השבעת "ממשלת השינוי" והצורך בבניית האופוזיציה משמאל
הגזענים בשלטון אחראים לאסון
X
תודה רבה!
אוקיי, ההודעה שלך נשלחה, מצוין, נשתדל ליצור קשר בהקדם.
ימי האימה בערים השסועות
התנגשויות לאומניות בצל מלחמה וסולידריות חוצת־קהילות
ארבעה הרוגים, מאות פצועים, יהודים וערבים, בהתפוצצות של התנגשויות לאומניות ברחובות בתחומי הקו הירוק בצל המלחמה בעזה בחודש שעבר. לקחים בעקבות התפרצות אלמנטים של מלחמת אזרחים. זה לא צנח משום מקום
383

הלם ואימה הכו בציבור הרחב משני צידי השסע הלאומי כשעם תחילת המלחמה בעזה, ב־10 במאי, התפתחו במספר מוקדים ברחבי הארץ אלמנטים של מלחמת אזרחים לאורך כשבוע. בתחומי הקו הירוק, ארבעה בני אדם, משתי הקהילות הלאומיות, שילמו בחייהם — מוסא חסונה (32), יגאל יהושע (56), אבי הר־אבן (84) ומוחמד מחאמיד כיואן (17, שנורה ככל הנראה בידי המשטרה). מאות חפים מפשע, יהודים וערבים, נפצעו בהתנגשויות אלימות, ידויי אבנים וניסיונות לינץ'. מדובר בהתנגשויות לאומניות בין אזרחים בתחומי הקו הירוק בהיקף ובעוצמה שלא נראו מאז ראשית שנות ה־2000, ובחלק מהמוקדים אף בהיקף נרחב יותר. בקרב שתי הקהילות הלאומיות הייתה ניכרת סלידה נרחבת מהתקיפות הפיזיות שביצעו קומץ יהודים וקומץ ערבים על רקע לאומי — מספר רב יותר של אנשים לקח חלק בפעולות של מחאה עממית נגד הממשלה, וגם בפעולות סולידריות חוצת־קהילות, ובפרט במקומות העבודה, כתשובה לריאקציה הלאומנית.

על מי מוטלת האחריות הראשית? מדיניות של דיכוי לאומי, ליבוי הסכסוך הלאומי והסתה גזענית גבתה קורבנות. אחרי שממשלת נתניהו־גנץ הובילה מתקפה פרובוקטיבית על חופש הפולחן באל־אקצא ושלחה כוחות יס״מ ומג״ב לירות רימוני הלם וכדורי גומי על מתפללים, מג״ב נשלח לרמוס הפגנות של פלסטינים אזרחי ישראל. המתקפה של כוחות משטרה ומג״ב בלוד ויפו כללה זריקת רימוני הלם על בתים ופשיטות על מסגדים. בלוד הוטל עוצר (12.5) לראשונה מאז ביטול הממשל הצבאי על הפלסטינים אזרחי ישראל ב־1966 — מהשעה 20:00 נאסרה יציאה מהבתים והכניסות לעיר נחסמו בידי כוחות משטרה. נתניהו הגיע לסיור בעיר ופנה לחיילי מג״ב: "יש לכם את הגיבוי המלא, אל תחששו מוועדות חקירה". השר לביטחון פנים אוחנה גיבה את הרג האזרח מוסא חסונה בידי מתנחלים חמושים מהגרעין התורני בלוד, קרא לשחרר ממעצר את החשודים בירי ואף אמר שאזרחים (יהודים) חמושים הם "מכפיל כוח" של הרשויות. לילה לאחר שחסונה נורה למוות, מספר תוקפים (זהותם הלאומית עדיין לא התבררה) רגמו באבנים את מכוניתו של יגאל יהושע, תושב לוד, שמת מפצעיו בהמשך.

אלמנטים של מלחמת אזרחים

בלילה שבין רביעי לחמישי (12.5) התארגנו מאות אנשי כנופיות ימין קיצוני באופן גלוי למטרת פוגרום אנטי־ערבי, שכלל ניסיונות לינץ'. בטיילת בת ים נשלף נהג ערבי מתוך רכבו והוכה קשות בשידור חי. המשטרה קיבלה תלונות מקדימות, אך לא פעלה לעצור את המפגעים. בעכו נפצע קשה יהודי, באור עקיבא נפצע קשה ערבי. בירושלים נדקר ונפצע קשה צעיר פלסטיני שעובד במסעדה בשוק מחנה יהודה; בטבריה מאות יהודים זרקו אבנים על מכוניות של ערבים והשחיתו חנויות בבעלות ערבים; בחיפה הסתובבו מאות יהודים חמושים באלות וקרשים, שברו חנויות של ערבים־פלסטינים ואף תקפו 3 צעירות ערביות בחצר ביתן.

בלוד, מאות צעירים מכנופיות 'לה פמיליה', להב״ה וקבוצות מאורגנות של מתנחלים מיצהר, אלון מורה ומקומות נוספים, הסתובבו חמושים בעיר, זרקו אבנים על תושבים ערבים, על בתים ועל מסגדים, ותועדו במספר מקרים עושים זאת לצד שוטרים מבלי להיעצר. חלקם הגיעו באוטובוסים מאורגנים מההתנחלויות, אחרים התמקמו במבנה של העירייה וניהלו משם את ה"מבצע" האזרחי. העיר נהפכה לשדה קרב, רכבים ובתים של יהודים וערבים הוצתו, ובתי כנסת ומסגדים נפגעו.

התקשורת הממסדית המגויסת נתנה במה בפריים טיים לעיתונאי חצר דוגמת עמית סגל ודב גילהר, שקראו למעשה לשפוך דם של אזרחים ממוצא ערבי. היא פעלה לטשטש את העובדה שבעוד שהתחוללו תקיפות פיזיות כלפי אזרחים משתי הקהילות הלאומיות, הקהילה הערבית־פלסטינית שרויה תחת איום כפול: תקיפות לאומניות מצד אזרחים חמושים יהודים, במידה רבה בגיבוי הממסד, אך בנוסף גם תוקפנות כוחות מג״ב ומשטרה, שנשלחו לשכונות ולכפרים, תקפו באלימות, ירו ופצעו תושבים. שיירת מתנחלים מהשטחים הגיעה עם נשק ודגלי ישראל ללוד ועברה בצהלות שמחה וצפירות בסמוך לסוכת האבלים של משפחת חסונה — עזות־מצח מתוך מודעות לגיבוי ממסדי. מה הייתה התגובה המשטרתית והתקשורתית למקרה כזה אם היה מדובר בחמושים ערבים מול משפחה אבלה יהודית?

הפגנות הצעירים והצעירות הפלסטינים, תחילה במזרח ירושלים, הדפו חלק מהפרובוקציות של המשטרה והימין הקיצוני, והתפשטו למוקדים רבים משני צידי הקו הירוק. במקומות רבים מדובר היה על התגייסות למחאה עממית נרחבת שלא נראתה עשורים, ששיאה ב'שביתת הכבוד' הכלל־פלסטינית של ה־18 במאי. אל מול ההתפתחות החיובית הזאת, הפוליטיקאים ממפלגות הממסד והתקשורת הממסדית הישראלית מנסים לצבוע כל מחאה פלסטינית בצבעי 'טרור', ובכך להכשיר דיכוי פראי של הפגנות של פלסטינים נגד דיכוי לאומי. רמיסת ההפגנות, והתקפות טרור מצד הימין הקיצוני, המשיכו את ההיגיון של מערכת שלמה של אפליה לאומית וריסוק חברתי. זהו ההקשר שבו התפתחה בשולי המחאה העממית הפלסטינית גם תופעה של יחידים שפנו לפעולות נקם חסרות הבחנה על רקע לאומי נגד אזרחים יהודים. כאמור, גם בקהילה הפלסטינית רוב מכריע, כולל בהפגנות, התנגדו לתקיפות כאלו מהרגע הראשון, ורבים פעלו נגדן. מלבד עצם הפגיעה בחפים מפשע, אותן תקיפות אף סייעו לשלטון הימין לגייס תמיכה להכבדת הדיכוי המשטרתי של הקהילה הפלסטינית, שעה שליבו את הפחד בקרב תושבים יהודים מהשורה.

אולם בסופו של דבר, אותה המערכת האחראית לדיכוי הלאומי, לעוני, להשפלה ולמצוקות בקהילה הפלסטינית בלוד, עכו, יפו ויישובים נוספים, אחראית גם לניצול, מצוקות, עוני והשפלה בקרב מעמד העובדים היהודי באותן ערים "מעורבות" ובכלל. על הבסיס הזה, התפתחו גם יוזמות סולידריות התחלתיות חשובות.

תגובת נגד של סולידריות

בזמן שקהילות במעמד העובדים והעובדות שוסו זו בזו על רקע גל האלימות הלאומני, היו קבוצות עובדים, יהודים וערבים, שהגיבו בפעולות סולידריות מעוררות השראה, הגנה זה על זה והתנגדות משותפת. נהגי אוטובוס, יהודים וערבים, מ'סופרבוס' בטבריה הפסיקו את עבודתם, והנהגים היהודים ליוו בבטחה הביתה את חבריהם לעבודה הערבים שאוימו באלימות קשה. נהגי 'אגד תעבורה' הוציאו הודעה ותמונה משותפת של נהגים יהודים וערבים נגד האלימות הלאומנית. בשני המקרים, הנהגים מאוגדים בארגון כוח לעובדים, שאף יצא בהצהרה רשמית (13.5) שהדגישה אינטרס מעמדי משותף חוצה־קהילות: "האלימות ברחובות ישראל בין יהודים לערבים, מסוכנת ורעה לא פחות מן המלחמה המתחוללת כרגע. במקביל, אנחנו, עובדות ועובדים, אחיות ואחים למעמד, והאלימות הזאת אינה משרתת אף אחד ואף אחת מאיתנו. 'כוח לעובדים' מחויב עתה כבכל עת לשלומם ולביטחונם של חבריו היהודים והערבים".

סטודנטים.ות ומרצים.ות, מורים ומורות, הוציאו מכתבי סולידריות וסרטוני הסברה משותפים נגד הגזענות והסכסכנות הלאומנית. בחיפה, צוותי רפואה בבי״ח רמב״ם קיימו משמרת סולידריות תחת הכותרת "ערבים ויהודים מסרבים להיות אויבים". הפעולות האלו, שיזמו עובדים ועובדות משתי הקבוצות הלאומיות, מצביעות על הפוטנציאל של סולידריות במקומות העבודה, הלימודים ובקהילה, ובמיוחד על בסיס מעמדי, לגבור על השסע הלאומי גם בשיאו של גל לאומני חריף בחברה. צריך לחזק ולהרחיב אותן.

חלק מהיהודים שנפצעו בניסיונות לינץ' מעידים שהיו אלה ערבים שהצילו אותם, לדוגמה בטמרה, באום אל פחם ובנגב. במקרים אחרים, כמו באור עקיבא, יהודים הצילו תושבים ערבים מלינץ'. ועדות שמירה שהקימו בלוד תושבים ערבים, שמרו גם על שני בתי כנסת הסמוכים למסגד מפני התקפות, כך סיפר ח׳אלד זבארקה, חבר הוועדה העממית בעיר בראיון לאתר Arab48.

לוד כמקרה מבחן: דיכוי לאומי, עוני ו"גרעינים תורניים"

לוד נהפכה למוקד החריף ביותר של ההתנגשויות הלאומניות. הן הגיעו אחרי שנים של אפליה, כפיית עוני ותדלוק של המתחים הלאומיים בהובלת שלטון הימין ברמה הארצית, אך גם בידי ראש העיר יאיר רביבו מהליכוד, שמראשית כהונתו ב־2013 הוביל רדיפה של הקהילה הערבית־פלסטינית. זמן קצר לאחר שנכנס לתפקיד, כשנורתה למוות מתחת לביתו ליליאן מסעוד, תגובתו הטיפוסית הייתה: "אם היה לי את המידע מהמשטרה… הייתי גורם לכך שהיא לא תהיה בשכונה, מדובר בשכונה שנחשבת ליוקרתית"! כלומר, שיירצחו נשים ערביות, אבל במקום אחר. בשנה שעברה הקפיא רביבו שיווק ובניית דירות בעיר כדי למנוע כניסת משפחות ערביות לדיור ציבורי בשכונה שרוב תושביה יהודים. המתקפה נעשתה לעיתים באופן ציני בכסות של "מאבק בפשיעה", תוך ליבוי לאומנות ומלחמת דת, כדי להסית את הקהילה היהודית ולהסיט את תשומת הלב ממדיניות המטפחת עוני, מצוקה והדרה — גורמים יסודיים לעליית תופעה של אלימות נשק. בראיון ל'ערוץ 7' בדצמבר הגדיר את הפשיעה כבעיית אופי על רקע אתני: "שיגידו שאני גזען עד מחר, לפושעים היהודים יש טיפת חמלה, לפושעים הערבים אין עכבות".

כחודש לפני פרוץ העימותים, ב־20 באפריל, איים רביבו להקפיא שירותי עירייה לקהילה הערבית בתגובה להתנגדות חברי מועצה ערבים מסיעת 'אל־נידא אל־ערבי' ('הקריאה הערבית') למדיניותו ולהסתה על רקע לאומני ודתי. אלה התפטרו במחאה מהקואליציה בראשותו. ברקע קרא אז לשר לביטחון פנים אוחנה לקיים בעיר מבצע "חומת מגן 2" לאיסוף נשק לא חוקי ודרש להציב אלף לוחמי מג״ב. לאחר פרוץ ההתנגשויות, חברת המועצה פידא שחאדה, סיפרה בפוסט פייסבוק שהעירייה הגיעה להרוס יריעת ברזנט שתלתה כדי להגן על ביתה לאחר שהותקף באבנים. רביבו איים: "אם לא תפסיקי להסית, אעביר את שמך לטיפול השב״כ". בהמשך התייצב מול המצלמות לצד חבר מועצה מ'הבית היהודי' שקרא ליהודים חמושים להגיע ללוד.

מי שירו למוות בחסונה, היו חמושים מ"הגרעין התורני", גרעין ימין קיצוני מתנחלי בעיר. לפי תחקיר 'המקור' בנוגע לנסיבות מותו, העימות שקדם לירי כלל יידויי אבנים הדדיים בעקבות פרובוקציה של פעילי הגרעין — בהשתתפות מייסדו, מנכ״ל העירייה אהרון אטיאס — שיצאו להתריס מול התושבים הערבים עם דגלי המדינה ושירת "עם ישראל חי". לפי העדויות, החמושים ירו ממרחק עשרות מטרים, הרגו את חסונה ופצעו שניים נוספים.

"הגרעין התורני" הורכב ממשפחות מתנחלים מעופרה ובית אל. משפחות הגרעין נהנו משכונה חדשה, רמת אלישיב, עם תשתיות שתושביה המקוריים של העיר, יהודים וערבים כאחד, יכלו רק לחלום עליהן. כמו במקרה של "הגרעינים התורניים" בעכו, ביפו ובמקומות נוספים, גם בלוד מטרתם היא "לייהד" את השכונות הערביות־פלסטיניות. כלומר, לדחוק אוכלוסייה ערבית לטובת יהודית, תהליך של טיהור אתני זוחל. אחרי ההתמקדות ברמת אלישיב התחילו להיכנס משפחות הגרעין התורני לשכונה הערבית ברובה, רמת אשכול, במטרה מוצהרת "לחזק את הריבונות היהודית בשכונה". בתוך כך הם גם השתלטו על המתנ״ס היחיד הפועל בשכונה, כשבכל העיר אין מתנ״ס אחד בשירות הקהילה הערבית. חברי הגרעין גם מסבירים שהקימו את המכינה הקדם־צבאית בכניסה לשכונה, במקום בו היו גני ילדים ערבים, כדי "לחזק את הביטחון".

בסיוע מימון רחב מצד המדינה, גרעינים מתנחליים כאלה מנצלים תושבים בשכונות עובדים ועניים, ומלבים שסע אתני, לאומי ודתי כדי לקדם את מטרתם הפוליטית. האג׳נדה הלאומנית־גזענית שהם מקדמים פוגעת לא רק בקהילה הערבית, אלא למעשה גם בשאר מעמד העובדים והשכבות המרוסקות בעיר — מדיניות "הפרד ומשול" מחלישה גם את מאבקם של עובדים ועניים ממוצא יהודי לשיפור תנאי החיים והתשתיות בשכונות. בעוד גרעיני המתנחלים מהשטחים שוחים בכסף ציבורי, בצמוד אליהם נמצאות שכונות עוני, בהן מתגוררים יהודים וערבים, המשוועות להשקעה בפרנסה, שירותים, תשתיות, דיור ציבורי, מתנ״סים ועוד. הגרעינים מנצלים באופן ציני את המצוקה והמחסור בשירותים חברתיים, כשהם פועלים לעיתים לרכוש אהדה בקרב תושבים יהודים גם באמצעות פעילויות "חינוכיות" וחברתיות עצמאיות בקהילה.

בינתיים, תלמידים ממוצא ערבי ממשיכים להידחק לשוליים: לפי מחקר של 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', כ־30% מהצעירים הערבים בישראל בגילאי 24–18 מוגדרים חסרי מעש — ללא מסגרת עבודה, לימודים או הכשרה. מחקר אחר של המכון מצא פער של עשרות אחוזים בתקצוב תלמידים יהודים וערבים, לרעת האחרונים. הפערים הרחבים ביותר נמצאו בלוד (תלמיד יהודי בלוד מתוקצב ב־53% יותר), עכו (44%) וירושלים (87%) — שלא במקרה, מוקדי ההתנגשויות החריפות ביותר. בשכונת רמת אשכול בלוד, כ־90% מהתושבים לא סיימו 12 שנות לימוד. נתוני הרקע האלה מדגישים את הגורמים לזעם המצטבר בקרב צעירים ערבים־פלסטינים על הדיכוי הלאומי והחברתי הכבד, לרבות באמצעות "הגרעינים התורניים".

מחאה, מאבק, דיכוי ומהומות

החלטת הממשלה להכניס פלוגות מג״ב לתוך הערים השסועות, תוך סימון הקהילה הערבית־פלסטינית כשעיר־לעזאזל, שימשה בעיקרה לדיכוי מחאה ולליבוי השסע הלאומי. כוחות משטרה השליכו רימוני הלם על בתי תושבים ברחובות יפו, תקפו מסגדים והטילו טרור בשכונות. כשאברהים סורי, יו״ר ועד הדייגים בנמל יפו, צילם את השוטרים ממרפסת ביתו, הם ירו כדור גומי בפניו. מדובר בפרקטיקות שכיחות הננקטות נגד האוכלוסייה הפלסטינית תחת משטר כיבוש במזרח ירושלים — כפי שהזכיר התיעוד המזעזע שפורסם משייח' ג׳ראח, של שוטר שירה כדור גומי בגבה של ג׳נא כיסוואני, בת 16, בתוך חצר ביתה — וביתר־שאת באמצעות כוחות צבא בגדה המערבית, שם נורו למוות מפגינים. המתקפה על אזרחים ערבים־פלסטינים בתוך הקו הירוק בשבועות האחרונים, לרבות לאחר הפסקת האש, התאפיינה בשיטות המשמשות תחת הכיבוש בשטחים, לרבות פשיטות ליליות, מעצרים פוליטיים המוניים, ודיכוי מחאות והפגנות באמצעים קטלניים.

מנאר אל־מימה, פעילה חברתית מלוד, שביתה הותקף ושמשות רכבה נופצו בידי מפגעים יהודים העידה בראיון שקיימנו איתה על דיכוי ההפגנה בלוד בערב שקדם לפרוץ המהומות. היא סיפרה על ההפגנה שהתארגנה בסולידריות עם שייח' ג׳ראח ותושבי מזרח ירושלים ליד ביתה בשני, 10 במאי, בשעות הערב:

"היינו איזה 300–400 איש, אחרי ארוחת האיפטאר. הרגשתי גאווה כי בדרך כלל ההפגנות בלוד קטנות מאוד. ציפיתי ל־10, 20 אולי 50, אבל היינו מאות. היו שם אנשים שזו הפעם הראשונה שהם מפגינים... היו בהפגנה משפחות, ילדים וילדות קטנות עם לבוש מסורתי של החג, אנשים מבוגרים. זו הייתה עצרת מחאה, אף אחד לא חשב שהיא תסתיים ככה, זה היה אמור להיות אירוע שקט.

"הפגנו לא הרבה יותר מרבע שעה, ואז אני שומעת את מפקד המשטרה אומר לאכרם סאקאללה, חבר מועצת העיר, 'תראה מה הבהמות שלך עושות, תראה מה אני אעשה להם עכשיו'. זה היה האיום. תוך כדי שאני מצלמת אחד הצעירים מוריד את דגל ישראל [מעמוד רחוב] ושם את דגל פלסטין במקום — התחילו צעקות ופתאום בשניות אנחנו מתחילים לקבל רימוני הלם וגז. התחלנו לראות פצועים, פצועות, הבית שלי היה ממש קרוב והוא נהפך לבית־חולים, אנשים התחילו להיכנס. נשים פצועות ברגל מכדורי ספוג, חלק נפגעו מהגז, חלקן עם אסטמה, ואנחנו לא מצליחים להשתלט על זה. במקרה, בת־דודה שלי היא אחות, אז היא מגיעה לעזור, היו לה כמה דברים באוטו, מתחילה לתת עירויים פה, לנקות, פנים, גז, ילדה קטנה".

בהמשך הלילה מגיע הדיווח על כך שחמושים מהגרעין התורני ירו למוות בחסונה. מנאר מתארת כי "למחרת התקיימה צעדת ההלוויה של מוסא חסונה. היו אלפים רבים. זה היה מחמם את הלב לראות כל כך הרבה אנשים שהגיעו. הייתה התעוררות... בשלב מסוים מגיעים מתנחלים ומתגרים במשתתפי ההלוויה. היו מסתערבים גם, מה שהפך את האירוע ליותר מסובך, כי מה שמסתערב עושה הוא פשוט זורק אבן, דוחף שוטר, לא משנה מה, ואז השוטרים מתחילים. ככה יש להם עילה לתקוף את האנשים שם. התחילו רימוני הלם וגז מדמיע וכדורי ספוג, והתחלנו לשמוע שתוקפים את משתתפי ההלוויה. חלק מהמתנחלים הגיעו בקבוצות ותקפו גם את סוכת האבלים של המשפחה בהמשך הלילה".

באותו הלילה (בין שלישי לרביעי), נרגמה מכוניתו של יגאל יהושע, שכאמור נהרג. מנאר סיפרה שחלק מהמתנחלים ואנשי הגרעין התורני סימנו בתים של ערבים בעיר, כולל בתוך בניינים משותפים במטרה לפגוע בהם: "הם עברו [בניין־בניין], גם עם אנשי הבניין עצמו וסימנו זה ערבי, זה יהודי. סימון איקס על רכבים וסימון אדום ליד בתים. אחר כך בלילות היו תוקפים בתים ורכבים ושורפים אותם".

חזרה לשגרה?

על רקע האימה שעוררו המהומות הלאומניות בשבועות האחרונים, רבים רוצים לחזור לשגרה שקטה ובטוחה יותר. אך חזרה לאותה שגרה שקדמה לאירועי האלימות לא תפתור את הבעיות הקשות שעמדו ביסוד ההתפרצות. מאחורי סיסמאות עמומות שמשמיעים ראשי ערים ושרים על "דו־קיום" וחזרה ל"חיים משותפים" מסתתרת שגרה של אפליה, דיכוי ועוני. בשביל להשיג ביטחון אישי וחיים בכבוד לכולם, צריך להיאבק גם נגד השגרה של הריסות בתים, חנק תכנוני, אפליה תקציבית, עוני וגזענות ממוסדת — השגרה ממנה פרצו ההתנגשויות הלאומניות.

מערכת שלמה אשמה באירועי הדמים האחרונים. אלה מדגישים שבמקום חזרה לשגרה, צריך להמשיך לארגן מאבק — להיאבק לשינוי שורשי במציאות החיים, ובכלל זה להתעקש על הצבת אלטרנטיבה פוליטית כוללת למדיניות של קואליציות הימין בממשלה וברשויות המקומיות. מול מדיניות המבוססת על דיכוי לאומי, "הפרד ומשול" וקפיטליזם — מערכת המושתתת על ניצול ואי־שוויון — נחוץ להציב חלופה של סולידריות חוצת־קהילות, מאבק מעמדי ושינוי סוציאליסטי.

רבבות הפלסטינים שיצאו במצטבר להפגין ואף לשבות בשבועות האחרונים גם בתוך הקו הירוק שואפים לשינוי שורשי, לשחרור מדיכוי לאומי וחברתי. התארגנויות מקומיות של ועדות פעולה דמוקרטיות יכולות לסייע לדון על הצעדים הבאים במאבק, לארגן הגנה על התושבים ולחזק את המאבק. ביפו הוקם ועד הגנה שהחל לפעול לארגון סיוע, הגנה ולתכנון פעולות מחאה נוספות. בוואדי ניסנאס בחיפה, תושבים נפגשו והחלו להתארגן להגנה על השכונה מפני כנופיות כהניסטיות. בלוד, תושבים ערבים התארגנו להעביר אוכל, תרופות וסיוע למשפחות נזקקות וקשישים שחששו לצאת מהבית בגלל המהומות.

ההתארגנויות ההתחלתיות האלו מצביעות על הכיוון הנחוץ. חתירה להרחבת המעורבות בהן ולבחירת נציגות, תוכל פוטנציאלית לאפשר להקים ועד פעולה ארצי עצמאי, על בסיס ייצוג ישיר של ההתארגנויות השונות. בנוסף, גיבוש דרישות הנוגעות למשל להרחבת הדיור הציבורי, להשקעה ברווחה, בחינוך ובתשתיות למען כלל התושבים יוכל לסייע לחתור תחת ההסתה הלאומנית, ולבנות סולידריות חוצת־קהילות, כולל אף לסלול את הדרך למשמר קהילתי משותף ולמאבק חוצה־קהילות לשינוי במציאות החיים. התפרצות השסע הלאומי, כמו גם העובדה שבינתיים מסתמנת ממשלה חדשה בראשות יו״ר מועצת יש״ע לשעבר בנט, שבה ומדגישה את הדחיפות שבקידום הקמת מפלגת שמאל רחבה חדשה, סוציאליסטית, של ולמען אנשים עובדים וצעירים, יהודים וערבים, נשים ולהט״ב, במטרה להחליף לא רק את הפרצוף בראשות הממשלה אלא את המדיניות וההיגיון של מערכת שלמה.




תנועת מאבק סוציאליסטי
ת.ד. 59187, תל אביב–יפו 6159101
[email protected]
054.818.44.61 | 054.818.44.62
מאבק סוציאליסטי היא תנועה סוציאליסטית הנאבקת למען חברה סוציאליסטית ודמוקרטית, המושתתת על צדק חברתי, שלום ושוויון. התנועה שותפה ב־ISA, התאחדות בינלאומית המאגדת תנועות ומפלגות סוציאליסטיות בעשרות ארצות ברחבי העולם.