בשעה זו שבה האזור מצוי בצומת נפיץ במיוחד, ולמרות השאיפות ההמוניות ברחבי האזור והעולם לעסקת הפסקת אש, ממשלת הדמים הקפיטליסטית של נתניהו והימין הקיצוני הישראלי מוסיפה להמיט זוועות עקובות מדם על תושבות ותושבי רצועת עזה — בהן אירוע הטבח המחריד בבית הספר א־תאבעין, שבו שהו משפחות עקורים, ב־10.8 בעיר עזה — וגם לפגוע במודע בחטופים, וזאת תוך ביצור הנוכחות של כוחות כיבוש ברצועה לטווח ארוך וגרירת האזור אל סף מלחמה אזורית. הכרזת ממשלות ארה״ב והמתווכות קטר ומצרים על מפגש מו״מ דחוף ב־15.8, בעוד וושינגטון ממשיכה לספק גיבוי מכריע למרחב הפעולה של שלטון הימין הישראלי, כמובן אינה עוסקת בגורמים השורשיים למשבר המלחמה. גם אם נתניהו ייעתר לפתע משיקולים טקטיים לקבל בצומת הנוכחי את מתווה העסקה, ממשלתו תוסיף לקדם מלחמת כיבוש ברברית ותוקפנות צבאית, ואכיפת עוני ומצוקה המונית.

בצל המתיחות הצבאית השוררת באזור ומרחץ הדמים ההיסטורי בעזה, נדון ואומץ ב־9.8 מסמך פרספקטיבות בוועד הארצי של תנועת מאבק סוציאליסטי. המסמך, הנדון גם בסניפי התנועה ומובא כאן לעיון לאחר התאמות עריכה קלות, מהווה תוצר של עבודה ותהליך דיון קולקטיביים, כתרומה להמשך דיון בתזות המרכזיות ובתהליכים שהוא סוקר. אנו מזמינות ומזמינים עובדות ועובדים, סטודנטים ונוער מכל הקהילות, המעורבים בדרכים שונות במאבק לעצירת המלחמה — והזוועות שהיא ממיטה בשירות משטר הכיבוש של הקפיטליזם הישראלי והאינטרסים של מעצמות אימפריאליסטיות עולמיות — לעיין בניתוח זה ולפתח דיון איתנו על הדרך קדימה למאבק ועל הנחיצות בקידום חלופה פוליטית של שינוי סוציאליסטי.

המזרח התיכון ניצב בנקודה הקרובה ביותר מאז 7.10 למלחמה אזורית נרחבת. בשעת כתיבת שורות אלו (בתחילת אוגוסט), המתח בשיאו לקראת תרחיש תקיפת תגובה מצד המשטר האיראני וחזבאללה — ביחד או לחוד — נגד ישראל, בעוד ממשל ארה״ב שיגר לאזור נושאת מטוסים ו־12 ספינות מלחמה, ומאחורי הקלעים, לצד לחצים דיפלומטיים ממערב וממזרח על טהראן לריסון פעולה, מתלכדות הקואליציות האזוריות היריבות סביב נקודת מפנה נפיצה נוספת בקטסטרופה ההיסטורית.

מניין הנספים והנספות הפלסטינים העצום ברצועת עזה מאז 7.10 מוסיף ומאמיר, והסוף לזוועות המחליאות אינו נראה קרוב, בעוד שממשלת הדמים הקפיטליסטית של נתניהו והימין הקיצוני הישראלי — בחסות מחנה האימפריאליזם המערבי בהובלת הממשל ה"דמוקרטי" בארה״ב — ממחישה את תפקידה ככוח האגרסיבי, שפעולותיו מאז 7.10 הן הקטלניות והמסוכנות ביותר ברמה האזורית.

תנועת מאבק סוציאליסטי התייצבה מהרגע הראשון ולקחה חלק במאבק חוצה־הגבולות, לרבות סדרת הפגנות תחת רדיפה פוליטית, לעצירת מרחץ הדמים ההיסטורי ברצועת עזה — והסיוע החומרי והפוליטי לו הוא זוכה מצד ממשלות בעולם — ולמען עסקת "כולם תמורת כולם", לבלימת סכנת המלחמה האזורית, ולהפלת ממשלת הדמים הקפיטליסטית של נתניהו.

הנתון הרשמי, השמרני, של 40,000 נספים ונספות מכל הגילים ברצועת עזה, חצה זה מכבר את מניין הקורבנות הרשמי של יהודים בכל תולדות הסכסוך הישראלי–פלסטיני והישראלי–ערבי ככלל מאז 1948, והסכסוך הציוני–ערבי בכללותו. נתון זה לבדו מספיק כדי להמחיש כיצד המלחמה שמנהל שלטון הימין הישראלי באופן פורמלי נגד ארגון חמאס היא למעשה מלחמה כוללת נגד האוכלוסייה הפלסטינית, הנצורה בלב אש הגיהינום הברברית המוטחת בה מסביב לשעון זה עשרה חודשים בפקודת שרים וגנרלים ישראלים מהים, מהאוויר ומהיבשה, תוך הרעבה, הצמאה, החשכה והחרבה שיטתית של תשתיות החיים הבסיסיות. הזינוק בתחלואה, לרבות מגפת הפוליו, מדגיש כי סך כל הקורבנות בנפש עתיד להרקיע הרבה מעבר לאומדן הנוכחי — לפי הערכה שפרסם כתב העת הרפואי Lancet בתחילת יולי, אף לכדי סדר־גודל מעורר פלצות של 200 אלף תושבות ותושבים, בסביבות 7%–9% מהאוכלוסייה, כתוצאה ממלחמה ג׳נוסיידית זו.

התקשורת הממסדית הישראלית מתייחסת להרג המחריד של הילדים והנוער הדרוזים במג׳דל שמס שבגולן המסופח כטבח רק מכיוון שראש הנפץ היה, לפי הממצאים עד כה, ממקור איראני, בעודה מצדיקה יום־יום הרג בלתי נגמר של ילדות וילדים פלסטינים. הטבח ההמוני ההיסטורי בפלסטינים, ההחרבה, ההרעבה, העינויים וההתעללויות מתחוללים תחת מעטה של דמגוגיה "ביטחונית", כנדבך מרכזי בתעמולת המלחמה של המעמד השליט הישראלי ברמה הבינלאומית והמקומית. זו נשענת על ניצול נפשע של מתקפת הפתע שהובילה חמאס והפעולות הריאקציוניות של רציחות, חטיפות והתעללויות בהיקף שיא כלפי אנשים מהשורה ובפרט באוכלוסייה היהודית ב־7.10. אך בו־זמנית נחשפת גם אדישות ממשלת נתניהו והימין הקיצוני לגורל החטופים והחטופות, שרבים מהם נהרגו ישירות כתוצאה מהמתקפה הצבאית המתמשכת.

שורש משבר הדמים הענקי, שמרכז הכובד שלו נותר המתקפה הברברית על אוכלוסיית עזה, אינו ב־7.10 ואינו בנתניהו ובממשלתו, אלא, ראשית כול, במשטר הדיכוי הלאומי, במצור על עזה, בכיבוש הדיקטטורי ובנישול המתנחלי הקולוניאלי שמשליט הקפיטליזם הישראלי על מיליוני פלסטינים, וזאת בחסות האימפריאליזם המערבי במסגרת מארג האינטרסים האזורי והגלובלי של האחרון לביסוס כוחו. במערכה הצבאית הנוכחית שמוביל המעמד השליט הישראלי, בחתירה להדוף כל קריאת תיגר על האינטרסים שלו עצמו באזור, הוא חותר במיוחד לאכוף מחדש ביתר־שאת את כוחו. שנית, הקשר־העל של העימות הבין־אימפריאליסטי הגלובלי בהובלת ארה״ב וסין השפיע עמוקות על אופן התפתחות משבר הדמים, שבתורו הוא גורם משפיע דרמטי כשלעצמו. העימות הבין־‏אימפריאליסטי הגלובלי מעצב מהותית את העימות בעזה (המתבטא באופן מכריע כעת בטבח), ביסודו בין מעצמה כובשת לאומה משועבדת השואפת לחירות. בד־בבד הוא מעצב את העימות באזור בין המחנה ה"אנטי־איראני" בחסות וושינגטון — לרבות תהליך ה"נורמליזציה" הישראלי–ערבי, שהנהגת חמאס חתרה לשבש — לבין הברית האזורית של "ציר ההתנגדות" בהובלת איראן, בחסות מוסקבה ובייג׳ינג.

משבר עזה, שבמוקד ספירלת העימות האזורי, הוא אירוע מעצב עולמי שחולל טלטלה ביחסים העולמיים ובתודעה ההמונית. הוא משתלב כגורם המחדד קיטוב במאבק הכוחות הבין־אימפריאליסטי הגלובלי בין ארה״ב לסין. אף אחד מהצדדים לא רצה במלחמה ואינו מעוניין בהתרחבות של כאוס באזור, אך לכל צד אינטרס מובהק בהחלשת המחנה היריב. בייג׳ינג ומוסקבה פרשו את חסותן על הנהגת חמאס וצידדו פומבית בתקיפת־הנגד האיראנית באפריל, שסימנה עליית מדרגה בעימות הישראלי–איראני, והן פועלות לעיבוי היכולות הצבאיות של טהראן ובעלות בריתה. גם בנקודת המפנה הנוכחית, ביום שבו הגיע לישראל לפגישת תיאום עם גלנט מפקד פיקוד המרכז של צבא ארה״ב הגנרל מייקל קורילה (5.8), ראש המועצה לביטחון לאומי של רוסיה סרגיי שויגו (לשעבר שר המלחמה של פוטין) הגיע לאיראן, למפגש עם הנשיא פזשכיאן ועם הרמטכ״ל האיראני מוחמד באקרי. זימון המפגש הפומבי של נציגי הפלגים הפלסטיניים בבייג׳ינג ביולי משתלב בקמפיין של בייג׳ינג, המכוון הן להמונים והן למשטרים באזור וב"דרום הגלובלי" הניאו־קולוניאלי, לבניית תדמית של גורם הקורא תיגר על התוקפנות הצבאית ה"מערבית" ובעזה בפרט, כמו גם כגורם מתווך ומייצב אל מול התמיכה הצבאית מוושינגטון במכונת המלחמה הישראלית. מנגד, ההתערבות הצבאית של האימפריאליזם האמריקאי באזור מבקשת לשמר הגמוניה מעורערת, לרבות באמצעות משלוחי נשק, הובלת תקיפות ישירות של כוחות המזוהים כשלוחים של טהראן, הובלת קואליציה ליירוט תקיפות מצד מחנה טהראן ו"הקרנת עוצמה" דרך שינוע נושאות מטוסים — התערבות הממלאת תפקיד מפתח בהרחבת מרחב הפעולה הצבאי של הקפיטליזם הישראלי.

משבר הדמים עורר את תנועת המחאה הבינלאומית המפותחת והנרחבת ביותר מזה שנים, לרבות צעדים התחלתיים בקרב מעמד העובדות והעובדים המאורגן. תנועה זו, אומנם לא בממדים המסוגלים לעצור את מכונת הכיבוש והמלחמה, היא גורם משמעותי בדינמיקה המניעה שורה של ממשלות קפיטליסטיות, לרבות ב"מערב", לנקוט צעדים לריסון ואף לקריאת תיגר רכה, במישור המשפטי והדיפלומטי, מול הדיכוי הקיצוני של הפלסטינים. זוהי עדות לעוצמת המפנה המסבך שחולל משבר הדמים בעזה עבור מחנה האימפריאליזם המערבי, כאשר גם ב"מערב" נדחפות ממשלות קפיטליסטיות להרחיק עצמן מזיהוי פוליטי עם הזוועות שמחולל הקפיטליזם הישראלי בעזה, בסיוע מכריע של מערכות נשק אמריקאיות ואירופיות. עם זאת, אין מדובר בהתערערות יסודית של היחסים הבינלאומיים של הקפיטליזם הישראלי עם וושינגטון ומעצמות המערב, שכן אלו עדיין מסתמכות עליו כנקודת המשען האיתנה ביותר במזרח התיכון להגנת האינטרסים שלהן בהקשר של מאזן הכוחות האזורי והעולמי.

התמיכה היסודית של גוש האימפריאליזם המערבי בקפיטליזם הישראלי בועטת אל פני השטח ניגוד אינטרסים יסודי בין המעמדות השליטים להמונים ברחבי העולם, השואפים לשים קץ לזוועות בעזה ולדיכוי הפלסטינים. רדיפת הפגנות לעצירת המתקפה על עזה ורמיסתן בשורה של מדינות ב"מערב" מאז 7.10, אך גם במדינות באזור, ובפרט תחת המונרכיה הירדנית ומשטר א־סיסי, כמו גם בידי הרשות הפלסטינית של עבאס, חשפו ניגוד זה בצורה גרפית. הדבר בלט בפרט דרך הדה־לגיטימציה, הרדיפה הפוליטית והדיכוי המשטרתי במקרים רבים של גל מרד הסטודנטים והסטודנטיות הסוער בקמפוסים, שהגיע לשיאו באפריל–מאי. המרד שהחל בקרב צעירות וצעירים, דווקא בתוך קרביה של המעצמה האימפריאליסטית ההרסנית ביותר ברמה העולמית, תוך קריאת תיגר על ממשל ביידן, והזריק השראה לפעולה ברחבי העולם, לרבות בקרב פלסטינים משני צידי הקו הירוק, דעך תחת התנפלות משטרתית ועם סיום הסמסטר, אך הזעם ההמוני יוסיף ויחפש אפיקים להתפרצות.

ממשלת הדמים הקפיטליסטית של נתניהו והימין הקיצוני ממשיכה להתמודד עם משבר לגיטימציה חריף, לרבות תנועה המונית למחצה, עם מוקדים משיקים התובעים "עסקה עכשיו" ו"בחירות עכשיו", וקריאות של האגף הלוחמני של משפחות החטופים להסתדרות הכללית להובלת שביתה כללית במשק הישראלי. הקריאה למען "עסקה עכשיו" אומנם אינה מחוברת באופן קטגורי ועקבי להתנגדות למלחמה, אולם היא מאתגרת את שלטון הימין הישראלי לעסקה שאמורה לכאורה לכלול בפועל את סיום המתקפה הצבאית בעזה, והקולות הדורשים את עצירת המלחמה נמצאים במגמת התרחבות.

במקביל, ההפגנות ושביתות המחאה הפלסטיניות, החוזרות ונשנות תחת הכיבוש הצבאי בגדה המערבית ואל מול התקפותיו הברוטליות היומיומיות על האוכלוסייה והדחיפה הפראית להרחבת מפעל ההתנחלויות בחסות המלחמה, ממחישות שלמרות ההרג, המעצרים, ממדי הדיכוי והזוועות, אלה אינם מצליחים לשבור את רוח הלחימה והשאיפות לחירות ולחיים בכבוד, המצליחות לגבור לא פעם על מחסום הפחד. בתחומי הקו הירוק, חרף הרדיפה והרמיסה, לצד הפגנות מרכזיות שארגנה ועדת המעקב בחודשים האחרונים, התפתחה מגמה חשובה של יוזמה והתארגנות בקרב שכבה של צעירות וצעירים פלסטינים בקמפוסים ומחוצה להם.

איום בתבערה אזורית בשירות הקפיטליזם הישראלי והכיבוש

ההתנקשות ב־31 ביולי ביו״ר הלשכה המדינית של חמאס אסמאעיל הנייה במהלך שהותו בטהראן, במתחם של "משמרות המהפכה" של המשטר, לרגל השבעת נשיא איראן מסעוד פזשכיאן מהאגף ה"רפורמיסטי", הגיעה מייד לאחר ההתנקשות במנהיג הצבאי הבכיר של חזבאללה, פואד שוּכּר, בדאחיה של ביירות — שני ילדים, אחות ואח, היו בין חמשת האזרחים ההרוגים בהפצצה בפרבר הדרומי, שפצעה עשרות. מדובר בפרובוקציות דרמטיות מחושבות שדחקו את האזור, כאמור, לנקודה הקרובה ביותר עד כה לתרחיש של מלחמה אזורית בעצימות גבוהה. קדמה לכך ההתנקשות במפקד הזרוע הצבאית של חמאס מוחמד אל־ד׳יף ב־13 ביולי (שלטענת חמאס לא נהרג) בסביבת "האזור הבטוח" כביכול באל־מוואסי, ח׳אן יונס, תוך הרג 90 פלסטינים ופציעתם של מאות. כפי שהעיד אחד התושבים השורדים במחנה האוהלים במקום: "התקיפות פגעו בשני מתחמים שבכל אחד מהם כמאה אוהלים לפחות. בכל אוהל הייתה משפחה של שבע או שמונה נפשות. הוא אמר שראה ילדים שראשיהם נכרתו ואנשים חצויים לשניים, וכשבאו כוחות ההצלה — נפגעו גם אנשיהם מטילים" ('הארץ', 16.7).

תכלית התנקשויות הראווה היא טקטית־תעמולתית, בניסיון להפגין עליונות מודיעינית וצבאית, תוך הימור יהיר על אפשרות גלישה לאירוע אסטרטגי של הסלמה צבאית נרחבת, שאת מחירה הכבד ישלמו ההמונים באזור. בנוסף, התקיפות משמשות להסטת המיקוד לעבר איראן וכדי לעורר מחדש תמיכה בהמשך המערכה הצבאית. מפלגתו של גנץ ושותפו לשעבר סער, שעד לאחרונה היו חלק מממשלת הדמים הקפיטליסטית, פנו לאתגור מימין של הממשלה עם תחרות בחרחורי המלחמה.

המהלך המשולב הגיע ימים ספורים לאחר שנתניהו, בביקורו הבינלאומי הרשמי הראשון מאז 7.10, התקבל בתשואות בהצגה המתוזמרת בקונגרס בארה״ב — אל מול אלפי מפגינים מנגד מול גבעת הקפיטול, להם לעג, ובמיוחד ללהטב״ק+ בקרבם. פרישת ביידן מהתמודדות לנשיאות ארה״ב פגעה בסיכוייו של טראמפ, שרגע קודם עוד הגביר מומנטום בעקבות ניסיון ההתנקשות בו. ואולם, העובדה שביידן נותר ברווז צולע והתרחיש האפשרי עדיין של ניצחון חוזר לטראמפ במרוץ הצמוד כעת לנובמבר מפיחים נחישות בממשלת נתניהו והימין הקיצוני.

זאת, אף שההתפתחויות ב"שנת הבחירות" העולמית ממחישות שהתהליכים מחוללי המשבר במערכת הקפיטליסטית — שהציתו בשבועות האחרונים מאבק המוני בקניה, הפגנות ענק נגד יוקר המחיה בניגריה והתקוממות המונית בבנגלדש שהובילה להתפטרות ראשת הממשלה — אינם מעלים לשלטון רק כוחות פופוליזם ימני וימין קיצוני מסוכנים האוהדים את נתניהו, אלא מזינים זעם על ממשלות וקיטוב פוליטי, לרבות רדיקליזציה לשמאל. "ידידו" של נתניהו, מודי, איבד את הרוב בפרלמנט ההודי, ובמקביל, תבוסת המפלגה השמרנית בבריטניה, והמפלה בצרפת לימין השמרני של מקרון תוך ניצחון אלקטורלי ל"חזית העממית החדשה" (NFP) מול הימין הקיצוני, משקפות תסיסה חברתית ומאותתות לממשלת נתניהו למדיניות רשמית מעט פחות סבלנית מצד המעצמות המרכזיות בגוש האימפריאליזם המערבי. בארה״ב, בעוד שממשל בראשות האריס ימשיך את התמיכה היסודית בקפיטליזם הישראלי, אך גם יהיה תחת לחץ מוגבר לפייס זעם ציבורי על הזוועות בעזה, ממשל בראשות טראמפ אומנם לא "ירקוד לפי החליל" של נתניהו והימין הקיצוני הישראלי, וסביר שיהיה הפכפך ותחת לחץ להימנע מהתערבויות צבאיות נרחבות, אך ישוב לקדם גיבוי מפורש, גס ובוטה עוד יותר לכיבוש ולדיכוי של ההמונים הפלסטינים — אף שהדבר רק יתדלק עוד זעם המוני ברמה הגלובלית נגד האימפריאליזם האמריקאי, ויעורר תנועות נגדיות אסרטיביות אף יותר בקרב מעמד העובדות והעובדים ובקרב שכבות צעירות.

ביידן ביקר פומבית את ההתנקשות בהנייה באמירה שזו "לא סייעה" לקידום עסקת הפסקת אש. לפי 'הניו יורק טיימס' ו'הוושינגטון פוסט', ממשלת ישראל עדכנה רק בדיעבד את הבית הלבן על ההתנקשות בטהראן, שעליה לא נלקחה אחריות רשמית עדיין, ועוררה כעס — צמרת הפנטגון הופתעה בפרט מההחלטה לבצע זאת בלב טהראן ולדחוק כך במשטר האיראני להגיב. במקור התפרסם כי ח׳אמנאי הורה לבצע תקיפה ישירה כלשהי של מדינת ישראל. עם זאת, למשטר האיראני ולחזבאללה אין אינטרס כעת במלחמה כוללת, עקב פוטנציאל ההרס רבתי ואובדן השליטה — הם אינם בעמדה להנחיל מפלה צבאית, וההשלכות של התנגשות כוללת עשויות לכלול בסופו של דבר גם התגברות של קריאת תיגר פוליטית נגדם מבית (כפי שנרמז בהתקוממויות ההמונים בשנים האחרונות באיראן ובלבנון).

מאז 7.10 המעמד השליט הישראלי פועל לנצל "חלון הזדמנויות" במטרה לייצב את הסדר של הכיבוש ושלטון ההון דרך ניסיון לכפות צבאית שינויים מהותיים בסטטוס־קוו, במובן של תמורות בתצורת הכיבוש ברצועת עזה, תוך החרבתה, צריבת תודעה באמצעות טרור מדינתי, הפחתת הכוח הצבאי של חמאס וגישוש תועה אחר אפשרות להשלטת תשתית ממשל אזרחי חלופית שתוכל לשמש כקבלן משנה מהימן עבור הכיבוש הישראלי. קולות בממסד הישראלי, גם מחוץ לממשלת נתניהו, שבו והבהירו שאיפה להותיר כוחות כיבוש ישיר בחלקים של רצועת עזה, ולהמשיך במתקפה המאורגנת על הרצועה למשך שנים קדימה.

כעת, ההתנקשות בהנייה אינה הופכת את הנהגת חמאס לנואשת יותר. צמרת ארגון חמאס אינה מרוסקת, היא מסתמכת על בסיס תמיכה חברתי נרחב — הנובע גם מתדמיתה ככוח מגן מול התוקפנות האכזרית של הכיבוש — וזוכה לתמיכה פוליטית, כלכלית וצבאית מצד טהראן, ואף לחסות מוצנעת מצד מוסקבה ובייג׳ינג. יתרה מכך, התוקפנות הצבאית הברברית של הכיבוש בחודשים האחרונים, נוכח חולשת כוחות השמאל באזור, גררה כצפוי התחזקות יחסית בהיקף התמיכה הציבורית בחמאס. אף שביחסי הכוחות הצבאיים גדודי עז א־דין אל־קסאם נמצאים מלכתחילה בנחיתות ברורה מול כוחות הכיבוש ונחלשו ארגונית, העובדה היא שבמשך קרוב לשנה שלמה המעצמה הצבאית החזקה באזור, בגיבוי המעצמה החזקה בעולם, אינה מצליחה להכניע אותם ואת שאר הכוחות החמושים המשתתפים בלחימה פרטיזנית נגד הפלישה בתחומי המובלעת הקטנה הנצורה, המורעבת והמוחרבת. במספר מקרים דווח אף על התקבצות מחדש של כוחות חמושים במוקדים שונים שהיו כבר יעדים לתקיפות אינטנסיביות מצד כוחות הכיבוש, לרבות בצפון הרצועה. הערכות מודיעין אמריקאיות בתחילת מאי גרסו כי 65% ממנהרות חמאס נותרו שמישות. נכון לתחילת יולי, מתוך 24 גדודי חמאס ברצועה, רק שלושה איבדו כשירות לחימה (לפי מחקר של CTP ו־ISW). ובכל זאת, המעצמה הכובשת משקיעה בבניית תשתית לאחיזה ישירה ארוכת שנים ב"מסדרון נצרים" ובחלקים מהרצועה.

עדיין לא ברור (בתחילת אוגוסט) מה יהיה טיב פעולת התגובה של טהראן בעקבות ההתנקשות בהנייה, אולם אף שלא ניתן לשלול "חילופי מהלומות" שיסתכמו ב"הכלה" ובהמשך מו״מ על עסקה אפשרית, הרי שיהיה זה מפתיע אם הנהגת חמאס תיסוג דווקא בצומת הזה מתנאיה המרכזיים. על אחת כמה וכמה, בהתחשב בלחצים הבינלאומיים הגוברים נגד המערכה הצבאית הישראלית.

העובדה שההתנקשות בינואר בביירות בסגנו של הנייה, ס׳אלח אל־עארורי, כמובן לא הובילה לכניעת חמאס, ושההתנקשויות היהירות במנהיגי חמאס וחזבאללה לאורך העשורים האחרונים לא החלישו במאומה תנועות אלו, שכוחן הצבאי היחסי רק השתכלל, אינה מניאה את שלטון הימין הישראלי ממיחזור המדיניות, והוא עודו נשבע להתנקש גם בסנוואר — שבינתיים נבחר לתפוס את מקומו של הנייה בראש הלשכה המדינית של חמאס. הפגנת השרירים עם מדיניות ההתנקשויות נועדה לשדר עוצמה, אך היא חושפת בו־זמנית חולשה עמוקה בדמות התנהלות "הרפתקנית" נואשת נוכח עומק המשבר האסטרטגי שאליו נקלע הקפיטליזם הישראלי. זוהי קפיצת מדרגה נוספת בדינמיקה המסלימה של העימות האזורי המתרחב לעבר התלקחות רבתי, חרף ההבנות המרסנות הבלתי פורמליות המבקשות לווסת את היקף הפעלת האש. לכל מלחמה היגיון פנימי משלה, ובדינמיקה של העימות, שבה לאף צד אין אינטרס "להתקפל", משוואות התגובה נמתחות למחוזות חדשים.

המשטר האיראני הצהיר על כוונה לגביית מחיר "קשה", בעוד שלטון הימין הישראלי, שלכל הפחות משחק מצידו עם הרעיון של "מתקפת מנע", מוסיף להחריף איומים במתקפה ישראלית כוללת על לבנון, לרבות כיבוש מחדש של שטחים בדרום לבנון, ובפרט תוך ניצול ציני של אירוע הדמים בו נהרגו ילדי האוכלוסייה הדרוזית המופלית במג׳דל שמס — ראוי לציין ששרי הליכוד וסמוטריץ׳ שהגיעו למקום לרקוד על הדם עוררו גם קריאות זעם, לרבות על רקע מדיניות הריסת הבתים.

איום התגובה מטהראן הצטרף לזה של ארגון אנס׳אר אללה (החות׳ים) בעקבות הפצצת הראווה ההרסנית חסרת־התקדים באל־חודידה ב־20 ביולי, לאחר כטב״ם הנפץ הקטלני ששוגר לתל אביב. החלטת צמרת השלטון הישראלי להפציץ "מטרות עוצם" בתימן לאחר היערכות של חודשים משתלבת בהיגיון הטלת "הלם ומורא", טרור מדינתי, כפי שהשתקף בהצהרת גלנט: "את האש שבוערת כעת בתימן רואים בכל רחבי המזרח התיכון". זאת, כחלק מחתירה להרתיע כוחות יריבים מיוזמה צבאית ולדחוף לעיצוב — באמצעים צבאיים, בסיוע גיבוי עמוק מהאימפריאליזם המערבי — של הסדר האזורי "ביום שאחרי" בהתאם לאינטרסים של הקפיטליזם הישראלי. ההפצצה הישראלית הרגה עובדי נמל, גרמה לאסון סביבתי ופגעה בעורק כלכלי ראשי כענישה קולקטיבית כלפי ההמונים בתימן.

ההתערבות הצבאית המתמשכת של האימפריאליזם האמריקאי והבריטי בניסיון כושל להפסיק את השיבושים בסחר העולמי עקב פעולות החות׳ים בים האדום — המטרידים יותר בעיניהם מחיי רבבות פלסטינים — לא כללה יעדי הפצצה אסטרטגיים דוגמת נמל אל־חודידה, כפי הנראה מחשש להשלכות מערערות יציבות. מדובר בנמל יבוא ראשי, המשמש עורק לא רק למשלוחי חימוש אלא גם לאספקת דלק, מזון ותרופות, החיוניים לאוכלוסייה שמלחמות השלוחים בין המעמדות השליטים באזור הביאו אותה לסכנה מתמשכת של רעב. לאחר תקיפת הראווה, החות׳ים הדגישו שאין בכוונתם לסגת מפעילות צבאית על רקע התוקפנות הצבאית של המשטר הישראלי, והוסיפו בתוך כך לתקוף ספינות בים האדום.

התקיפה הישראלית בתימן לא הייתה גחמה של נתניהו. המעמד השליט הישראלי כולו התלכד סביב האירוע, ושרי הימין הקיצוני מחו על כך שנדחקו שוב מקבלת ההחלטות (עם זאת, בדינמיקה הכללית הם בהחלט מהווים גורם בעל השפעה בדחיפת נתניהו והממשלה לכיוון עוד יותר אגרסיבי). שיגור הכטב״ם יום קודם בידי אותו ארגון אנס׳אר אללה הריאקציוני, שהרג תושב בסמוך לשלוחת שגרירות ארה״ב במרכז תל אביב, סיפק את התירוץ המבוקש. תכלית התקיפה כאמור לא הייתה רק שיקום יוקרה, לאחר הכישלון ליירט את השיגור לתל אביב, אלא שיגור איום בוער כלפי טהראן ובעלות בריתה, ובפרט כלפי חזבאללה.

פרשנים צבאיים בעיתונות הישראלית המגויסת הדגישו את העובדה כי "יעד התקיפה [בתימן] היה במרחק של יותר מ־1,700 ק״מ, 200 ק״מ יותר רחוק מטהראן". יום קודם לתקיפה בתימן הסביר מזכיר המדינה של ארה״ב בלינקן כי "בגלל שהסכם הגרעין 'נזרק', ההערכה היא כי איראן נמצאת כעת במרחק שבוע או שבועיים מיכולת גרעינית — במקום להיות במרחק של שנה". ב־19 באפריל, לאחר המטח האיראני, תקף, לפי דיווחים, הצבא הישראלי מכ״ם של סוללת הגנה אווירית מסוג S-300 באיראן הקשורה להגנה המרחבית של המתקן הגרעיני בנָתַנז. אף שתקיפה ישירה של מתקני הגרעין האיראניים תהיה בגדר הימור עם פוטנציאל מסבך מצד המשטר הישראלי, לא ניתן לשלול תרחיש כזה על הסף בדינמיקה של העימות באזור. מנגד, עליית המדרגה בעימות ישראל–איראן עשויה לדרבן כשלעצמה את המשטר האיראני להתקדמות לפיתוח יכולת גרעינית צבאית.

הקפיטליזם הישראלי נתון במשבר רב־ממדי ופונה להסתמכות אגרסיבית יותר, פירומנית, על עוצמת אש בניסיון "לכבות" את המשבר ולהתייצב מחדש. גלנט, שבאופן פומבי מתנגד לכניסת בן גביר ל"קבינט המלחמה" הישראלי, שכן לדבריו מדובר ב"פירומן שמנסה להצית את המזרח התיכון" — כפי שצייץ ב־24 ביולי, לאחר שבן גביר הצהיר על החלטה כביכול להתיר תפילת יהודים ברחבת מסגד אל־אקצא והר הבית — מבכה על כך שבאוקטובר החליט "קבינט המלחמה" הישראלי להימנע ממלחמה כוללת על לבנון מחשש לאובדן שליטה על האירועים, ומקדם בגלוי "מלחמה שתשנה את המציאות" בגבול ישראל–לבנון. רבבות מפונים כבר חודשים משני עברי הגבול שעה שמלחמת ההתשה לאורך הגבול מוסיפה להשתולל בעצימות בינונית, בזיקה מובהקת להתמשכות המתקפה הצבאית על עזה, החוסמת גם את המו״מ הישראלי–לבנוני העקיף בחסות וושינגטון ופריז על הסדרת הגבול היבשתי.

איום המלחמה הכוללת על לבנון מבטא שאיפה בקרב המעמד השליט הישראלי לאתר הזדמנות ל"גימוד" כוחו הצבאי של חזבאללה בניסיון לייצב את הגבול — אחרי עשורים של תוקפנות צבאית ישראלית, עם פרקי מלחמות, כיבוש וניסיון להחלפת משטר בלבנון — ולהחליש את קריאת התיגר הצבאית מצד טהראן ובעלות בריתה. איומי הפלישה הישראליים נדחו עד כה, גם בלחץ גלוי מוושינגטון, אך גם עקב רתיעה במעמד השליט הישראלי מהשלכות מסבכות, ובפרט שעה שמשאבי מכונת המלחמה של הקפיטליזם הישראלי מושקעים עדיין אינטנסיבית בנחשול המוות והחורבן האימתני נגד אוכלוסיית רצועת עזה. ואולם, התקיפות וההתנקשויות הפרובוקטיביות בתחומי לבנון, סוריה ואיראן נמשכות, והצמא בקרב חלקים במעמד השליט הישראלי למפגן כוח אזורי בלבנון גובר.

אף שלא ברור בינתיים אם התקבלה הכרעה מצד נתניהו וגלנט ליזום מתקפה כוללת מול חזבאללה, ואף שחזבאללה עצמו מעדיף להימנע כאמור מגלישה למלחמה כוללת, ההתנקשויות ותקיפות הראווה הישראליות עלולות להוביל בדיוק למפנה דרמטי כזה. תרחיש מלחמה כוללת בין הצבא הישראלי וחזבאללה יהיה כרוך בקטסטרופה קיצונית עבור ההמונים בלבנון, אך גם בירי תגובה נרחב לשטח ישראל, כחלק מהסלמה צבאית אזורית. נוכח מערך הטילים של חזבאללה, מספר ההרוגים בשטח ישראל מסוגל להגיע ל־15 אלף, לפי הערכת ראש המל״ל לשעבר.

סיסמת "הניצחון המוחלט" והפיצולים במעמד השליט הישראלי

מייד לאחר ההתנקשויות בסוף יולי יצא גלנט ביהירות בקריאה לעסקה, כביכול כדי לצאת עם "תמונת ניצחון" ולמנוע תרחיש של ספירלת מהלומות צבאיות שייצאו משליטה, וכפי הנראה גם בניסיון לפייס את משפחות החטופים. אלא שכפי שידעו נתניהו, גלנט ושות׳, ההתנקשות בשטח איראן דוחקת במשטר האיראני פעם נוספת לרתום קואליציה אזורית להפקת תגובה דרמטית. העובדה שהסיבה לכך היא התנקשות במנהיג פלסטיני עשויה להערים קשיים על המשטר הישראלי במאמציו לרתום את אותה הקואליציה שסייעה לו ביירוט המטח האיראני באפריל. ראוי להזכיר בהקשר זה כי אז נאמדה עלות היירוט הישראלי לבדו ביותר מ־2 מיליארד שקל, השקולים בקירוב לסכום שיו״ר ההסתדרות בר־דוד סיפק השנה מכיס דמי ההבראה של העובדים.ות במשק הישראלי על מגש של כסף לסמוטריץ׳ למימון המלחמה.

המו״מ העקיף בין ממשלת ישראל לחמאס תחילה הוקפא כמובן בתגובה להתנקשות. כפי שתהה ראש ממשלת קטר: "איך תיווך יצליח כשצד אחד מתנקש בנציג הצד השני למשא ומתן?". פעם נוספת החליטה ממשלת ישראל להמשיך בתוקפנות הצבאית ולשלול, חרף מס שפתיים, עסקת הפסקת אש וחילופי שבויים ואסירים כחלק ממהלך הפחתת הסלמה בהקשר אזורי. אין זה מקרי שנתניהו לא הזכיר כל התייחסות למו״מ בנאומו בקונגרס של ארה״ב, בעת שהוא מבקש להדוף בו־זמנית הן את הלחצים הבינלאומיים והן את הלחצים של תנועת מחאה ישראלית עיקשת למען "עסקה עכשיו", ורוב מוצק בדעת הקהל המקומית שתמך בקריאה כללית זו בתקופה האחרונה.

מתווה העסקה המקודם מזה חודשים מצד וושינגטון, בהסתמכות על התיווך הקטרי, המצרי ואף הטורקי, ובתמיכת חוגים במעמד השליט הישראלי ובצמרת הצבא ומנגנוני ה"ביטחון" של מדינת ישראל, אמור להביא לביצוע חילופי חטופים ואסירים, ולסיום לכאורה של המתקפה הצבאית הנרחבת ברצועת עזה. פעם אחר פעם ניסתה ממשלת ישראל להכתיב צבאית את הסרת התנאי של סיום המלחמה והסגת כל כוחות הכיבוש מהרצועה, תוך שהיא מערימה בעזות מצח דרישות לשליטה ב"ציר פילדלפי" לשם הידוק המצור ולהשארת מחסומים בלב הרצועה לשליטה באוכלוסייה. ואולם, הדיווחים החוזרים המתבדים זה חודשים, כולל הכרזות פומביות בעבר של ביידן, על עסקת הפסקת אש שצפויה להיסגר בתוך "זמן קצר", משקפים ויכוח ממשי בקרב המעמד השליט הישראלי, שאובייקטיבית נעדר נתיב ברור לאסטרטגיית יציאה מייצבת של ממש.

למרות התמיכה המכרעת מוושינגטון, ולמרות הקפצת הפרמטרים במשוואות התגובה בדמות מכות אש ראוותניות, לקפיטליזם הישראלי אין מרחב פעולה בלתי מוגבל ב"מלחמת ההשמדה". כפי שהסברנו, מגבלות כוחו נטועות ראשית כול במאזן הכוחות המעמדי ברמה האזורית והעולמית — שעה שבמיוחד במזרח התיכון בעידן שלאחר הגל המהפכני של 2011, הפחד מפני ההמונים באזור, ובמיוחד מהתערבות של כוחות ממעמד העובדות והעובדים, חסם בחודשים האחרונים שיתוף פעולה של משטר א־סיסי והמונרכיה הירדנית עם אפשרות לטיהור אתני בדמות גירוש המוני מעזה לסיני. נסיבות אלו, בשילוב עם הצורך להצדיק תעמולתית את המתקפה הצבאית ברמה הבינלאומית אך גם מקומית, בעיני ההמונים הישראלים, לוחצות את המעמד השליט הישראלי לנסות להרחיק את שרי הימין הקיצוני ממוקד קבלת ההחלטות במערכה הצבאית. חרף ממדי ההרג והחורבן הקולוסאליים, הזרם המרכזי במעמד השליט הישראלי חושש משאיפת הימין הקיצוני להתנחלות מחדש בעזה, ומורתע מהיגיון של פתרון "הבעיה הדמוגרפית" מבחינתם באמצעות פנייה לתוכנית למקסום השמדה פיזית. נקודה זו מדגישה חלק מהחולשה האינהרנטית של המעמד השליט הישראלי, שעשוי להיראות כאילו אין כל כוח בעולם שיבלום אותו במעללי הזוועות שהוא ממיט בעזה ובאזור. בהקשר זה, אף שמדובר בנקודת שיא נפשעת של הרג המוני של פלסטינים, הרי שבניגוד לטיהור האתני ההמוני בנכבה של 1948, המעמד השליט הישראלי אינו בעמדה לכפות נסיגה של ממש בתנועה הלאומית הפלסטינית.

בינתיים, הרדיפה בכל מחיר אחר תמונה כוזבת של "ניצחון מוחלט", כסיסמתו החלולה של נתניהו, עבור משטר הכיבוש של הקפיטליזם הישראלי ועבור האימפריאליזם המערבי, מעל נהרות של דם, דוחפת ביתר־שאת ברחבי העולם ואף בחברה הישראלית להתנגדות להמשך המתקפה הצבאית בעזה. בהקשר זה העמיקו הפיצולים בקרב המעמד השליט הישראלי, שעה שהזרם המרכזי חושש שגישה גסה, הרפתקנית ובלתי מתגמשת ל"ניהול המשבר", בהשפעת השיקולים הפוליטיים הצרים של נתניהו ושרי הימין הקיצוני, תגבה מבחינתו מחירים מיותרים ביחסים הבינלאומיים, ובפרט עם וושינגטון ומשטרים באזור, ותגרור השלכות שיקצינו תהליכים מערערי יציבות גם בחברה הישראלית.

נתניהו לא היה כאמור הגורם היחיד שטרפד עסקה בין ממשלת ישראל להנהגת חמאס בחודשים האחרונים, אולם ניכר שצמרת "מערכת הביטחון" הישראלית נכנסה באחרונה למתיחות מול נתניהו, ובמיוחד סביב המו״מ על עסקה, שנראה שנחוצה לתפיסתם עבור הקפיטליזם הישראלי כמהלך מייצב, בעוד שנתניהו מטיח בהם כי הם "רופסים" ומפציר כי "במקום ללחוץ את ראש הממשלה, תלחצו את סנוואר". זוהי נקודת המתיחות המרכזית כעת בהקשר של "ניהול המשבר", כחלק מהתעוררות מחודשת של מתיחות בין הפופוליזם הימני של נתניהו ושרי הליכוד, ותוכניות שרי הימין הקיצוני, לבין המעמד השליט וצמרת "מערכת הביטחון" ומנגנון המדינה. המתיחות הפוליטית הפומבית בין נתניהו לגלנט — שעה שהראשון מעוניין פעם נוספת להדיח את האחרון, גם בעיצומו של משבר מלחמה — היא עלילת משנה של תהליך זה.

זוהי חזרה לקווי העימות המרכזיים שליוו את הממשלה הנוכחית עוד טרם ה־7.10, שהתבטאו בתנועה חוצת־המעמדות נגד תוכנית "ההפיכה המשפטית", שהגיעה לשיאה בשביתה הכללית של מרץ 23', לאחר ניסיון נתניהו לפטר את גלנט, שביטא את הסתייגות מנגנוני ה"ביטחון" מסדר־היום של הממשלה (שביתה שהתפרצות המחאה שקדמה לה זכתה לכינוי הממסדי המרדד "ליל גלנט", ביחס לשורשי ההתפרצות). פירוק "קבינט המלחמה" המצומצם לאחר פרישת 'המחנה הממלכתי' בראשות גנץ ביוני, לאחר שניסה לשמש "כלב שמירה" עבור האינטרסים של המעמד השליט בחבירתו לממשלת נתניהו לניהול המשבר, סימן את החולשה היחסית של המעמד השליט מול הקואליציה השלטונית של נתניהו. הם אינם מצליחים לכופף את ידו בעיצומה של טלטלת משבר הדמים, ובוודאי שלא לפרק את ממשלתו. העובדה שהתמיכה הציבורית הישראלית בגנץ רק פחתה בחודשים האחרונים, ולא גדלה גם בעקבות פרישתו מהממשלה, היא סימן נוסף לחולשת ה"אופוזיציה" של גוש המרכז־ימין מול גוש נתניהו.

אף שהממשלה אינה פופולרית, היא מסתמכת על מיעוט לא מבוטל באוכלוסייה היהודית ומצליחה להכיל עד כה את פיצוליה הפנימיים החריפים — ובכלל זה בהקשר של הלחץ עליה להראות שהיא פועלת לגיוס חרדים לצבא בשעה שהיא מאריכה את תקופת גיוס החובה הכללי לצורכי הכיבוש. פגרת הכנסת כעת עד סוף אוקטובר מקילה על נתניהו פרוצדורלית בשימור הקואליציה השלטונית ובדחיית הקדמת הבחירות, שבינתיים צופנות לו מפלה אלקטורלית. ואולם, באופן מכריע, הישארותו בשלטון נותרה ביטוי לחולשות הכוחות הקוראים עליו תיגר, הן מקרב המעמד השליט והן מקרב ההמונים, שאינם מצליחים לקפלו ולהזיזו הצידה.

התבטאותו הפומבית של דובר הצבא הישראלי דניאל הגרי בתחילת יולי, כי הסיסמאות לגבי "השמדת חמאס" ולגבי פתרון משבר החטופים באמצעים צבאיים הן למעשה שקריות, שיקפה כשלעצמה התנגשות חריפה עם נתניהו וסיסמת "הניצחון המוחלט". עוד באותו החודש פנו שרים מהליכוד ומהימין הקיצוני להתקפה פופוליסטית ימנית על צמרת הצבא — נוסח פרשת ההוצאה להורג בידי חייל בחברון ב־2016 ("פרשת אזריה") — כשהתייצבו לצד חיילי מילואים שהתעללו מינית באסיר פלסטיני במתקן הכליאה והעינויים הידוע לשמצה שדה תימן, "הגואנטנמו הישראלי", ובאופן חריג נעצרו. גלנט דרש פומבית שנתניהו יברר אם השר לביטחון לאומי בן גביר לא עיכב במכוון הגעת כוחות משטרה למתקן שעה שאסופת ימין קיצוני פרצה אליו ואל בסיס של המשטרה הצבאית, יחד עם שרים מהממשלה. מפגיני הימין הקיצוני טופלו בכפפות של משי, לא רק בהשוואה לפלסטינים, שהיו מוצאים להורג בנסיבות כאלו, אלא גם למשפחות החטופים ולמפגינים למען "עסקה עכשיו" שהיו מטרה לאלימות משטרת בן גביר בתקופה האחרונה.

לחצים בינלאומיים

ממשלת ישראל ניצבת בפני גאות של לחצים בינלאומיים בהשפעת חששות בקרב המעמדות השליטים מהתרחבות העימות הצבאי באזור, מהשלכות מערערות יציבות על הכלכלה העולמית — בתקופה שבה הפורום הכלכלי העולמי מזהיר מפני "מיתון גיאו־פוליטי", והתנודתיות החריגה בשווקים הפיננסיים מעידה על חששות מפני מיתון קרב בארה״ב ובסין — מהגברת הסיכונים במרוץ החימוש האזורי והעולמי ומנטל תביעות החימוש העצומות בהקשר של משברי המלחמה באוקראינה ובעזה, כמו גם מהשלכות מערערות יציבות פוליטית, בראש ובראשונה נוכח הזעם ההמוני ותנועת המחאה הבינלאומית. ממשל ביידן, המאפשר הראשי של מרחץ הדמים ההיסטורי, נדחק בחודשים האחרונים למתיחות חריגה מול ממשלת נתניהו ככל שכשל בגלוי בהשלטת מרות האימפריאליזם האמריקאי על ניהול המערכה הצבאית הישראלית.

בד־בבד, בבריטניה, בלחץ הלך הרוח הציבורי שהפיל את המפלגה השמרנית בבחירות, ביטלה ממשלת ה(ניו)לייבור את ההסתייגות הבריטית מהאפשרות, הסבירה יותר כעת, להנפקת צווי מעצר מטעם בית הדין הפלילי הבינ״ל (ICC) נגד נתניהו וגלנט בהתאם לבקשת התובע הראשי כרים ח׳אן. בשונה מהצו שהוצא נגד פוטין בהקשר של המלחמה באוקראינה, במקרה זה מדובר פוטנציאלית בפעם הראשונה שיינקט מהלך כזה נגד נציגי משטר "מערבי". זהו הד לעוצמת גלי ההדף שמשבר הדמים בעזה שולח ברחבי המערכת העולמית, לעומק הזעזוע שחולל בתודעה ההמונית ברחבי העולם, ולניסיונות של המעמדות השליטים לשכך זעם.

לאחר הווטו האמריקאי ב"מועצת הביטחון" של האו״ם נגד חברות פלסטינית מלאה באו״ם, הכריזו במהלך אפריל–יוני עוד תשע מדינות לאומיות, בהן עוד ארבע באירופה, על חבירה להכרה מצד מרבית מדינות העולם ברשות הפלסטינית כמדינת פלסטין. בתוך כך, ההוקעות הרשמיות הסמליות, לרבות באמצעים משפטיים, של ההרג ההמוני והדיכוי של הפלסטינים, הן אומנם התפתחות חיובית בהיותה גורם מסבך במידה מסוימת עבור המעמד השליט הישראלי, והן עשויות לעיתים לגרור אפקט המדרבן נחישות וביטחון עצמי בקרב תנועת המחאה הבינלאומית. עם זאת, חשוב להישיר מבט מפוכח ולהזכיר כי הן אינן מאיימות כשלעצמן על מרחץ הדמים בעזה, אינן מסמנות דרך לעצירתו, ומשמשות ממשלות כתחליף למהלכים דרמטיים יותר, תוך ניסיון לפיוס דעת הקהל ולהקהיית ביקורת, ולמעשה לטיפוח אשליות בכוחות פוליטיים ובמוסדות המשמשים כלי־שרת של המעמדות השליטים. כך, משטר א־סיסי במצרים המיר איום להשעיית הסכם השלום עם ישראל בהכרזה על חבירה לתביעה המבקשת מבית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) של האו״ם לספק הכרה פורמלית להגדרת המתקפה הפראית על אוכלוסיית עזה כג׳נוסייד. יצוין כי מהלך זה, שמבחינת הממשלה הקפיטליסטית בדרום אפריקה נועד לצורכי יחצנות, לא מנע ממפלגת ANC השלטת להגיע לתוצאת שפל בבחירות במאי ולאבד את הרוב המוחלט בפרלמנט לראשונה מאז נפילת האפרטהייד, כענישה על משבר קפיטליסטי מתמשך שהעשיר קומץ בעלי הון והנציח מצוקה המונית חריפה.

ה־ICJ נמנע עד כה מלהנפיק "צו" להפסקת אש כוללת בעזה, מכיוון שאינו מערער קטגורית על עצם הלגיטימציה למתקפה הצבאית על עזה, אולם דרש ממדינת ישראל להימנע מפלישה לרפיח. אז דרש. בחוות דעת מייעצת, לבקשת עצרת האו״ם (מ־2022), קבע ה־ICJ ב־19 ביולי כי הכיבוש הישראלי וההתנחלויות בשטחי 67' אינם "חוקיים". אז קבע. אובדן סבלנות מסוים בקרב המעמדות השליטים, תחת הלחצים של תנועת המחאה הבינלאומית והסתבכות גיאו־אסטרטגית, כלפי הכיבוש הישראלי במתכונתו הנוכחית, מתוך זיהויו כסוכן כאוס עבור המערכת שלהם, יביא לעוד מהלכים סמליים, לרבות סנקציות מדינתיות מוגבלות נגד הכיבוש וההתנחלויות בשטחי 67'. ה־ICJ עשוי לשמש מקור סמכות להצדקת מהלכים נקודתיים, אף שהרעיון של סנקציות מדינתיות מקיפות נוסח החרם הערבי ההיסטורי, שכשל, אינו עומד על הפרק בעתיד הנראה לעין. בעיקר, מראית העין של סדר עולמי מבוסס כללים משפטיים מעולם לא עצרה את הכיבוש הישראלי, או ככלל, תוקפנות אימפריאליסטית ומשטרי דיכוי, ובוודאי שמאז שהגלובליזציה הניאו־ליברלית פינתה את מקומה לעליית העימות הבין־אימפריאליסטי הגלובלי, כוח ההרתעה הסמלי של מנגנונים משפטיים בינלאומיים רק דהה.

התלכדות האינטרסים הגיאו־אסטרטגיים לפי קווי העימות הגלובליים והאזוריים היסודיים עומדת ביסוד העובדה ש"הקווים האדומים" של ביידן, או של משטר א־סיסי במצרים, התגלו לאורך חודשים של מרחץ דמים ברברי ברצועת עזה כאלסטיים במידה מופלאה, וסיוע צבאי בהיקף מסיבי וחסר־תקדים המשיך לזרום למרות האטת הקצב ועיכובים מתוקשרים לצורכי תעמולה. עיקר משטרי הריאקציה הערבית, חרף תרגילי יחצנות להסטת זעם ציבורי, שואפים להמשיך להתקדם בנתיב תהליך ה"נורמליזציה" ככל שהנסיבות יאפשרו זאת. כך, ב־18 ביולי נפגשו באבו־דאבי נציגי ממשל מארה״ב, מישראל ומהאמירויות כדי לקדם דיון על "היום שאחרי". השתתפות משטרים באזור, לרבות סעודיה, בקואליציה בהובלת ארה״ב שיירטה את שיגור התגובה האיראני לעבר ישראל באפריל, והיירוט בידי צבא ארה״ב של חלק מהמטח החות׳י לתל אביב, שבו והציפו אל פני השטח את אותה ההתלכדות האסטרטגית היסודית.

מנגד גובר שיתוף הפעולה בין האימפריאליזם הרוסי למשטר האיראני, שהתהדק בעקבות המלחמה באוקראינה (ומשטר זלנסקי מצידו נותר עקבי בתמיכתו בזוועות שמחולל הכיבוש הישראלי כלפי הפלסטינים, כחלק מקמפיין לדחיקת הקפיטליזם הישראלי לספק עבורו תמיכה צבאית נרחבת). לפי הדיווחים בתקשורת, שעה שהקרמלין הפעיל לחצים על טהראן למיתון תקיפת התגובה להתנקשות בהנייה, גורמים איראניים המעורים בהכנות לתקיפה אישרו כי "רוסיה החלה להעביר לאיראן מערכות הגנה אווירית ומכ״מים מתקדמים" על רקע המתיחות באזור, וטהראן לוחצת לזירוז אספקת מטוסי קרב מדגם Su-35.

בתוך כך, שי ג׳ינפינג התערב ישירות כדי שנשיא הרשות הפלסטינית עבאס ייעתר לשלוח נציגות מטעמו למפגש הפלגים הפלסטיניים בבייג׳ינג, שהסתכם ב־23 ביולי בהכרזה מלאכותית על עוד "הסכם פיוס" על הנייר, שכביכול מניח בסיס לממשלת קואליציה של פת״ח וחמאס שתמשול מקומית בעזה בצל הכיבוש "ביום שאחרי", אף שנהיר שהסדר כזה לא יהיה מקובל בפועל לא רק על המעצמה הכובשת אלא גם על הנהגת פת״ח והרשות הפלסטינית, המסתמכת על שיתוף פעולה הדוק עם האימפריאליזם המערבי.

המשטר הבונפרטיסטי של ארדואן בטורקיה משחק משחק כפול, עם ניסיון לרכוש אהדה ציבורית ברמה הארצית והאזורית דרך טיפוח תדמית לוחמנית של מגבר כביכול עבור זעקות המחאה נגד מרחץ הדמים בעזה — עד כדי הכרזה על הקפאת המסחר עם ישראל עד תום המלחמה ורטוריקה חלולה המאיימת כי "כפי שנכנסנו לקרבאך, כפי שנכנסנו ללוב, אנו עשויים לעשות אותו הדבר להם [לישראל]." זאת, שעה שהוא דבק בנאט״ו, ורק לפני שנתיים חידש במלואם את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל. על הרקע הזה, אנקרה פעלה כדי להיהפך לגורם תיווך מרכזי בין חמאס לממשלת ישראל, גם כחלק ממדיניות המבקשת למצב עצמה כמתווכת בין הגושים האימפריאליסטיים העולמיים, אולם תפקידה בתיווך נותר משני.

באופן דיאלקטי נדחקים המעמדות השליטים ב"מערב" לשרוט ולחבק את הקפיטליזם הישראלי. בניגוד למלחמה באוקראינה, שאפשרה תחילה לגוש האימפריאליזם המערבי יותר מרחב לטפח תדמית "דמוקרטית" כוזבת, להתלכד ולצחצח את נאט״ו מול הגוש היריב בהובלת האימפריאליזם הסיני והרוסי, המתקפה הצבאית המסיבית על אוכלוסיית עזה הפנתה את הזרקור לתפקיד האימפריאליזם האמריקאי והמערבי בגיבוי פוליטי, כלכלי וצבאי לדיכוי ולהרג ההמוני של פלסטינים, וליבתה פיצולים גלויים בין המעמדות השליטים בגוש. אף שהמשטר הישראלי פעל תמיד במידה של עצמאות בכל הנוגע לתוקפנות צבאית באזור ולמדיניות השליטה וההתנחלות בשטחי 67', הרי שכעת מנצלת ממשלת נתניהו ביודעין את ההבנה שמארג האינטרסים של האימפריאליזם האמריקאי כובל את ממשלת ארה״ב באופן הדוק להמשך גיבוי צבאי, כלכלי ופוליטי לביצור הפוזיציה של הקפיטליזם הישראלי באזור.

כחלק מתנועת הסולידריות הבינלאומית, בסוף יולי דרשו שבעה איגודים בארה״ב, המייצגים כ־6 מיליון עובדות ועובדים, מממשל ביידן "לעצור לאלתר את הסיוע הצבאי לממשלת ישראל". לדרישה זו הצטרפו עשרות חברי.ות צוותי רפואה מארה״ב ששבו מהשתתפות במענה רפואי בעזה לנפגעי.ות האש הישראלית, ברובם ילדים ונוער — כפי שהסבירו צוותי הרפואה ביחס לאופי הברברי של ההתקפות על האוכלוסייה הפלסטינית: "ילדים לא נורים פעמיים בידי צלף בטעות". הדרישה ברחבי העולם לאמברגו נשק נגד מרחץ הדמים בעזה והתוקפנות האזורית, לרבות מחאה גוברת בנושא בבריטניה ובצרפת, מסייעת לחשוף ישירות את התפקיד האקטיבי של ממשלות ושל ההון בתעשיית הנשק בתדלוק הזוועות.

ההתערבות הישירה במוקדים שונים בעולם של איגודים רשמיים ושל קבוצות עובדים ועובדות עצמאיות, בהן מקרב צוותים רפואיים, במחאה נגד מרחץ הדמים בעזה ובפעולות סולידריות לעצירת העברת נשק ולבידוד ממשלת ישראל ורשויות הכיבוש, מסמנת כיוון התחלתי נחוץ להגברת לחצים לעצירת מכונת המלחמה של הקפיטליזם הישראלי. גם צעדי חרמות מחאה נגד גורמי ממסד ישראליים בדרישה מרכזית לעצירת המלחמה הג׳נוסיידית, אף שמדובר במהלכים עם משקל סמלי, יכולים לחזק את המחאות בשטח מול ממשלת הדמים הקפיטליסטית הישראלית, הן בקרב פלסטינים, והן בחיזוק פנייה לעובדות ועובדים מהשורה בחברה הישראלית המתנגדים לממשלה ותומכים ב"עסקה עכשיו" (גישה כזו המקדמת טקטיקה של חרמות מחאה ממוקדים, קונקרטיים, מול גורמי ממסד, ואף בליווי קו הסברה הפונה לשכבות רחבות של אנשים עובדים ישראלים המתנגדים לשלטון הימין הישראלי, טומנת בחובה פוטנציאל מסבך יותר עבור מכונת הכיבוש והמלחמה הישראלית בהשוואה לגישה המזהה באופן מופשט את החברה המעמדית הישראלית כמקשה אחת של ריאקציה).

מאבק, התארגנות, אלטרנטיבה

בקרב פלסטינים, ובמיוחד בגדה המערבית, הסלידה מהרשות הפלסטינית ומהנשיא עבאס, כגורמים המשמשים בסופו של יום כקבלני משנה של הכיבוש הישראלי, נותרה עמוקה ועקבית. הרשות הפלסטינית נדחקה לניסיון קואופטציה של ההפגנות והשבתת המחאה ברחבי מובלעות הגדה המערבית בתגובה להתנקשות בהנייה, אולם יוזמות מחאה עצמאיות שאינן מאושרות מצד הרשות מתמודדות שוב ושוב עם רדיפה ורמיסה. אלו מתווספות על ההתקפות מצד כוחות הכיבוש המדינתיים והלא־מדינתיים — קרוב ל־600 פלסטינים נהרגו בתחומי הגדה בידי הכיבוש מאז 7.10. בד־בבד עם ההתקפות הברוטליות ופעולות של טיהור אתני בשטחי C, מובלעות הרשות בצפון הגדה היו למוקד מרכזי לפשיטות תדירות, למעצרים ולהרג מצד כוחות הכיבוש, לרבות התנקשויות באמצעות ירי מכטב״מים, דוגמת התקיפות שבהן נהרגו תשעה פלסטינים בסביבת טולכרם ב־3 באוגוסט. התמיכה הציבורית בחמאס נתפסת בעיני רבים, במיוחד בגדה המערבית, כחלופה "לוחמת" לנתיב הפוליטי היסודי שמציעות אליטת הרשות והנהגת פת״ח (אף שמרואן אל־ברגות׳י הכלוא בידי ישראל, ומזוהה עם פלג שיצא מפת״ח, נותר המנהיג הפלסטיני הפופולרי ביותר, ולכן גם חמאס דורשת לשחררו כחלק מעסקה כעת). עם זאת, שני הפלגים המרכזיים בתנועה הלאומית מייצגים מבוי סתום, שעה שכל צד מייצג תוכנית פוליטית ימנית שונה המעוגנת במערכת הקפיטליסטית ובהסתמכות, ביסודו של דבר, על גיבוי והתערבות מצד מעצמות אימפריאליסטיות. ואולם, שעה שהתמיכה הציבורית בחמאס דעכה מעט בחודשים האחרונים, הפוטנציאל להתארגנות עצמאית ולצעדים להצבת חלופה משמאל טמון בשכבה של צעירות וצעירים פלסטינים, במיוחד מקרב מעמד העובדות והעובדים, המרימים ראש תוך סכנת חיים אל מול התקפות הכיבוש ונותרים ספקניים ביחס לפלגים המרכזיים.

המגמה החשובה של מחאה והתארגנות בקרב שכבה צעירה של פלסטיניות ופלסטינים בתוך הקו הירוק, שבחלקה קיבלה השראה מהגל הבינלאומי של מרד הסטודנטים בקמפוסים, כללה באופן משמעותי מספר התארגנויות עצמאיות חדשות, בהן ההתארגנות החדשה ג׳מעתנא (جمعتنا) בטכניון, ו'הוועדה המשותפת של תאי הסטודנטים במוסדות ההשכלה הגבוהה' ('الهيئة المشتركة للكتل الطلابية في المعاهد العليا') — קואליציה של 26 תאי סטודנטים פלסטיניים בקמפוסים ישראליים שהוקמה בתחילת המלחמה. הקואליציה יזמה את יום הפעולה חוצה־הקמפוסים ב־28 במאי, שבו השתתפו פלסטינים ויהודים, שכלל השבתת לימודים בת שעה והפגנה בת כ־300 מפגינות ומפגינים בקמפוס האוניברסיטה העברית, בתגובה לפלישה הנפשעת לרפיח, עם מסרים מרכזיים נגד מלחמת ההשמדה בעזה ולמען שחרור מדיכוי לאומי. המגמה הסתמנה במשולב ולאחר התגייסות שיא להפגנות נגד המלחמה שארגנה ועדת המעקב ביום האדמה וביום הנכבה. יחד עם הגל הבינלאומי, נראה שהיא כעת בפאזת הורדת הילוך, אולם המסגרת הארגונית עשויה להקל על יוזמות לימי פעולה נוספים בהמשך. קיום מפגשי דיון מקומיים וארציים, לרבות עם כוחות נוספים בתנועה נגד המלחמה, יוכל לסייע בחיזוק ההיערכות.

"חוק ההשתקה" שמקדמים ראשי "התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות" בשיתוף ממשלת הדמים הקפיטליסטית, מיועד להגברת רדיפה מקארתיסטית לאומנית למשטור הסגל והקמפוסים ככלל, בכפוף לתעמולת מכונת המלחמה והכיבוש. קידום החוק ממומן בכחצי מיליון שקל מכספי הסטודנטים והסטודנטיות, שלא על דעתן של חלק מהאגודות המרכיבות את ההתאחדות, ולאחר שבשנה שעברה בלמה הנהגת ההתאחדות ניסיון של סטודנטים.יות לרתום את האגודות למאבק נגד "ההפיכה המשפטית", בתואנה שאין זה מתפקידה להתערב בסוגיות "פוליטיות". העובדה שגם אגודות סטודנטים שצידדו במהלך נדחקו למשוך ידיהן מהקמפיין מרמזת לפוטנציאל לחסום אותו. למרות הרדיפה הפוליטית הקשה, הקואליציה השלטונית הרעועה של נתניהו אינה בפוזיציה של המשטר הבונפרטיסטי של פוטין, ואינה מסוגלת לרמיסה כמעט מוחלטת של כל קריאת תיגר במרחב הציבורי. למול הגברת התערבות הממשלה במוסדות ההשכלה הגבוהה, הנהלות המוסדות האקדמיים שבות ונכנסות אף הן לעימות מוגבר מול הממשלה.

עם זאת, חולשת כוחות השמאל ברחבי האזור, ובחברה הישראלית בפרט, משתקפת באפקטיביות היחסית של הדמגוגיה הביטחונית שמשלהב המעמד השליט הישראלי לקידום ריאקציה לאומנית גם מעבר לבסיס התמיכה בממשלה. כך, 69% מכלל האוכלוסייה הבוגרת בישראל צידדו בהתנקשויות בביירות ובטהראן ('מעריב', 2.8). בעוד שאי־האמון הציבורי בכנסת ובממשלה נאמד בכ־80%, זהו בו־זמנית שיעור האמון בצבא הישראלי, ומיעוט רחב של 45% מהאוכלוסייה בישראל — מעט יותר משיעור התמיכה בנתניהו — מצדד במלחמה כוללת של שלטון הימין הישראלי נגד חזבאללה (N12,‏ 2.8).

לאחר התנקשויות הראווה, 'מטה המשפחות להחזרת החטופים והנעדרים' — שנקלע למשבר עמוק בחודשים האחרונים, לרבות תחת לחץ מהממשלה ל"ריכוך מסרים", וחדל למעשה לשמש ארגון מאבק — פרסם הצהרה ימנית, המלבה אשליות בתעמולת הממשלה בנוגע ל"לחץ צבאי", ובה הוא "מחזק את צה״ל על הסיכולים הממוקדים החשובים שבוצעו בימים ובשבועות האחרונים ועל ההישגים הצבאיים בעשרת החודשים האחרונים בעזה". מדובר בעדות ללחצים האידיאולוגיים שמפעיל הזרם המרכזי של המעמד השליט על המאבקים שאותם הוא מבקש לרתום לקידום האינטרסים שלו מול ממשלת הדמים הקפיטליסטית, למעשה, עם תעמולה המצדיקה לא רק דיכוי והרג המוני של פלסטינים, אלא גם המשך הרג ופגיעה בחטופים, ודחיקת האזור לסף מלחמה אזורית. אלא שמובילי מוקדי המחאה של משפחות החטופים בשטח ביטאו קו ביקורתי ולוחמני יותר. כך למשל, הם התעקשו להמשיך בהפגנות גם כאשר האגף הממסדי הימני בדמות מארגני מוקדי "בחירות עכשיו" קרא להימנע מלהפגין נוכח המתיחות הצבאית האזורית, ובהפגנה של כאלף בתל אביב (3.8) אמר דני אלגרט, אחיו של החטוף איציק אלגרט, כי "החיסול של הנייה הוא חיסול החטופים וחיסול המשא ומתן".

היחס הסופר־סתירתי כלפי ממשלת הדמים הקפיטליסטית בקרב חלק הארי של ההפגנות הישראליות נגדה מתבטא בכך שאותה הממשלה המעוררת אי־אמון תהומי, לרבות קולות מהזרם המרכזי המזהים את נתניהו כטרוריסט, יכולה להסתמך עדיין על אמון נרחב בפעולותיה הצבאיות. מצב זה משקף את הצלחת המעמד השליט הישראלי בהסתמכות שיטתית על רעל השוביניזם הלאומי, בסיוע דמגוגיה ביטחונית, כדי לרתום לסדר־יומו מיליוני עובדות ועובדים ישראלים, ולהרחיקם מנתיב חיוני של מאבק וסולידריות בינלאומית נגדו — ובראש ובראשונה סולידריות עם שאיפות החירות של מיליוני פלסטינים ופלסטיניות.

הלחץ האידיאולוגי הפטריוטי הריאקציוני ממלא תפקיד מעכב בבניית חלופה פוליטית עצמאית משמאל מול מפלגות הממסד בחברה הישראלית, על יסוד תוכנית לפתרון מהשורש של הבעיות ביסוד משבר הדמים. ואובייקטיבית, תוכנית כזו אינה יכולה להציע מוצא על בסיס המערכת הקפיטליסטית ויחסים אימפריאליסטיים, אלא רק בהקשר של מאבק אזורי נגד משטרי הדיכוי, הקפיטליזם והאימפריאליזם, ולמען שינוי סוציאליסטי.

בו־זמנית, וזהו היבט קריטי, אותה הסתירה המרכזית, מעצם התפתחותה, טומנת בחובה גם חיפוש אחר חלופה בתהליך של חידוד מסקנות עצמאיות. כך, התפתחות סנטימנט "עייפות מלחמה" שתפס את מקום אפקט ההלם של ה־7.10, ותחת השפעה מדרבנת מעצם התפתחות הפיצולים במעמד השליט, חיזקה מגמה של תמיכה גוברת בעצירת המלחמה. ניכר שהמרחב להתערבות משמאל באותן ההפגנות, עם מסר ברור של התנגדות למלחמה, גדל בהשוואה לתקופה הראשונה.

בעוד שהתנועה למען "בחירות עכשיו" היא גלגול של חלק מהקואליציה המארגנת הממסדית, בקו "רק לא ביבי" (רל״ב), של תנועת מחאת קפלן נגד "ההפיכה המשפטית", התנועה המשיקה למען "עסקה עכשיו" מובלת בידי האגף הלוחמני של משפחות החטופים, ומתאפיינת גם בהתגייסות ניכרת יותר של שכבות צעירות. ככל שהמאבק למען "עסקה עכשיו" נתקל באדישות ממשלת נתניהו והימין הקיצוני, הוא פנה לטקטיקות שונות להסלמת לחצים, ואף הציב על סדר היום את הדרישה ליו״ר ההסתדרות הכללית בר־דוד — המסתפק במס שפתיים צבוע וחלול — להוביל שביתה כללית במשק, לרבות צעדות מחאה לבית ההסתדרות בתל אביב. זיהוי התחלתי זה של העוצמה הפוטנציאלית של מעמד העובדות והעובדים המאורגן בונה גם על ניסיון השביתה הכללית ומרכזיות הרעיון של נשק השביתה בתנועה נגד "ההפיכה המשפטית" (נציין כי באופן מובן, אף שבקרב עובדות ועובדים פלסטינים בתוך הקו הירוק חל תהליך דומה של עלייה יחסית במשקל הרעיון של נשק השביתה לאורך השנים האחרונות, שתורגם בשיאו ל"שביתת הכבוד" החזקה של מאי 21', הרי שהגישה הימנית של הנהגת ההסתדרות הכללית, התומכת במלחמה, מנכרת מהרעיון מתוך רושם ששביתה כללית במשק הישראלי מלכתחילה לא תירתם נגד הדיכוי הלאומי של הפלסטינים). מדובר בחלק ממגמה בינלאומית, שהתבטאה בעשור החולף גם בחברה הישראלית ביוזמות של "שביתות אזרחיות" במסגרת תנועות נגד אפליה ודיכוי. כעת, בהיבט הספציפי של הדחיפה לשביתה כללית במשק, מדובר בתנועה מפותחת יותר אף מהתנועה הישראלית ההיסטורית נגד מלחמת לבנון הראשונה. אומנם תנועת המחאה הישראלית הנוכחית, למעט אגף שמאלי מצומצם, אינה מתנגדת קטגורית למלחמה ולדיכוי הלאומי של פלסטינים, והיא מוגבלת בממדיה, וזאת כעדות לעומק השפעתה של הדמגוגיה הביטחונית הריאקציונית שבלב תעמולת המלחמה, אולם למרות זאת, כפי שציינו, קולות ההתנגדות למלחמה בקרבה נמצאים במגמת התרחבות חשובה.

גם בתחילת 2023 בר־דוד והביורוקרטיה הימנית בהסתדרות הדפו לחצים "מלמטה" להובלת התגייסות נחרצת של העוצמה של העבודה המאורגנת — וקריאות לשביתה כללית בפרט — לבלימת תוכניות הממשלה. הביורוקרטיה הימנית בהסתדרות נעתרה אז לבסוף גם תחת לחץ מכוחות הון שהיו נואשים מספיק כדי להמר באופן חריג (ולטווח הארוך מסוכן מבחינתם, חרף המשת״פיות של הנהגת ההסתדרות הנוכחית), על ניסיון לרתום למטרותיהם שביתת עבודה כללית פוליטית נגד הממשלה. כעת, הן היקף ההפגנות עדיין מצומצם יותר בצל משבר הדמים, והן כוחות ההון נרתעים מלהמר על פעולה דומה, כך שלבר־דוד, ה"דיקטטור" של ההסתדרות, יש יותר מרחב להימנע מהובלת צעדי מאבק של ממש, והוא יכול להסתפק ב"העמדת משאבים" לוגיסטיים כלשהם לתמיכה בפעולות של משפחות החטופים, בעודו מבהיר, גם בישיבת בית נבחרי ההסתדרות (בינ״ה) בתחילת אוגוסט, כי ההנהגה בראשותו לא מתכוונת להוביל כל שביתה כללית, "למען עסקה" או בכלל.

בניסיון לעקוף את הבלם שמציבה הביורוקרטיה הימנית בהסתדרות, הוכרזו ימי "שביתה אזרחית", על בסיס היענות יחידנית להפסקת עבודה, בהתאם למודל של תחילת 2023, אך ללא מומנטום דומה. התערבות התארגנויות המחאה מקרב חלק מהשירותים החברתיים נוסח 'החלוקים הלבנים', חרף חולשה מהותית צפויה בשלב זה של הדהוד תעמולה ממסדית פטריוטית, מסוגלת למלא תפקיד של מגבר ללחץ על הביורוקרטיות באיגודי העובדות והעובדים ובאגודות מקצועיות. אפילו 'ההסתדרות הרפואית' (הר״י), שנראה שהביורוקרטיה הימנית שלה משתפת פעולה עם הפעלת מתקן העינויים שדה תימן, נדחקה לאיים בצעדים ארגוניים בתגובה לאלימות משטרתית כלפי צוותים רפואיים בהפגנות נגד הממשלה. התגברות על הבלם שמציב בר־דוד אינה עניין פשוט, אולם נחוץ לבנות מומנטום. בכלל זה, דרך רתימת איגודים באופן פרטני, כמו גם ועדי עובדים ועובדות, וקידום סדר־יום של מאבק חוצה־קהילות לאומיות לעצירת המלחמה, למען השבת חטופים ואסירים, לשיקום מסיבי בעזה ובכלל הקהילות הנפגעות, לרווחה לכול, ונגד יוקר המחיה — לרבות כוונת הממשלה להעלות את המע״מ בינואר לשם מימון המלחמה. כך ניתן לסייע לרתום למאבק מוכלל ליציאה מהמשבר המערכתי העמוק חלקים ממעמד העובדות והעובדים שכיום אינם לוקחים חלק בהפגנות, וכך גם לחזק תזוזה בכיוון של צעדי עיצומים ושביתות ככל שיידרש.

שמאל מעמדי סוציאליסטי אינו מאמץ את הסיסמה של "הסכם מדיני", למרות הבנת הסנטימנט של רבים מהמפגינות והמפגינים המקדמים אותה, מכיוון שהיא זורעת בלבול. ראשית, הדרישה לעצירת המתקפה הישראלית בעזה וברמה האזורית צריכה להיות בלתי מותנית, ומקבילה ולא כפופה לדרישה להשבת "כולם תמורת כולם". שנית, תהיה זו אשליה להניח ששיחות בין המעצמה הכובשת לבין הרשות הפלסטינית, שבין השאר מדכאת מחאות נגד המלחמה, הן המפתח ליציאה מהמשבר. המפתח הוא לא בשכנוע על צורך בהסכם ביניהן, אלא בבניית מאבק חד וברור לסיום המלחמה, המצור והכיבוש, הזוועות ההמוניות בעזה והמצוקות ההמוניות משני צידי הגדר; מאבק התובע שיקום מסיבי בעזה ובכלל הקהילות הנפגעות על חשבון בעלי ההון בישראל, באזור ובמדינות שסיפקו תמיכה למתקפה הג׳נוסיידית; מאבק המשתלב במערכה נגד שלטון ההון הישראלי ולשינוי סוציאליסטי באזור, במטרה לאפשר סיום מוחלט של כל צורות הדיכוי הלאומי והבטחת זכות שווה לקיום, להגדרה עצמית, לחיי רווחה ולביטחון אישי.

איחוד 'העבודה' ו'מרצ' למסגרת מפלגת ה'דמוקרטים' אינו יותר מאוושה מכובסת של מפלגות ממסד מהמחנה היריב לנתניהו, המציעות וריאנט של פוליטיקת מרכז ליברלית־לאומנית, פרו־קפיטליסטית, במעטה דק של מס שפתיים ל"רווחה" שנועד להונות וללכוד תמיכה משכבות באוכלוסייה היהודית המתפכחות ממפלגות ה"מרכז־ימין". יו״ר ה'דמוקרטים' יאיר גולן, סגן הרמטכ״ל לשעבר, הביע תמיכה נחרצת במתקפה הצבאית על עזה שהוא כעת קורא לכאורה להפסקתה, שיבח את ההתנקשויות שביצע שלטון הימין הישראלי ומקדם במילים מכובסות מדיניות של עליונות יהודית. שלא במקרה, בהצבעה ההצהרתית בכנסת ב־17 ביולי השוללת הקמת מדינה פלסטינית, גנץ הצביע בעד עמדת הממשלה, בעוד שלפיד וה'דמוקרטים' לא התנגדו אלא נמנעו מהשתתפות בהצבעה — התנהלות אופיינית לכוחות שהיו חלק מממשלת הכיבוש הקפיטליסטית הקודמת, שסללה את דרכם של נתניהו ובן גביר. הניסיון של ממשלת ה"שינוי" צריך לשמש תמרור אזהרה מפני אשליות בברירת "הרע במיעוטו", המסתמכת על כוחות ממסד החותרים לייצב ולא להחליף את אותה המערכת הקפיטליסטית שיצרה את משבר הדמים ומשברי ענק אחרים.

תנועת מאבק סוציאליסטי קוראת לחזק ולבנות את המאבק הבינלאומי של א.נשים מהשורה לעצירת מרחץ הדמים, לקדם צעדי מחאה ושביתה, ולחזק סולידריות במקומות העבודה ובאיגודים נגד ההסתה הלאומנית וה"הפרד ומשול" ונגד ניצול ודיכוי, ללא אשליות בכוחות ממסד קפיטליסטיים ובמעצמות אימפריאליסטיות באשר הם.

ככוח סוציאליסטי, אינטרנציונליסטי, מעמדי, אנחנו פועלות ופועלים בהפגנות נגד המלחמה והכיבוש, ובהפגנות למען "עסקה עכשיו" ו"בחירות עכשיו" סביב קריאות לעצירת המלחמה ולמאבק בשלטון ההון והכיבוש. כשמאל מעמדי מרקסיסטי, מטרתנו היא להתערב באופן המוכוון לתרום לחידוד מסקנות סביב דרך קדימה במאבק, הדרישות הנחוצות, לרבות לפתרון הבעיות מהשורש המערכתי שלהן, ובאופן הלוקח בחשבון גם את האתגרים של הצורך בפנייה אל מחוץ להפגנות, לשכבות רחבות של נוער ושל עובדות ועובדים מכל רקע לאומי ואתני.

אנחנו קוראות וקוראים לקדם צעדים לבניית חלופה פוליטית מעמדית, אינטרנציונליסטית ולוחמנית משמאל, בדמות מפלגות מאבק רחבות משני צידי הקו הירוק, שישאפו לשתף פעולה ביניהן במאבק מול שלטון ההון והכיבוש הישראלי. בתחומי הקו הירוק, נחוץ לקדם מפלגת מאבק רחבה וחוצת קהילות לאומיות בקרב מעמד העובדות והעובדים, לא על בסיס סיסמאות עמומות על "שינוי", "דמוקרטיה" ו"שלום", אלא על בסיס מצע של התנגדות גורפת לכל צורות הדיכוי הלאומי ולכל ההתקפות על הא.נשים העובדים, ולמען שינוי סוציאליסטי — לרבות בעלות ציבורית ושליטה דמוקרטית בידי מעמד העובדות והעובדים במשאבי האזור לטובת שיקום, מיגור העוני והבטחת חיי רווחה וביטחון אישי לכול. זאת, אל מול הפוליטיקה הקפיטליסטית הלאומנית המגינה על משטרי דיכוי ומערכת שלמה של אי־שוויון וריבוי משברים, שהולידה את מרחץ הדמים ההיסטורי הנוכחי. אנחנו קוראות וקוראים למי שמסכימות ומסכימים עם עיקרי הניתוח שהצגנו כאן לפתח דיון איתנו, לפעול איתנו ולהצטרף אלינו.