מדי שנה, ועדת סל התרופות מתכנסת בשביל לקבוע אילו טיפולים ותרופות חדשים יינתנו על ידי קופות החולים במימון משרד הבריאות ואילו לא.

חברי הוועדה דנים בבקשות להכנסת תרופות וטכנולוגיות בעלות משוערת של כ־3 מיליארד שקל (פחות מ־1% מתקציב המדינה), אך התקציב שעומד לרשותם מסתכם ב־460 מיליון שקל בלבד.

בגלל המחסור בתקציב, הוועדה מחליטה על מי מהחולים עלול להיגזר גזר דין מוות בשל חוסר היכולת לשלם סכומים שעלולים להגיע למיליוני שקלים בשנה עבור תרופה מצילת חיים שלא נכללת בסל. מי שיתמזל מזלו, והתרופה שנחוצה לו תיכלל בסל, ישלם "רק" אלפים בודדים בשנה עבור שירותי בריאות בחסות תעשיית הביטוחים המשלימים של קופות החולים.

לקראת התכנסות ועדת סל התרופות, חלק מהחברות מקפיצות את המחיר של התרופות פי כמה בשביל למקסם רווחים. כך, למשל, החברה שמשווקת את "קסנבילוקס", תרופה להפרעות מולדות בסינתזה של כיס המרה, העלתה את מחירה פי 16 לקראת דיוני ועדת סל התרופות!

כתוצאה מכך נותרה התרופה מחוץ לסל ומטופלים נדרשים להוציא 40 אלף שקל בשנה כדי לרכוש אותה באופן פרטי.

גם לקופות החולים המיוצגות בוועדת סל התרופות יש אינטרס בהעלאת מחירים. הן מקבלות ממשרד הבריאות תקציב לרכישת התרופות, אך לא בהכרח מאפשרות לכל החולים הזקוקים להן לקבל אותן. את עודפי התקציב הן לוקחות לעצמן. המפסידים הגדולים בסיפור הזה הם החולים, החולות ובני משפחותיהם.

די לעושק החולים. יש להעלות דרסטית את תקציב הבריאות כדי לאפשר לכלול כל תרופה וטיפול נחוצים בסל הבריאות, תחת פיקוח ציבורי דמוקרטי, כך שיינתנו ללא תשלום וללא אפליה. את חברות התרופות יש להעביר לבעלות ציבורית, כדי להבטיח שהמחקר, הייצור והפיתוח של תרופות חדשות יעשה לטובת בריאות הציבור, ללא מניע רווח.