בשבועות האחרונים התעורר גל מחאה ארצי בקרב הציבור הערבי־פלסטיני על רקע ריבוי מקרי אלימות נשק בקהילה. המחאה כללה שורה של הפגנות, שביתת מחאה וחסימת צירים מרכזיים בכביש 6, בכביש 65 וצמתים נוספים.

אלפים השתתפו בהפגנות וקראו: "מי שלא ממגר את הפשע — שותף לפשע", "דמם של ערבים אינו הפקר", "ארדן תתפטר", "ערבים נרצחים ובמשטרה מצפצפים" ו"ערבים ויהודים נלחמים באלימות".

מתחילת השנה נרצחו יותר מ־70 אזרחים ערבים. בדיקת "הארץ" מצאה כי שיעור הפענוח של מעשי רצח ב־2019 בקרב יהודים כפול מאשר בקרב ערבים. כתבי אישום הוגשו על 30% ממעשי הרצח בקרב ערבים מאז תחילת השנה (כ־22 מתוך 76), בהשוואה ל־58% בקרב יהודים (21 מתוך 36). שיעור הגשת כתבי אישום בתיקי רצח של ערבים הגיע ל־40% ב־2018 ול־38% ב־2017.

בתגובה למחאה, השר לביטחון פנים גלעד ארדן מיהר להתנער מאחריותו כשר האחראי על המשטרה ומאחריות מדיניות שלטון הליכוד, ובחר להאשים, באופן גזעני, את כל החברה הערבית כ"חברה אלימה" כדי להסיט מעצמו את האש.

מערכת שלמה של דיכוי ואפליה

דוח מבקר המדינה מ־2018 שנגע בנושא העלה טענות לגבי היעדר תקנים ואכיפה מתאימה, אך לצד זאת גם הגיע למסקנה כי "נדרשת מעורבות משמעותית של יתר משרדי הממשלה בהגדלת שיעורי התעסוקה במגזר הערבי, בפיתוח כלכלי, בחיזוק מערכת החינוך, בשיפור איכות החיים והבריאות ובחיזוק מערכי הרווחה, התשתיות, התחבורה והדיור".

לפי אותו דוח, חלק גדול מהגידול בעבריינות הוא בקרב נוער, כאשר שיעור הנשירה בתיכונים ערביים עומד על 8% — כפול ביחס לתיכונים יהודיים.

בנוסף, במציאות שבה רוב משקי הבית תלויים בהלוואות, האפליה כלפי ערבים בבנקים ובחברות האשראי מאלצת רבים מהם לפנות לשוק האפור. רק 1.8% מהמשכנתאות מגיעות לערבים.

מדיניות של אפליה בכל תחומי החיים, תשתיות רעועות ושירותים חברתיים לקויים, הופכים סכסוכים לנפיצים יותר, מהווים קרקע פורייה להשתלטות משפחות פשע קפיטליסטיות וכנופיות, ומורידים את רמת הביטחון של תושבים.

כיום, כשליש מהאזרחים הערבים חשים חוסר ביטחון בסביבת המגורים, בין השאר גם על רקע הקלות בה ניתן להשיג נשק. המקור של מאות אלפי כלי הנשק, לפי הערכות רווחות, המציפים שכונות ויישובים ערביים הוא בגניבה או בסחר בנשק מורשה, לרוב נשק מהצבא.

יותר אכיפה?

בתגובה לגל המחאה הציע ארדן תגבור של השיטור בחברה הערבית באמצעות 600 שוטרי מג״ב, וחלק מראשי הרשויות הערביות דרשו להכריז על משפחות הפשע כארגון טרור.

חשוב לזכור כי מדיניות והתנהלות המשטרה, בשירות מדיניות הממשלה, היא חלק מהותי מהבעיה לאורך השנים. מעל ל־40 אזרחים ערבים נהרגו בידי המשטרה מאז אוקטובר 2000. לכן הכרחי לדבר על פיקוח דמוקרטי אפקטיבי מצד התושבים על המשטרה. עצם העובדה שארדן רואה בכל החברה הערבית אשמה בבעיית האלימות מדגים את תפיסת המשטרה ביחס לאזרחים הערבים — תפיסה שבתוספת רוח גבית להגברת השיטור יכולה להביא לענישה קולקטיבית ולסגירת חשבונות פוליטיים. ריבוי מעצרי השווא של אזרחים ערבים ומקרים טרגיים דוגמת הריגתו של יעקב אבו־אלקיעאן שארדן ואלשייך הגדירו כ"מחבל דאע״ש" והתקיפה המשטרתית של מייסם אבו־אלקיעאן מראים את הסכנה שבמדיניות הפרופיילינג הגזענית של המשטרה.

לחזק ולהרחיב את המאבק

כדי לפתור את בעיית האלימות בחברה יש צורך במענה למשבר החברתי ובסיום האפליה הלאומית כלפי האוכלוסייה הערבית־פלסטינית בישראל. לצד זאת, יש צורך גם בפיקוח על פעולות המשטרה של ועדות הנבחרות באופן דמוקרטי מתוך הקהילות והציבור הרחב.

יום השביתה שאירגנו ראשי הרשויות הערביות וצעדי המחאה אליהם הצטרפו חברי הכנסת מ'הרשימה המשותפת' זכו להתגייסות של אלפים והם מבהירים את הרצון העז בפתרון לבעיה.

מעבר להפגנות המתוכננות בימים הקרובים, יש צורך בארגון מאבק אפקטיבי רחב ומתמשך מול המדיניות הקפיטליסטית והגזענית של שלטון נתניהו ולמען אלטרנטיבה סוציאליסטית למערכת שלמה של דיכוי, אפליה וניצול המטפחת אי־שיוויון, עוני ואלימות חברתית בכל הרמות. מאבק שיכלול ימי שביתה נוספים והפגנות, יכול להתרחב לעובדים ועניים נוספים הנפגעים ממדיניות ממשלת נתניהו.

מאבק רחב שכזה, צריך לדרוש, לצד סיום האפליה של הציבור הערבי בכל תחומי החיים, גם סוף לייבוש התקציבי של שירותי הרווחה, הבריאות, בריאות הנפש, החינוך והשקעת משאבים מסיבית שתמומן באמצעות מיסוי על ההון, כדי לטפל בשורש הבעיה ולא רק בסימפטומים שלה.

מטפלות המשפחתונים של משרד העבודה והרווחה המאוגדות תחת ארגון "כוח לעובדים" פרסמו הצהרת תמיכה בשביתה שהתקיימה ב־3.10 ובמאבק בכלל. אליהן צריכים להצטרף גם איגוד העובדים הסוציאליים ושאר ארגוני העובדים והסטודנטים המייצגים עובדים ותלמידים יהודים וערבים, לבניית חזית רחבה נגד מדיניות האפליה, ההפרטות וה"הפרד ומשול" של ממשלות ההון.