביזבזה זמן" וחזרה, מייד עם חילופי הממשלות בארה״ב ובהמשך בישראל, לשדלנות המנסה לקושש פירורי ויתורים מהאימפריאליזם לייצוב מצבה.

ממשלת בנט־לפיד ערוכה פחות לספוג פוליטית תרחיש סבב מלחמה בעזה, המסוגל בקלות לפרקה, וגם היא המשיכה בניסיונות "הסדרה". לאחר שנים שמקל הענישה הקולקטיבית ההמונית שהטילו ישראל ומצרים כושל בהתססת האוכלוסייה נגד חמאס, כעת, שימוש מוגבר בגזר ה"הקלות" מתיימר להשיג זאת, כפי שהסביר מקור אנונימי בממסד הביטחוני ל'הארץ', "שחמאס יסביר ל־10,000 סוחרים ופועלים למה היה לו חשוב לחמם את המצב הביטחוני"[16]. זהו גם הרקע לפגישת בנט־סיסי בספטמבר 21', במסגרת הביקור הפומבי הראשון של ראש ממשלה ישראלי במצרים מזה עשור. אך מנגד, מהרגע הראשון, ממשלת ה"שינוי" פנתה לתקיפות ראווה ברצועה כדי להצטייר פוליטית כ"קשוחה" מול חמאס, ולעיכובים בהתרת הכנסת כספי הסיוע הקטרי.

המשבר ברשות הפלסטינית

מדיניותה הכללית של ממשלת בנט־לפיד מתהדרת בסתירה בין המשך ישיר לקו של ממשלות נתניהו ביחס לשטחי 67', לבין מהלכים דיפלומטיים גמדיים של אגף לפיד־גנץ. פגישות גנץ עם נשיא הרש״פ ברמאללה ובראש העין, וה"מחוות" המזעריות שכללו, התקיימו בתיאום עם בנט, במגמה טקטית לווסת את הפוטנציאל הנפיץ בשטח באמצעות חיזוק הרש״פ על חשבון חמאס — גם כשאין על הפרק כוונה למו״מ רשמי. בפועל, "פגישות הנורמליזציה" עם הגנרל הישראלי רק הגבירו זעם ציבורי על עבאס כשהבליטו את הנתק בין צמרת הרשות להמונים הפלסטינים.

שר החוץ לפיד טוען שהדיפלומטיה הישראלית ב־2022 תתמקד בניסיונות לבלום את הצגת מדינת ישראל בבית הדין הבינלאומי הפלילי, בבית הדין הבינלאומי לצדק ובוועדות של האו״ם כמדינה המשליטה אפרטהייד[17]. הקפיטליזם הישראלי חושש מסחף של פגיעה תדמיתית שיערים עליו קשיים ברמה הבינלאומית. לטענת לפיד, "עמדתי היא שבלי דיון מדיני עם הפלסטינים זה רק ילך ויחמיר". לאחר שנבעט מהבית הלבן, טראמפ, במה שנראה טיפוסית כסגירת חשבון אישי עם נתניהו על הודעת ברכה לביידן, גרס שמלכתחילה נתניהו הראה נכונות פחותה ל"דיל" כלשהו עם הרש״פ בהשוואה לגנץ — אנקדוטה המהדהדת את קרני הדילמה במעמד השליט הישראלי מול המשבר של משטר הכיבוש. אין להם יכולת פוליטית לבצע מהלכים מהותיים לשינוי הסטטוס־קוו. הן ניסיון לחיזוק הסתמכותם החלקית והלא רשמית על חמאס כקבלן מישנה לייצוב השליטה ברצועה, והן ניסיון לחיזוק הסתמכותם על הרש״פ כקבלן מישנה לייצוב השליטה בגדה אינם מסוגלים להבטיח עבורם אופק להתייצבות מהותית לטווח ארוך.

הסגרים הצבאיים, הסגרים הבריאותיים המקומיים וההגבלות בתגובה למגפה, החמירו פגיעה בתנאי המחיה. הרשות הפלסטינית נתונה במשבר לגיטימציה מתמשך, שהחריף בעקבות המגפה, המשבר הכלכלי, והסכמי הנורמליזציה, לאחר שלל הפרובוקציות של ממשל טראמפ, שהבליטו את האימפוטנטיות והכישלון של אסטרטגיית המאבק הדיפלומטי שהיא מובילה, ככוח ריאקציוני שתפקידו היסודי הוא קבלן מישנה של הכיבוש. הכרזת עבאס באפריל 21' על ביטול הבחירות למועצה המחוקקת ולנשיאות, בפועל עקב פחד באליטת הרשות מפני תבוסה בקלפי לחמאס, רק העצימה את הקיטוב, שעה שרוב גדול בשטחי הרשות מייחל שנים להתפטרותו.

לאחר הפסקת האש, הרשות הגיבה לגל האהדה לחמאס בהסלמת צעדי רדיפה פוליטית להשתקת אופוזיציה, שגם התהפכו עליה, כשהתקרית בה הוכה למוות פעיל האופוזיציה נזאר בנאת, מרשימת 'חירות וכבוד', בידי כוחות הביטחון של הרשות, הציתה גל זעם ומחאה בגדה, עם קריאות להתפטרות עבאס וסיסמת מהפכות 2011, "העם רוצה להפיל את המשטר!". למרות ביטול הבחירות הכלליות, ממשלת הרשות החליטה לקיים את הבחירות המוניציפליות, שנערכו בשני שלבים, בשטחי B ו־C בדצמבר 21', ובמרכזי האוכלוסייה העירוניים בשטחי A במרץ 22'. דווח על 66% ו־54% השתתפות בהתאמה, בדומה לבחירות ב־2017 וב־2012. חרף החרמת הבחירות בידי חמאס, 'החזית העממית' ופלגים נוספים, רשימות מקומיות "עצמאיות", בחלקן בהשתתפות גורמים המזוהים עם הפלגים המחרימים, הגיעו להישגים על חשבון הרשימות שזוהו עם הנהגת הרש״פ ופת״ח — ב־8 מתוך 11 מועצות העיר המרכזיות בגדה, למעט רמאללה, שכם וג׳נין, רשימות "עצמאיות" הגיעו למקום הראשון. אותן רשימות "בלתי מפלגתיות" השיגו 64% מהמושבים, קפיצה לעומת 37% ב־2017. באל־בירה נבחר לראשות העיר אסלאם טויל, בראש רשימה שעירבה מועמדים המזוהים עם חמאס ופת״ח, בזמן שנכלא כעציר מינהלי בידי ישראל. חמאס הוא הכוח הפוליטי העיקרי שמצליח בשלב הזה להיכנס לחלל האופוזיציה לרש״פ במובלעותיה בגדה, והשפעתו שם ובמזרח ירושלים התחזקה סביב הרעיון שהוא מייצג כביכול מאבק אפקטיבי יותר בכיבוש.

עליות המחירים הביאו בפברואר 22' להתפרצות גל הפגנות חדש נגד עבאס והרשות, בהשתתפות אלפים, גם כן תחת הכותרת "רוצים לחיות", במעורבות נהגי מוניות ומשאיות, שדרשו מממשלת הרשות "להגביר את הפיקוח על השווקים המקומיים, להעמיד לדין ולהעניש את מי שמשחקים עם המחירים, ולבטל את המיסים שהטיל משרד האוצר", כדברי חבר בהתאגדות עובדי התחבורה[18]. המחאה אינה כלכלית בלבד, והיא משתלבת עם זעם על המשת״פיות של הרשות עם מנגנוני הכיבוש. על כך נוספה שביתת המורים והמורות הפופולרית באפריל־מאי 22' — השביתה הגדולה ביותר בשטחי הרשות מאז שביתתם הגדולה ב־2016, וגם הפעם התגייסו הורים ותלמידים להפגנות תמיכה. השביתה פרצה בעקבות מרד כללי נגד הביורוקרטיה באיגוד הכללי של מורי פלסטין, שמיהרה לסגור דיל עם ממשלת הרש״פ שהתעלם מדרישות בסיסיות לתנאי שכר ופרישה. הם חוזרים לדרישה להכיר באיגוד עצמאי[19].

בעוד שחמאס מצליחה לגרוף אהדה, העמדות הפוליטיות שביסוד התחזקות התמיכה אינן מרמזות לתזוזה ימינה בתפיסות הציבוריות. לכן פלגים סוררים של פת״ח וגם 'החזית העממית' חשים מרחב מוגבר לפעולה ולקריאת תיגר על הרשות. 'החזית העממית', הפועלת מזה שנים כצל חילוני של חמאס, הייתה בין הפלגים שהחרימו את כינוס המועצה המרכזית הפלסטינית בתחילת פברואר, שהיה הצגה של הפלג השליט של עבאס, לצורך אישור מינויי נאמנים לוועד הפועל של אש״ף. המהלך, בהמשך להתפטרותה של חנאן עשראווי מהוועד בדצמבר 20', רק חושף ציבורית עוד יותר את אופיו האוטוקרטי של ממשל עבאס, במסגרת השלטון המוגבל במובלעות תחת הכיבוש.

את הבחירות המקומיות החרים הפעם גם 'הפורום הלאומי הדמוקרטי' (الملتقى الوطني الديمقراطي) — פלג פתחאווי מורד, שהושק במקור באפריל 21' לקראת הבחירות שהיו אמורות להתקיים למועצה המחוקקת. את הפורום השיק נאס׳ר קודווה, אחיינו של ערפאת, עד לאחרונה חבר הוועד המרכזי של פת״ח, לשעבר שר החוץ של הרשות, תחת הסיסמה "רוצים לשנות, רוצים לשחרר, רוצים לבנות". הדחתו מפת״ח התפוצצה לעבאס בידיים, כשמרואן ברגות׳י, המנהיג הפלסטיני הכלוא והפופולרי ביותר, חבר לקודווה לקידום 'רשימת החירות' (قائمة الحرية). עם הקאדר של ותיקי פת״ח שחברו לרשימה נמנית אשתו של ברגות׳י, פדווא, חברת "המועצה המהפכנית" של פת״ח. ההתארגנות מייצגת איום פוליטי משמעותי יותר על אליטת הרשות בהשוואה לפלג של דחלאן, הטייקון המושחת הגולה שסולק מפת״ח וזוכה לתמיכת מצרים והאמירויות. לפי סקר PCPSR, אם הייתה רשימה עצמאית של ברגות׳י, היא הייתה מסוגלת לנסוק ל־28% תמיכה ולעקוף את פת״ח הרשמית, אף שרשימה בהובלת קודווה מעוררת הרבה פחות התלהבות. אך ברגות׳י אמור היה להתמודד לנשיאות מהכלא, וכפי שמעידים סקרים בעקביות מזה שנים, הוא מסוגל לקחת בחירות כאלו בהליכה. ההתארגנות סביב קודווה, ברגות׳י ו'רשימת החירות', מתאפיינת בקו פופוליסטי הכולל פנייה לסנטימנטים של מיאוס משחיתות ומרדיפה פוליטית ברשות, ומהמבוי הסתום האסטרטגי שמציעה הנהגת פת״ח הרשמית למאבק לשחרור לאומי. הרשימה קוראת בין השאר ל"החלפת השיטה הפוליטית", ולרתימת העם הפלסטיני למאבק בכיבוש, בשחיתות ובדיכוי, כך למשל לדברי אחד המועמדים האני אל־מצרי[20].

פת״ח סובלת מפיצולים פנימיים מעמיקים כבר שנים בגלל המבוי הסתום האסטרטגי בו נמצאת הרשות הפלסטינית, ובהשפעת הניכור ההמוני ממנה ומשברים חברתיים. הקורונה וגזירות טראמפ רק העמיקו את הפיצולים. בתקרית אחת, טרם הכרזת הרשימה הרשמית של פת״ח לבחירות שבוטלו, עשרות חמושים המזוהים עם המפלגה ירו באוויר במחנה הפליטים קלנדיה ואיימו שאם הרכב הרשימה הצפוי לא יהיה "ייצוגי" מספיק, הם לא יעברו על כך בשתיקה[21]. זהו סימן נוסף להתפתחות שיח מוגבר על אלטרנטיבה פוליטית, ולמעשה להיווצרות ריק פוליטי מסוים, המבשר גם על פוטנציאל לבנייה מחודשת של תמיכה סביב רעיונות שמאליים וסוציאליסטיים בשנים הבאות — כשברקע, שני עשורים אחרי האינתיפאדה השנייה, גדל כיום דור חדש שפחות נכווה מטראומות העבר, ונחוש יותר למצוא נתיב למאבק לשינוי.

רשימת קודווה וברגות׳י לא הצליחה לייצר מומנטום אחרי ביטול הבחירות. עם זאת, על רקע המשבר ברשות, גורם כזה או דומה, עשוי, בניסיון להיהפך לאטרקטיבי עבור צעירות וצעירים פלסטינים, לפנות גם לפעילות מעבר למישור האלקטורלי, ואף לאמץ פופוליסטית דרישות שמאליות רדיקליות. המצע הפוליטי שהציגה רשימת 'חירות', בדומה לפת״ח, היה למעשה של דמוקרטיה לאומית בורגנית, החותרת להביא לשחרור לאומי פלסטיני במסגרת מדינה קפיטליסטית על בסיס קווי 67'. על בסיס קפיטליסטי, הרעיון של עצמאות פלסטינית של ממש יסתכם למרבה הצער במדינת בובה משועבדת, מבותרת וענייה, הנתונה לחסדי שליטה אימפריאליסטית, והדינמיקה של הסכסוך הלאומי לא תסתיים. אולם קודווה פנה לאלמנטים פופוליסטיים. הוא הביע, בין השאר, תמיכה באיסור על עבודת פלסטינים בהתנחלויות[22] — מה שעשוי אולי להישמע "לוחמני" מצד בכיר הרשות לשעבר, אך אינו מציע חלופה של ממש עבור אותם רבבות עובדים פלסטינים המנוצלים ככוח עבודה זול בתעשייה בהתנחלויות. ניתן להציע חלופה כזו, מנקודת מבט של אסטרטגיית בניית מאבק המוני והסתמכות על מעמד העובדים להתארגנות באותם מקומות עבודה. כך, ניתן לחתור לתכנון פעולות מחאה ושביתה, כחלק מהמאבק הרחב, הן על תנאי שכר ועבודה והן נגד הכיבוש וההתנחלויות, ולמען עצמאות לאומית של ממש ומיגור העוני.

לשם כך נחוץ מאבק גם על שיפור תנאים מול המעבידים הישראלים, הזרים והפלסטינים; על הפקעת נכסים לטובת הציבור מידי האליטה המקומית המושחתת, כולל קונגלומרט 'פאלקון' שבשליטת משפחת הנשיא עבאס; ועל שליטה באמצעי הייצור שבאזורי התעשייה ההתנחלותיים, כחלק מהמאבק לסיום הכיבוש. כדי לקדם את המאבק אפקטיבית נחוצה בנוסף בנייה מחדש של ועדות עממיות דמוקרטיות, שיהיו אמונות גם על קידום התארגנות להגנה עצמית ככל שיידרש. מאבק כזה יוכל פוטנציאלית להיבנות, בסיוע פנייה לסולידריות מתנועת העובדים והעובדות הבינלאומית וגם בישראל, ולחתור למיגור העוני, להשגת שוויון בתנאי מחיה בין פלסטינים וישראלים במסגרת מדינה פלסטינית עצמאית על בסיס סוציאליסטי, לצד ישראל סוציאליסטית. שתי מדינות סוציאליסטיות, שוויוניות, דמוקרטיות, עם שתי בירות בירושלים, כחלק מהמאבק ל"אביב סוציאליסטי" באזור, יוכלו לאפשר גם פתרון צודק לסוגיית הפליטים הפלסטינים, על בסיס הכרה, זכות לפיצוי והסדרת זכות פליטים ועקורים המעוניינים בכך לשוב, תוך הבטחת חיי רווחה ושוויון לכלל התושבים.


[1] OCHA, 15.04.22: "Israel killed five times as many Palestinians in 2022 than it killed in the same period in 2021"

[2] חדשות 2, 03.05.17

[3] הארץ, 19.05.21: "המנופים דממו, הרחובות לא נוקו: השביתה המחישה את תלות המשק בעובדים ערבים"

[4] בצלם, 04.11.20: "דווקא בזמן מגפת הקורונה: שיא של ארבע שנים במספר הפלסטינים שישראל הותירה ללא קורת גג"

[5] שיחה מקומית, 29.12.21: "'ממשלת השינוי' הכפילה את קצב הריסת הבתים במזרח ירושלים"

[6] דבר1, 16.02.21: "יו״ר ההסתדרות לשר החוץ אשכנזי: 'ההסתדרות נחרדת מהתפיסה הכוחנית של הצבא במיאנמר'"

[7] מאבק סוציאליסטי, 05.06.21: "התנגשויות לאומניות בצל מלחמה וסולידריות חוצת־קהילות"

[8] חדשות 13, 11.12.21: "שתול במחתרת היהודית | כך נראית התארגנות קיצונית רגע לפני פעולה נגד ערבים"

[9] כלכליסט, 30.03.21, "קווים להצבעה: כך התאדו קולות הליכוד בבחירות"

[10] חדשות JDN, 18.03.21: "בלי בושה: כך פועל נתניהו כדי לעודד הצבעה חרדית עבור 'הציונות הדתית'"

[11] הארץ, 10.08.21: "בעקבות ריבוי ההרוגים מירי צה״ל, כוכבי ביקש מהמפקדים להנמיך את הלהבות בגדה"

[12] כאן חדשות, 19.12.21: "הקלות במדיניות הפתיחה באש לעבר מיידי אבנים"

[13] World Bank, 02.04.21: "Palestinian Territories' Economic Update — April 2021"

[14] Al Jazeera, 29.11.21: "Palestine: Femicide highlights need for domestic violence law"

[15] Al Monitor, 02.12.21: "Gazans prepare more protests of Hamas policies"

[16] הארץ, 26.12.21: "ישראל מתכננת הקלות כלכליות בעזה כדי שתושביה ילחצו על חמאס לשמר את השקט"

[17]ynet, 03.01.22: "לפיד: סכנה ממשית שהשנה יקבעו גופי או״ם — ישראל מפעילה שלטון אפרטהייד"

[18] Middle East Monitor, 07.02.22: "Palestinians protest against prices hikes, security chaos in West Bank"

[19] The New Arab, 27.04.22: "Palestinian public teachers on 'largest general strike since 2016' for the 10th day"

[20] Al Monitor, 02.04.21: "Jailed Palestinian leader's alliance could deal Fatah blow at ballot boxes"

[21] عربي21، 31.03.21: "احتجاجات في جنين ضد قائمة فتح للانتخابات التشريعية (شاهد)"

[22] Foreign Policy, 16.04.21: "Arafat’s Nephew Is Coming for Abbas"




תנועת מאבק סוציאליסטי
ת.ד. 59187, תל אביב–יפו 6159101
[email protected]
054.818.44.61 | 054.818.44.62
מאבק סוציאליסטי היא תנועה סוציאליסטית הנאבקת למען חברה סוציאליסטית ודמוקרטית, המושתתת על צדק חברתי, שלום ושוויון. התנועה שותפה ב־ISA, התאחדות בינלאומית המאגדת תנועות ומפלגות סוציאליסטיות בעשרות ארצות ברחבי העולם.