מעל אלף השתתפו ב"אסיפת השלום והשוויון" של תנועת עומדים ביחד בחיפה בתחילת החודש (שישי, 02.02.24) לאחר ארבעה חודשים של טבח המוני ברצועת עזה ומשבר דמים היסטורי. ההירתמות לאסיפה, באותו השבוע שבו התקיים כנס הימין המתנחלי בתמיכה בכיבוש והקמת התנחלויות בעזה, היא הזדמנות לשלוח את המסר שגם השמאל שמתנגד למלחמה, לכיבוש, למצור ולדיכוי הלאומי מתארגן ומקדם תוכנית.

בהזמנה לאסיפה הארצית נכתב: "כולנו מביטים בדאגה אל המקום המסוכן והקשה שאליו הולכת החברה שלנו. האלימות, הגזענות, והפערים החברתיים הולכים ומחריפים, על רקע המלחמה ועל רקע הממשלה הכי קיצונית שהייתה כאן אי פעם. אבל הלב מתמלא בתקווה כשאנחנו רואים את הפעילות היהודית־ערבית שמתקיימת בשטח, את היוזמות הקהילתיות, את הערבות ההדדית והסולידריות, ואת הקולות ההולכים וגוברים שאומרים שרק שלום ישראלי־פלסטיני יביא ביטחון לשני העמים, ושכל האזרחים במדינה זכאים לחיות בשוויון.״

"המשימה של מחנה השלום והשוויון בישראל בשנה הקרובה"

בפתיחת האסיפה הודגש מסר חשוב: כדי לשנות את המציאות לא מספיק רק להעביר ביקורת, יש צורך לבנות התארגנות סביב תוכנית מאבק פוליטית, כלומר להגיד ״לא רק מה לא, אלא מה כן."

האסיפה התקיימה כאמור כמעט 4 חודשים מאז הטבח ביוזמת חמאס בנגב המערבי ב־07.10 ותחילת המתקפה הצבאית של המשטר הישראלי על ההמונים הפלסטינים ברצועת עזה שגבתה רשמית את חייהם של מעל 28 אלף בני אדם, בהם מעל 12 אלף ילדות וילדים. אלפים נוספים נקברו תחת ההריסות ומוגדרים כנעדרים.

באופן די צורם, היקף הזוועות ברצועה, עם האלמנטים ההולכים ומתחזקים של רצח עם, כולל ההרעבה ההמונית, מניעת גישה למים, תרופות, התקפות שיטתיות על בתי חולים והשמדה חסרת תקדים של שכונות מגורים, לא הוזכרו במושב הפתיחה של האסיפה. הדוברות והדוברים הסתפקו באיזכורים עמומים ומצומצמים על כך שנהרגו אלפי חפים מפשע. רק למעלה משעה לתוך האסיפה במהלך הפאנל תחת הכותרת "איך עוצרים את המלחמה ומתקדמים לשלום?" אמר אמיר פאח׳ורי מתנועת 'ארץ לכולם': "כדי שהדיבור שלנו על שלום לא יהיה בריחה מהמציאות בואו ניזכר שאנחנו בעיצומה של קטסטרופה אנושית ענקית, אסון כל כך גדול, בהיקפים חסרי תקדים בנוף המלחמות במאה ה־21", והתייחס להיקף הטבח, ההרעבה ההמונית והזוועות שמטיל המשטר הישראלי על רצועת עזה. באותו מושב דיברה מהקהל גם חוריה אל־סעדי מרמלה, מנהלת 'מרכזים לצדק חברתי' בעיר, שאיבדה את משפחתה בעזה ב"שלוש פעימות" תחת התופת. עדות השכול המצמררת של אל־סעדי היא גם תזכורת לעובדה שרוב תושבי הרצועה הינם פליטי 48' וצאצאיהם מאזור יפו, רמלה, לוד ויישובים פלסטינים נוספים לאורך רצועת החוף ומערב הנגב שתושביהם גורשו בנכבה. עובדה זו, כמו גם סוגיית הפליטים הפלסטינים באופן כללי, לא קיבלה התייחסות מהדוברים והדוברות המרכזיים לאורך האסיפה.

במהלך מושב הפתיחה, תחת הכותרת "המשימה של מחנה השלום והשוויון בישראל בשנה הקרובה", הוקרנו ברכות מצולמות לכבוד האסיפה מחברי הקונגרס בארה״ב הסנאטור ברני סנדרס וחברת בית הנבחרים, אלכסנדרה אוקסיו קורטז, מהאגף השמאלי של המפלגה הדמוקרטית. בעוד שסנדרס ביקר את הממשלה הישראלית, את הכיבוש ואת ההרג המאסיבי של אזרחים בהפצצות בעזה, הוא התנגד עד שלב מאוחר מאד להפסקת אש ואף אמר בראיון טלוויזיוני כי אינו יודע "איך אפשר להשיג הפסקת אש קבועה עם ארגון כמו חמאס". לצד מס־שפתיים נגד הרג אזרחים, סנדרס הדהד בפועל את התעמולה האימפריאליסטית המצדיקה את התמיכה הצבאית לטבח בעזה מצד ממשל ביידן, אותו הוא מגבה פוליטית.

תנועת עומדים ביחד אמנם קידמה פעולות נגד הימין הקיצוני, אך גם לה לקחו שבועות רבים להצטרף לקריאה הדחופה למען הפסקת אש. התנועה לא התגייסה לחזק את ההפגנה נגד המלחמה בת״א בנובמבר (ההפגנה הגדולה הראשונה שהתארגנה בדרישה לעצור את המלחמה), או את משמרות המחאה הקטנות נגד המלחמה שהתארגנו בשבועות הראשונים של המשבר. אלון לי גרין, מנהל שותף של עומדים ביחד אף הדגיש בתגובה לציוץ שפרסם ב־11 בדצמבר נגד חמאס כי הוא לא קרא להפסקת אש. בתגובה נוספת לאותו ציוץ הוא אף הוסיף כי "גם מבצע צבאי צריך מטרה מדינית ברורה, תכנית פעולה ויעדים ישימים" — מה שעשוי להשתמע כתמיכה במתקפה הצבאית לצד ביקורת רק על אופן התנהלותה. יומיים אחר כך, ב־13 בדצמבר (אולי בעקבות ביקורת גם בתוך התנועה?), גרין פרסם ציוץ אחר שהסביר כי "אין אף ברירה אחרת: חייבים להגיע להסכם הפסקת אש. זו הדרך היחידה לשחרר את החטופים הישראלים, אלה שבחיים ונמקים עכשיו בשבי ועומדים בסכנה גם בגלל המשך הלחימה. וכן, גם בגלל ההרג הבלתי נתפס של חפים מפשע — נשים וילדים — בעזה, במספרים כל כך מבהילים. חייבים להבין שהסכמים מצילים חיים".

בדומה ליחס האמביוולנטי של עומדים ביחד לממשלת בנט־לפיד־מרצ, שכלל תמיכה ביקורתית והשתלבות של חברי תנועה (כמו מוסי רז ונעמה לזימי) בקואליציה, כך גם היחס למרחץ הדמים בעזה מבטא היגיון אופורטוניסטי שנמנע מעימות עקרוני הכרחי על חלק משאלות המפתח ונכנע ללחצים של הלאומנות הישראלית. הקו הפוליטי הזה עורר סימני שאלה גם בקרב חלק מהחברים והחברות בעומדים ביחד, כולל פעילים ופעילות פלסטיניות.

מהי תוכנית המאבק הנחוצה?

גרין התייחס באסיפה לקו הפוליטי של ״מחנה החיים״ שלדעתו צריך לבנות: ״המחנה שדורש את שחרור החטופים, את כולם ועכשיו. את המחנה שדורש לצאת מעזה, לסיים את פרויקט ההתנחלויות ולגמור כבר עם הכיבוש. אנחנו בונות ובונים את מחנה הצדק החברתי, את המחנה של השוויון לכל איש ואישה בארץ הזו. שמעדיף להשקיע בחינוך וברווחה ובחיים טובים לכולנו, מאשר בעוד מטוסי קרב ובעוד התנחלויות… וכדי להצליח לבנות את המחנה הזה, מול מחנה המוות והשנאה, לבנות את מחנה החיים, כל אחד ממי שיושב כאן היום, כל אחד מ־5,000 החברות והחברים בתנועה, צריכים להתחייב. להתחייב לפעולה, להתחייב להפעיל את מי שנמצאים סביבם, להתחייב להיות חיילות וחיילים במחנה השלום והחיים."

בעוד שגרין התמקד בקריאה להצטרפות לעומדים ביחד, והציג גישה מופשטת ביחס לתוכנית הפוליטית שעליה צריך להיאבק, הרחיב דב חנין, לשעבר ח״כ ממפלגת חד״ש ומהנהגת מק״י וכיום חבר הנהגת עומדים ביחד, מעט יותר לגבי תוכנית כזו. מעבר לתמיכה בהפסקת אש ובעסקת ״כולם תמורת כולם״, טען כי "כדי לא לחזור למצב שהיה לפני המלחמה, צריך לנצל את זמן הפסקת האש לקידום הסכמים. הסכם קטן, פשוט מאד לביצוע, הוא סימון של גבול מוסכם עם לבנון, מהלך שירגיע את החזית הצפונית. הסכם גדול ומאתגר יותר הוא הטיפול בבעיית העומק של הסכסוך הזה, העניין הפלסטיני. וכדי לקדם אותו צריך לכנס מיד ועידת שלום בינלאומית בהשתתפות ישראל, אש״ף כנציג הפלסטינים, מדינות האזור, והמעצמות. מטרת הוועידה צריכה להיות קידום פתרון שתי המדינות." כלומר חנין קורא לקידום "עסקה" בלתי שוויונית בחסות המעצמות האימפריאליסטיות בין האליטה המקומית המקרטעת ברשות הפלסטינית ובהנהגת אש״ף לבין הדיקטטורות באזור ומשטר הכיבוש הישראלי.

במסגרת גל המחאה הבינלאומי בסולידריות עם הפלסטינים ונגד המלחמה, מיליונים הפגינו נגד אותם משטרים שמגבים ותומכים במתקפה הג׳נוסיידית של המשטר הישראלי ברצועת עזה. גל המחאה ההיסטורי הזה, כמו גם המחאות של הציבור הפלסטיני בגדה, לא הוזכרו כלל במהלך האסיפה של עומדים ביחד. פתרון אמיתי דורש שינוי ביחסי הכוחות בין ההמונים לבין האליטות והדיקטטורות באזור, ולכן יש להסתמך קודם כל על מאבק נגדן ונגד המעצמות האימפריאליסטיות. ההסדרים שהן שואפות לכפות על ההמונים לא יביאו פתרון. הן פועלות מתוך אינטרס לשמר ולייצב את השליטה שלהן ולהבטיח את המשך הישרדותה של המערכת הקפיטליסטית באזור.

סבבי מו״מ קודמים בין משטר הכיבוש הישראלי לנציגים באליטה הפלסטינית של אש״ף או של הרשות הראו ש"במשא ומתן" בין מעצמה קפיטליסטית אזורית עם הצבא החזק באזור לבין אומה מדוכאת, הצד המדכא נדרש "לתת" הסרה של חלק מאמצעי הדיכוי, והצד המדוכא נדרש לתת למעשה ויתורים על זכויות לאומיות. למעמד השליט הישראלי, בכללותו, אין אינטרס בשוויון אמיתי בין הקבוצות הלאומיות. סבבי שיחות ומשאים ומתנים לא רק שלא פתרו דבר, אלא פעמים רבות הסתיימו בהסלמה של הסכסוך הלאומי ובסבבי דמים חריפים יותר. בשביל שלום וביטחון צריך להיאבק לסיום כל צורות הדיכוי הלאומי. משא ומתן שיקדם פתרון יכול להתקיים רק על בסיס הפלה של משטר הכיבוש, הדיכוי והעוני בהקשר של שינוי מהפכני באזור שיעקור את הקפיטליזם והאימפריאליזם, יפקיע את משאבי הענק ממשטרי הדיכוי וירתום אותם לטובת ההמונים. על בסיס כזה, בהקשר של מהפכה חברתית אזורית, ניתן לדבר על מו״מ עממי בין קהילות שוות זכויות, על בסיס עקרונות יסוד של זכות הגדרה עצמית מלאה לשתי הקבוצות הלאומיות. במסגרת מו״מ כזה יהיה ניתן לפתור למשל סוגיות של גבולות ושל יישום פתרונות לסוגיית הפליטים הפלסטינים, כולל מנגנונים ליישום מוסכם של שיבת קהילות הפליטים המעוניינות בכך. אך הפלת הכיבוש, המצור, וכלל צורות הדיכוי הלאומי, אינם נושא למשא ומתן. אלו לא יושגו באמצעות משא ומתן, אלא באמצעות מאבק המוני מאורגן.

לקחים מאוסלו

התוצאות בשטח בעקבות הסכמי אוסלו ממחישות שאי אפשר לפתור את הסכסוך על ידי הסדרים בין אליטות קפיטליסטיות שהאינטרסים שלהן מנוגדים לאינטרסים של ההמונים. אך דב חנין התייחס להסכמים האלו בחיוב: "אני זוכר היטב את נקודת השפל ההיסטורית של החמאס, היא הייתה ביום שבו נחתם הסכם אוסלו, כאשר לפלסטינים נפתח, לרגע, אופק מדיני. אופק של תקווה. וגם היום, הדרך האמיתית היחידה להחליש את החמאס היא לפתוח אופק מדיני. מההיסטוריה אנחנו למדים שקיצוניים בצד אחד תמיד מחזקים קיצוניים בצד השני ומולם צריך להציב שותפות משני הצדדים למען שלום וחיים."

הלקח של חנין מהסכמי אוסלו הוא ש"קיצוניים בצד אחד תמיד מחזקים קיצוניים בצד השני" ושהדרך "להחליש את החמאס" היא "לפתוח אופק מדיני". שלטון הימין הישראלי אכן מזין כוחות ימין ריאקציוניים בציבור הפלסטיני, כי הדיכוי הלאומי הקיצוני שהוא מטיל על ההמונים הפלסטינים מחזק את התנאים לצמיחת הכוחות האלו. אך הסכמי אוסלו לא נכשלו בגלל "הקיצוניים משני הצדדים" אלא כי הם לא סיימו את הכיבוש הקיצוני המוטל על מיליוני פלסטינים, כולל בתמיכת גורמי "מרכז־שמאל", שחנין לא יגדיר כ"קיצוניים". הסכמי אוסלו מלכתחילה לא נועדו לסיים את הדיכוי הלאומי של ההמונים הפלסטינים ולהקים מדינה פלסטינית עצמאית. ההסכמים נועדו לייצב ולהסדיר מחדש את משטר הכיבוש בעקבות ההתקוממות של האינתיפאדה הראשונה, ולהקים את הרשות הפלסטינית כקבלן משנה של הכיבוש שיטפל בפלסטינים "בלי בג״צ ובלי בצלם" כדברי יצחק רבין. הנספח הכלכלי של הסכמי אוסלו, פרוטוקול פריז, משמש עד היום את הממשלה הישראלית (כיום בהובלת בנימין נתניהו ובצלאל סמוטריץ') לשליטה בכלכלה הפלסטינית, ולסחיטה פוליטית בעזרת שוד כספי המיסים של הרשות.

בעוד שחנין מתייחס ל"רגע" שבו נפתח "אופק של תקווה" עבור ההמונים הפלסטינים, הוא מדלג על התנפצות התקוות של ההמונים משני צידי הקו הירוק אחרי ה"רגע" הזה, עוד לפני רצח רבין. למרות תעמולת שלום, ממשלת רבין ניהלה בשטח מדיניות של מלחמה נגד ההמונים הפלסטינים — הרחבת התנחלויות, סגרים, ירי במפגינים — מדיניות שהובילה באופן בלתי נמנע (בהינתן הוואקום בשמאל) להחרפה של הסכסוך ובין היתר גם להתחזקות של גורמי ימין פלסטיניים כמו חמאס. רבין הדגיש מראש שהמטרה היא אוטונומיה שתהיה "פחות ממדינה" ושהמשטר הישראלי ימשיך לשלוט על כל השטח שבין הירדן לים.

מה המסקנה שהשמאל הסוציאליסטי צריך להדגיש כיום, שלושה עשורים אחרי — ובייחוד אל מול הקמפיין של הימין המתנחלי שמנסה לנצל בין היתר את הכישלון של אוסלו (בנוסף לכישלון ה"התנתקות") כדי לגייס תמיכה ברעיונות של טרנספר וטיהור אתני? את המסקנה ש"הסדרים" (בפועל תכתיבים) בין האליטות השליטות באזור והאליטה המקרטעת של הרשות הפלסטינית יתבססו מלכתחילה על האינטרסים של אותן אליטות, ינציחו אי־שוויון ודיכוי לאומי, ויגבו מחירים כבדים מא.נשים מהשורה. פתרון אמיתי למשבר הדמים ההיסטורי עובר בבניית מאבקים של א.נשים מהשורה, משני צידי הקו הירוק, וברמה האזורית והבינלאומית נגד כל צורות הדיכוי הלאומי ולמען פתרון שורשי.

זה לא רק נתניהו, זו כל המערכת

לטענת חנין, המכשול הגדול בקידום ועידת שלום בינלאומית שלדעתו נחוץ, הוא ממשלת נתניהו. המסקנה שלו היא שצריך "לשכנע את הציבור שנתניהו לא מציע שום עתיד. הוא מציע עוד ועוד מאותו דבר שלא עבד אף פעם. עכשיו הוא מציע גם גלישה לברבריות, הוא מציע מלחמה ועוד מלחמה ועוד מלחמה ועוד מלחמה."

בעוד שהמאבק נגד נתניהו ולהפלת ממשלתו הוא משימה מרכזית, קריטי לשכנע שהבעיה היא לא רק נתניהו, כדי להצביע על סוג האלטרנטיבה שנחוצה. מדיניות הכיבוש והדיכוי הלאומי קודמה על ידי הממשלות הקפיטליסטיות במשך עשורים, כולל ממשלת בנט־לפיד־מרצ, שסללה את הדרך למשבר הדמים הנוכחי.

ח״כ לזימי ממפלגת העבודה, חברת עומדים ביחד, קיבלה במה מרכזית באסיפה. לזימי אמנם ביקורתית כלפי אופן ניהול המלחמה בידי נתניהו אך תומכת בשורה התחתונה במתקפה הצבאית על עזה. במכתב רשמי ששלחה לשר הביטחון גלנט בנובמבר נגד התבטאויות של מפקדים ורבנים צבאיים מהימין המתנחלי היא הדגישה: "חשיבות הלחימה ברצועה אינה מוטלת בספק ורוח העוז של חיילנו מעוררת השתאות וגאווה." איך יכול להיות שתומכות או תומכי מלחמה יכולים להיות חברים בתנועת עומדים ביחד המגדירה את עצמה תנועת שמאל ששואפת ל"קידום חברה סוציאליסטית"?

כדוברת בפאנל "כלכלה לכולנו: איך לצמוח מהאסון לחברה צודקת?" לזימי הגנה, בתגובה לשאלה של פעילת מאבק סוציאליסטי, על ההחלטה להשתלב ב׳ממשלת השינוי׳ וטענה ש"האלטרנטיבה הייתה גרועה יותר" (יותר גרועה מלתרום לפופולריות של קואליציית נתניהו — בן גביר ולבסוף להעלות אותה לשלטון?). היא אף הוסיפה שהגישה של לחפש את ה"100% איתנו" צריכה "לחלוף מהמחנה", כי מאבק הוא לא רק ״אסתטיקה והצהרתיות״. לזימי — שמפלגתה כעת צנחה מ־8 מנדטים אל מתחת לאחוז החסימה — למעשה רוצה שכל דבר שלא מתיישר עם היגיון ׳הרע במיעוטו׳ שמכשיר תמיכה בממשלות כיבוש קפיטליסטיות שסוללות את הדרך למשברי דמים היסטוריים ייעלם "מהמחנה". אופוזיציה משמאל, שאומרת אמת ונאמנה למאבק בכיבוש ובשלטון ההון מציקה בדיוק לגורמים הפוליטיים שמתחפשים לחלופה משמאל כשלמעשה הם כלי שרת של הממסד — דווקא בגלל שהיא חושפת את חוסר האפקטיביות של הגישה האופורטוניסטית הכושלת של לזימי ודומיה.

חזרה לחנין. אותן דיקטטורות באזור ומעצמות אימפריאליסטיות שהוא מבקש להסתמך עליהן לקידום פתרון לסכסוך מייצגות אינטרסים הפוכים מהאינטרסים של ההמונים בישראל־פלסטין וברחבי המזרח התיכון. האינטרס שלהן הוא שימור שלטונן ושימור המערכת הקפיטליסטית באזור. זה אומר שההסדרים שהן יקדמו יכוונו לייצב מערכת שתמשיך להתבסס על ניצול ודיכוי של ההמונים. מהפכה פלסטינית שתשיג שחרור לאומי וחברתי אמיתי ומדינה פלסטינית עצמאית באמת, עשויה להצית התקוממויות מהפכניות נוספות במדינות האזור, ולאיים לא רק על האוליגרכיות באזור אלא גם על האינטרסים של האימפריאליזם האמריקאי ושאר המעצמות. מעבר לכך, אותן מעצמות לא יסכימו להקים מדינה פלסטינית עצמאית באמת שתתחרה עם הקפיטליזם הישראלי על משאבים ושליטה. לכן בפועל לא רק נתניהו "לא מציע שום עתיד" עבורנו, אלא כלל האליטה הקפיטליסטית הלאומנית בישראל ושותפותיה באזור ובקרב המעצמות לא מציעות שום עתיד עבורנו.

בתגובה לשאלה מהקהל מה דעת הדוברים בפאנל על התוכניות של ביידן לפתרון משבר הדמים, גרין ציין את שמו של קרל מרקס, וייחס לו את המסר שרק ההמונים יכולים לשחרר את עצמם. אלא שמרקס לא הסתפק במסר כללי על הנחיצות של מאבק ושההמונים לא צריכים לחכות לכוח חיצוני כלשהו שישחרר אותם. מרקס הסביר שבשביל להשתחרר מניצול ודיכוי ההמונים צריכים להוביל מהפכה חברתית שתפיל את המעמד השליט הקפיטליסטי וניתח גם איזה כוח בחברה יכול להוביל שינוי מהפכני מהסוג הזה. הוא הסביר שמעמד העובדים והעובדות — בשל תפקידו החברתי־כלכלי בתהליך הייצור בחברה הקפיטליסטית, בתור המעמד המפעיל את הכלכלה — מחזיק בכוח פוטנציאלי אדיר. לכן, אם מעמד העובדים.ות יתארגן פוליטית ויפעל יחד באופן מודע, הוא יוכל להשתמש בכוחו כדי להוביל מהפכה חברתית. אמנם הדגש החשוב על התארגנות למאבק בלט באסיפה, אך נחוץ לחבר אותו לאסטרטגיה המבוססת על מאבק עצמאי של מעמד העובדות והעובדים, במנותק מגורמי ממסד פרו־קפיטליסטיים. האלמנט הזה היה חסר באסיפה, והוא נעדר, ככלל, בזרם שעומדים ביחד מובילים, שמטשטש את הניגוד המעמדי היסודי בחברה ולכן גם לא מבהיר את זהות הכוחות החברתיים שיכולים להוביל שינוי.

הקריאה של איגודי עובדים ואגודות מקצועיות פלסטיניות לתנועת העובדים והעובדות הבינלאומית לנקוט עמדה נגד המתקפה ואף להתערב אקטיבית לעצירת הזרמת נשק לישראל ולפעולות נגד תאגידים המעורבים בדרך כלשהי באפשור התוקפנות והמצור נגד עזה, הצביעה על הכיוון הדרוש. כחלק מגל מחאות הסולידריות נגד המלחמה, נענו לקריאה והתארגנו מספר פעולות מחאה של קבוצות עובדים ועובדות בבלגיה, איטליה, קטלוניה ומדינות נוספות לעצירת משלוחי נשק לישראל. בעוד שבשלב הנוכחי מדובר בעיקר בצעדים סמליים, הם רומזים לפוטנציאל של פעולות רחבות יותר ומתואמות בין איגודים ברמה הבינלאומית לבלימת מכונת המלחמה של הקפיטליזם הישראלי, לכן חשוב לדון על הדרך לחזק ולהרחיב אותם. אך הפעולות הללו, הקריאה של האיגודים הפלסטינים, כמו גם התפקיד שיכולים וצריכים למלא ארגוני עובדים ועובדות בכלל, כאן או בעולם, לא הוזכרו באסיפה.

תמיכה במחאה המונית פלסטינית

חנין הזכיר בדבריו כי באוקטובר ״עומדים ביחד הובילה הקמה של עשרות משמרות סולידריות ערביות־יהודיות בכל הארץ״, שלדבריו ״סיכלו את המזימה של בן גביר ומרעיו לחולל כאן ׳שומר חומות׳ 2״. אירועי מאי 2021 אמנם כללו גם ריאקציה לאומנית גזענית חריפה, על רקע ההתקפה על עזה, התקפות לאומניות של כנופיות ימין קיצוני יהודי, בתגבור ייעודי מההתנחלויות הכהניסטיות, והתגשויות לאומניות בין צעירים ערבים פלסטינים ליהודים שכללו לינצ׳ים ואלמנטים של מלחמת אזרחים. אך עומדים ביחד מתעלמים — באופן עקבי — מהאלמנטים החיוביים של מאי 21' שכללו התקוממות פלסטינית התחלתית נגד דיכוי לאומי שבשיאה 'שביתת הכבוד' הכלל־פלסטינית שהתארגנה משני צידי הקו הירוק. לצד קידום הפגנות ופעולות מחאה וסולידריות חוצות קהילות ברחובות ובמקומות עבודה ולימודים, שמאל סוציאליסטי תומך גם בבניית מחאה המונית פלסטינית משני צידי הקו הירוק, נגד התוקפנות הצבאית ולשחרור לאומי וחברתי. מחאה כזו היא חלק מהדרך לפתרון.

כאמור, בפרסומים של עומדים ביחד בשבועות הראשונים של המלחמה ניכר מחסור בקריאה הדחופה להתארגן למאבק לעצירת המתקפה הצבאית על עזה ולהפסקת אש. המיקוד היה על התנגדות לרדיפה הפוליטית, קריאה להחזרת החטופים, ציון שמשני צידי הגבול יש כאב על מוות של חפים מפשע לצד סיסמאות כלליות יותר על "שותפות ושלום". גם בכנסים שאירגנה התנועה בשבועות הראשונים של המלחמה הדגש היה "לעבור את זה ביחד", כלומר לעבור את המלחמה מאוחדים ולא לתת לגורמי הימין הקיצוני להסית יהודים וערבים זה נגד זה.

בהחלט נחוץ לקדם אחדות חוצת קהילות לאומיות, במיוחד אל מול הריאקציה הלאומנית גזענית החריפה. אך בסופו של דבר, כדי שאחדות כזו תיבנה על יסודות חזקים, היא חייבת לכלול מאבק נגד הדיכוי הלאומי, ונגד הביטוי הקיצוני ביותר שלו — המלחמה הנוכחית והטבח ההמוני של הצבא הישראלי בתושבי ותושבות עזה. בשלב מאוחר יותר של המלחמה, כאשר עלתה לסדר היום הציבורי הדרישה להפסקת אש ממושכת כחלק מעסקת חילופי שבויים, ואף נוצרה פתיחות לקריאה לעצירת המלחמה בקרב שכבות מעט רחבות יותר בציבור הישראלי מאשר בשלבי המלחמה הראשונים, עומדים ביחד אירגנו הפגנות תחת הכותרת "רק שלום יביא ביטחון" והדגישו בהן, בדומה לאסיפה, את הקריאה הכללית להסכמי שלום.

כך, חלק משמעותי מהפרסומים של עומדים ביחד סביב המלחמה יצרו רושם של סימטריה שלא לוקחת בחשבון את יחסי הכוחות הממשיים בין ישראל כמעצמה האזורית המדכאת לבין האומה הפלסטינית המדוכאת. על הרקע הזה, יוזמת החרם התרבותי והאקדמי של ה־BDS הוציאה קריאה ב־25.1 להחרים את עומדים ביחד כי לטענתם, הארגון עוזר להסיח את הדעת ואף לטייח את הפשעים הג׳נוסיידים של המשטר הישראלי ברצועת עזה. יוזמת ה־BDS מאשימה את עומדים ביחד בכך שהתנועה מנסה לצייר את ישראל כמדינה ״סובלנית, מגוונת ונורמלית״ ומתמקדת ב"שנאה" במקום בדיכוי בתור הבעיה.

חשוב ונחוץ לפתח דיון ואף להתווכח בשמאל לגבי האסטרטגיה למאבק לשחרור לאומי וחברתי, אך במקום להתווכח על הדרך לקידום המאבק, יוזמת ה־BDS קוראת להחרים קול שמאלי שמתנגד לממשלה ומארגן מאבק נגדה. זוהי קריאה שגויה ומזיקה: עומדים ביחד הם לא זרוע של מכונת ה"הסברה" של המשטר הישראלי. להיפך, הם חלק מהגורמים בשמאל שמקדמים באופן כללי התנגדות לכיבוש ולימין הקיצוני.

לבנות מאבק לסיום המלחמה, להפלת הכיבוש, המצור ושלטון ההון, למען שינוי סוציאליסטי

נחוץ לקדם את ההתנגדות למלחמה, כחלק מהמאבק ב"הפרד ומשול" ובדיכוי הלאומי, ובעוני, בניצול ובשלטון ההון, בכל הזירות בהן השמאל פועל — כולל בקמפיינים הנוכחיים של הבחירות לרשויות המקומיות ובקמפיין הבחירות לאגודות הסטודנטים בקמפוסים. ברור שקמפיינים שונים צריכים לכלול דגשים שונים, כולל על שאלות מקומיות או סטודנטיאליות ספציפיות. אך הפרדה מלאכותית בין הדרישות הפוליטיות של השמאל ברמה הארצית לבין הדרישות של אותם ארגונים או מפלגות בקמפיינים מקומיים, מעכבת את המאבק. מעבר לכך, מובן מאליו שהמלחמה משפיעה באופן ישיר ועקיף על כל התושבים והתושבות, הסטודנטים והסטודנטיות שאליהם מכוונים אותם קמפיינים.

בשלב הזה של מתקפת הנקם הג׳נוסיידית, חשוב לשים בחזית את הדרישה המיידית להפסקת אש ולעצירה מוחלטת של המלחמה ולחבר אותה לצורך להיאבק להפלת המצור, הכיבוש ושלטון ההון ולהצבת אלטרנטיבה סוציאליסטית למערכת שלמה שלא מציעה לנו עתיד.

לפי הערכה של האו״ם שפורסמה בחודש שעבר (ינואר 2024), אם הלחימה בעזה תיעצר באופן מיידי ותהליך הבנייה מחדש יתחיל בקצב הצמיחה הכלכלי שהיה בעזה בשנים 2007–2022 (תחת המצור), יייקח עד שנת 2092 (!) כדי שהתמ״ג בעזה יחזור לרמה של 2022. עוד אז היה מדובר בעוני קיצוני ותנאים חברתיים־כלכליים גרועים, אך ביחס לגודל האוכלוסייה מדובר בהחמרה משמעותית. זהו ׳הפתרון׳ על בסיס קפיטליסטי. תחת תנאים כאלה, אפילו בתרחיש רחוק של הקמת מדינת בובה פלסטינית ניאו־קולוניאלית, הסכסוך הלאומי לא יסתיים.

לכן השמאל הסוציאליסטי צריך לבנות מאבק בדרישה להפקעה של משאבי הענק מהאוליגרכיות בישראל ובאזור לשיקום עזה, בשליטה דמוקרטית של התושבים, לשיקום כלל הקהילות הנפגעות, ולמיגור העוני. מאבק להפלת משטרי הדיכוי ולשינוי סוציאליסטי כבסיס לשלום אזורי — ולפתרון על יסוד סיום הדיכוי הלאומי, זכויות שוות לקיום, להגדרה עצמית ולחיים בכבוד, ברווחה ובביטחון אישי לכול. כך יוכל להתאפשר גם פתרון צודק לסוגיית הפליטים דרך הסכמה שתכלול הכרה בעוול ההיסטורי ובזכות לשוב, תוך הבטחת חיי רווחה ושוויון לכול, מכלל הקבוצות הלאומיות.