ב־8 במרץ מצוין ברחבי העולם יום האישה הבינלאומי. בעוד התאגידים והתקשורת הממסדית מנצלים את יום האישה לצורך קרנבל של קידום מכירות והנצחת מודל היופי, חשוב להזכיר את המקור והמשמעות ההיסטורית שלו: במאבקיהן של נשים עובדות ועניות למען זכות הצבעה ושוויון זכויות חברתי בעבודה ובבית בראשית המאה ה־20.

מציאות החיים של רוב הנשים בישראל, בשטחים ובשאר העולם שבה ומדגישה כל הזמן שהמאבק לשחרור נשים רחוק מלהיות נחלת העבר.

למרות ההישגים ההיסטוריים של מאבקי נשים ושל התנועה הפמיניסטית בכלל, שינויים חוקיים רבים נותרו על הנייר בלבד. כלכלת הניצול הקפיטליסטית ממשיכה לשמר את הפערים בין גברים לנשים ואת חלוקת התפקידים המגדרית בחברה, לפגוע בנשים ולגרוף רווחים על חשבונן.

בשנים האחרונות על רקע המשבר המערכתי העמוק של השיטה הקפיטליסטית ישנה התעוררות מחודשת ברחבי העולם של מאבקי נשים לשחרור. כך לדוגמה המחאה ההמונית שפרצה בתחילת השנה שעברה בהודו בתגובה למקרה אונס ברוטלי, הצליחה לעורר השראה ואירועי ואירועי מחאה נגד אלימות מינית גם בבנגלדש, נפאל, סרי־לנקה ופקיסטן.

נשים בחזית המאבק

נשים עובדות סובלות משכר נמוך יותר ומהיעדר התאמה בין שעות העבודה ודרישות המעבידים מחד, ליכולת לקיים חיי משפחה מאידך. זו אחת הסיבות שהובילו נשים לקחת חלק משמעותי בגל ההתאגדות ששטף את המשק בשנתיים האחרונות, ואף להוביל הקמת ועדי עובדים בסלקום־נטוויז׳ן, בלאומי־קארד או את ועד עובדי — ובעיקר עובדות — קופת חולים מאוחדת, שם נחתם באחרונה הסכם קיבוצי ראשון.

כאלף נשים מבקשות מקלט מסודאן ואריתריאה הפגינו כחלק מהמאבק לסיום מדיניות הרדיפה והכליאה ולבחינת הבקשות למקלט מדיני. גם במאבק החשוב נגד תוכנית פראוור קשה היה שלא להבחין בצעירות הערביות שמובילות הפגנות בנגב ובצפון ולקחו את מקומן בראש המאבק בתוכנית הגזענית לנישול ערביי הנגב הבדואים.

בשטחים הפלסטיניים הכבושים נשים נאלצות להתמודד עם היעדר ביטחון אישי מינימלי, שכר נמוך והיעדר מקורות פרנסה, תנאי מחיה מידרדרים ודיכוי מוגבר תחת מציאות של כיבוש ומצור. נשים פלסטיניות לוקחות חלק חשוב בהפגנות נגד הכיבוש ובמאבקי עובדים ועובדות, אך מדובר בקדימון בלבד לתפקיד העוצמתי שהן עוד ימלאו בעתיד בהובלת מאבקים לסיום הדיכוי והכיבוש, לשלום וגם לשחרור חברתי שלהן עצמן. רמז לכך אפשר לראות בתפקיד הבולט שממלאות נשים בשנים האחרונות במאבקים רבי העוצמה במצרים, תוניסיה וארצות נוספות באזור.

לבעוט בסקסיזם ובתרבות האונס

לפי הערכות, אחת מתוך שלוש נשים מותקפת מינית וגם אחד מתוך שישה גברים. כל אישה חווה הטרדות מיניות והערות סקסיסטיות, שנהפכו למציאות יומיומית בלתי נסבלת. התופעה המגונה של האשמת קורבנות התקיפה המינית בתירוצים נלוזים על בחירתן איך להתלבש, איפה ומתי להיות, כבר הולידה מספר אירועי וצעדות מחאה שיזמו נשים צעירות בתל־אביב, בחיפה ועוד, בין השאר תחת הכותרת של "צעדת השרמוטות".

"תא עיתונאיות ישראל", שחשף בשנה שעברה כי אסף עשרות תלונות על הטרדות מדיניות נגד העיתונאי עמנואל רוזן, ועמוד הפייסבוק "אחת מתוך אחת", הם דוגמאות נוספות להתארגנויות נגד תופעות של תרבות אונס בישראל. התארגנויות כאלו תורמות להעלאת המודעות ומחזקות בקרב נשים רבות יותר את התחושה שיש להן כתובת לפנות אליה ולדבר על הטרדות ואלימות מינית אותן הן חוות.

לצד זאת, חשוב שוועדי עובדים ועובדות, ארגוני עובדים וארגוני סטודנטים, יובילו הסברה וקמפיינים למניעת הטרדות ותקיפות מיניות, ואף יתערבו ויפעלו ישירות לטיפול במידת הצורך, מבלי להותיר תפקיד זה בידי ההנהלות. בהחלט חשוב גם לדרוש קיום של סדנאות בנושא במקומות העבודה ובקמפוסים, ולהיאבק לשיעורים משמעותיים של חינוך מיני ומגדרי בכל בתי־הספר, ולהכשרות ייעודיות למורות ולמורים.

בד־בבד נחוץ גם מאבק בגורמים שממשיכים להזין ולטפח את הסקסיזם ותרבות אונס בחברה. בחברה הקפיטליסטית יש מי שגוזר קופון שמן מהסקסיזם, וכך, כמו כל דבר תחת הקפיטליזם, גופן של נשים ונערות נהפך לחפץ, לסחורה ולאמצעי שיווק: חברות הפרסום ממשיכות לנצל את גופן של נשים ונערות לצורכי שיווק; תעשיית היופי, הדיאטות והקוסמטיקה מטיפות שהגוף שלנו לא בסדר ושהמוצרים שלהן "יתקנו" אותו; תעשיית המין והפורנו מעודדות תפיסה מעוותת ואלימה של מין, שפוגעת בכלל הנשים בחברה וגם בגברים.

סוף לאפליה בשכר — עצמאות כלכלית לנשים!

בניגוד לתיאור הרווח בתקשורת הקפיטליסטית של שיפור הדרגתי במעמדן של נשים לאורך העשורים האחרונים, בתחומים משמעותיים מצבן של נשים בישראל ובעולם לא השתפר ואף הורע, וזאת כתוצאה ממדיניות ממשלות ההון לייבוש והפרטה של השירותים החברתיים, ומהכרסום המתמשך בתנאי העבודה והשכר.

רק השבוע התבשרנו שהממשלה מתכננת להחזיר לסדר היום את התוכנית להעלאת גיל הפרישה לנשים ואיתה גם לדחות את מתן קיצבת הזיקנה, מה שיפגע קשות בנשים עובדות שמעוניינות לפרוש, במיוחד במקצועות שוחקים ופיזיים, ובנשים שנפלטו ממעגל התעסוקה שבמסגרתו קשה מאוד עד כמעט בלתי אפשרי עבורן למצוא עבודה בגילאים מתקדמים.

נשים ממשיכות לסבול מאפליה בשכר. לפי מחקר של מרכז אדוה, 60% מהנשים העובדות מרוכזות בכעשרה מקצועות עיקריים ובמרכזם החינוך, הטיפול ועבודות מינהלה. אך המדיניות הניאו־ליברלית שמובילות ממשלות ההון בשנים האחרונות מביאה לפגיעה מתמשכת בשכר ובתנאי העבודה של המורות, העובדות הסוציאליות, האחיות, הפקידות. ממשלת ההון הנוכחית של נתניהו ממשיכה בתהליך ההפרטה של שירותים חברתיים ותשתיות ציבוריות, ומסרבת לקלוט את עובדי הקבלן, רובן עובדות קבלן, להעסקה ישירה. אותה הממשלה גם ממשיכה בהתקפות על נשים ערביות, הן דרך הסתה ומדיניות גזענית, והן דרך פגיעה בקיצבאות, ייבוש הרשויות הערביות, והיעדר יצירת מישרות בשכר מחיה ראוי.

שעות העבודה הארוכות בישראל הן מהארוכות מבין הכלכלות המפותחות, מה שמקשה משמעותית על שילוב בין עבודה לבין ניהול חיי משפחה ופנאי. מצב זה הוביל נשים רבות לעבודה במערכת החינוך בשל שעות העבודה הנוחות יחסית, אך אפילו כאן התעקשה הממשלה על הארכת שעות העבודה במסגרת תוכניות "אופק חדש" ו"עוז לתמורה". מאבק של ארגוני העובדות והעובדים לקיצור שבוע העבודה במשק ללא פגיעה בשכר יסייע משמעותית לשנות תמונה עגומה זו.

הרס שירותי הרווחה

הרס החינוך, הבריאות, הרווחה ויתר השירותים החברתיים באמצעות ייבוש והפרטה פוגע בנשים פעמיים. פעם אחת כיוון שהן מהוות רוב המועסקים בשירותים אלה ולכן מדובר בהתקפות ישירות על תנאי העסקתן. פעם נוספת כיוון שהרס אותם שירותים, שאמורים לספק תמיכה לצרכים הבסיסיים של משפחות, גורם לכך שנשים הן אלו שבדרך כלל נאלצות למלא את מקומם.

כך לדוגמה המספר הקטן של מעונות יום ציבוריים מקשה על נשים רבות לעמוד בתשלומים האסטרונומיים למעונות פרטיים וגורם לרבות להישאר בבית ולא לחזור לעבוד. הקיצוץ בקצבאות הילדים הטיל עול נוסף על מאות אלפי משפחות ובעיקר על אמהות, שעדיין נושאות לרוב בעיקר נטל גידול הילדים.

חשוב לזכור שהתקפות כלכליות אלו על נשים, כמו גם יוקר המחיה הגובר, שחיקת שכר ופיטורים הופכים נשים לפחות עצמאיות כלכלית ולתלויות יותר בגברים לצורכי פרנסה. כך מצטמצמת היכולת להתנגד גם להטרדות מיניות בעבודה או לבחור לסיים מערכת יחסים אפילו במקרה של אלימות במשפחה.

באופן ציני במיוחד סירבה הממשלה לאשר הצעת חוק המעניקה הנחה בארנונה לנשים שיוצאות ממקלטים לנשים מוכות — מקלטים שבעצמם נמצאים שנה אחר שנה בסכנת סגירה נוכח היעדר תקצוב ממשלתי ודחיקתם להסתמך על תרומות. המאבק נגד הייבוש התקציבי וההפרטה ולמען השקעה מאסיבית בשירותי החינוך, הבריאות, הרווחה ויתר השירותים החברתיים הוא חלק אינטגרלי מהמאבק לזכויות נשים.

לשנות את החברה

כדי להדוף את ההתקפות הכלכליות שמנחיתים המעבידים וממשלות ההון, וגם כדי לשים סוף לסקסיזם ולתרבות האונס נחוצה התארגנות למאבק של הנשים העובדות והצעירות, יהודיות וערביות, יחד עם עמיתיהן הגברים במקומות העבודה, בקמפוסים, בבתי הספר וברחובות.

מאבקים אלה ומאבקים חברתיים אחרים יזדקקו גם לקול פוליטי ברור משלהם, שיציב חלופה למפלגות ההון, שגם אם חלקן טוענות לגישה פמיניסטית, הרי שהן תורמות להתקפות הקשות ביותר על נשים בימינו. מפלגה כזו תוכל לחזק את המאבקים נגד ההתקפות על תנאי החיים והעבודה של נשים עובדות ועובדים ולמיגור כל צורות האפליה והדיכוי של נשים.

אולם שחרור מלא לנשים מצריך גם מאבק כנגד המערכת הקפיטליסטית שמנציחה את הדיכוי ולמען חברה סוציאליסטית ודמוקרטית שבמסגרתה התאגידים הגדולים יועברו לבעלות ציבורית, תחת פיקוח וניהול ציבוריים ודמוקרטיים, לטובת כלל החברה, נשים וגברים, יהודיות וערביות.