כ־7 מיליון אנשים במעל 180 מדינות השתתפו בשבוע המחאה ההיסטורי נגד משבר האקלים בסוף ספטמבר. אלפים צעדו בתל אביב כחלק מהמחאה הבינלאומית. מאות תלמידות ותלמידים, יהודים וערבים, השתתפו בשביתות ובהפגנות בחיפה, בסכנין, בתל אביב, בירושלים ובבאר שבע.

המחאה מתרחבת, בין השאר, כי משבר האקלים כבר כאן — ההתחממות הגלובלית כבר גורמת לסופות ולהוריקנים שכיחים וקטלניים יותר, למזג אוויר קיצוני, לבצורות ולגלי חום, להכחדה המונית של מינים וערעור כולל של המערכת האקולוגית.

לפי דוח האו״ם מלפני שנה, נותר כעשור כדי לעצור את התחממות כדור הארץ ב־1.5 מעלות ביחס לתקופה הטרום תעשייתית. עוד עשור של "עסקים כרגיל" יביא למצב בו מאות מיליוני בני אדם ייחשפו לחום קיצוני, קצב המסת הקרחונים יואץ, פני הים יעלו משמעותית ויאיימו למחוק ערים שלמות. החיים על כדור הארץ, כפי שאנחנו מכירים אותם, נמצאים בסכנה.

למה לא מטפלים במשבר?

יש קונצנזוס מדעי כי פעילות אנושית, וספציפית פליטת גזי חממה, היא הגורם להתחממות הגלובלית, וכי יש להפסיק לשרוף דלקי מאובנים כדי למנוע קטסטרופה אקולוגית. אז למה מדינות העולם לא נוקטות צעדים משמעותיים בכיוון?

המערכת הקפיטליסטית, המונעת משיקולי רווח צרים, לא מסוגלת להיפטר מהתעשיות שפולטות גזי חממה או להסב אותן. מחקר חדש שפורסם בעיתון הגרדיאן חושף כיצד התוצרים של 20 תאגידי אנרגיה אחראים לבדם על יותר משליש מהפליטות בעולם מאז 1965. התאגידים האלו מחזיקים בכוח כלכלי ופוליטי עצום.

תחת המערכת הקיימת, כל הממשלות הקפיטליסטיות דואגות לאינטרסים של בעלי ההון. הן מסרבות להגביל ולהטיל רגולציה על תאגידי האנרגיה והתעשיה בארצם — כך הוכשלו שוב ושוב הסיכומים בוועידות האקלים הבינלאומיות בריו (1992), בקיוטו (1999), בקופנהגן (2009) ובפריז (2015).

נגיד הבנק המרכזי של אנגליה הזהיר לאחרונה כי שווקי ההון מממנים פיתוח תעשיות פולטות פחמן שיוביל להתחממות של 4 מעלות. המערכת הקפיטליסטית מוכיחה שהיא לא מסוגלת לפתור את הבעיה הבוערת ביותר של האנושות.

מה קורה בארץ?

ישראל נמצאת במקום השני מהסוף בין מדינות ה־OECD בשימוש באנרגיה ירוקה. עוד ב־2009, הממשלה החליטה כי 10% מצריכת החשמל ב־2020 תופק מאנרגיה מתחדשת. בפועל, הופקו רק 4% ב־2018. היעד ל־2030 הוא 17% — מה שנחשב נמוך מדי בהתחשב בכמות ימי השמש בישראל. אך המדינה אינה משקיעה בפיתוח אנרגיה סולארית, אלא מצפה מ"השוק" לעשות זאת. במקביל, חברת החשמל הפכה להיות תלויה יותר בדלקי מאובנים, וזאת בשל ההסכמים עם תאגידי האנרגיה שקיבלו מהמדינה את מאגרי הגז ושמנהלים אותם לטובת רווח, בלי התחשבות בשיקולים סביבתיים.

ב־2010 הממשלה אישרה "תוכנית לאומית להפחתת פליטות". אך התקציב של התוכנית הוקפא ב־2013 על ידי שר האוצר דאז, יאיר לפיד, כחלק מתקציב הגזירות שהוביל. ב־2018 הממשלה אימצה תוכנית היערכות לשינויי אקלים. התוכנית כוללת הגדלת עמידות של המערכות האקולוגיות, בנייה ועדכון בסיס הידע המדעי, העלאת מודעות ציבורית וכו׳. אך התקציב ליישום התוכנית לא הועבר.

במקביל, המדינה מתכננת להרחיב את התעשייה הפטרוכימית במפרץ חיפה — מה שרק יוסיף פליטת גזי חממה, ומשרד רה״מ מתכוון לפגוע באכיפת חוק "אוויר נקי", לבקשת התאגידים המזהמים.

אז מה צריך לעשות עכשיו?

מחאה ומאבק יכולים להכריח את הממשלה הבאה לעצור תוכניות להרחבת תעשיות מזהמות ואף לעשות צעדים חלקיים בכיוון הדרוש. אבל זה לא יקרה ללא הפעלת לחץ אדיר מלמטה.

בסופו של דבר, בשביל לבלום את אסון האקלים ולהתמודד בצורה מיטבית עם ההשלכות של הנזק שכבר נעשה, דרושים צעדים גדולים בהרבה ממה שכל ממשלה קפיטליסטית תהיה מוכנה לעשות.

יש צורך במעבר ל־100% אנרגיה מתחדשת, מה שידרוש השקעה בפיתוח תשתיות ובעשרות אלפי משרות חדשות, בתחבורה ציבורית ירוקה ובשדרוג כולל של התעשייה והחקלאות תוך השקעה בפיתוח טכנולוגי.

בשביל להשיג זאת, חייבים להוציא את אינטרס הרווח של הטייקונים מהמשוואה, להעביר את המגזרים המרכזיים במשק לבעלות ציבורית ולנהל את הכלכלה בצורה מתוכננת ודמוקרטית. כך ניתן יהיה להבטיח מעבר לכלכלה סוציאליסטית ירוקה שפועלת לטובת צרכי האנושות והסביבה, ולא לטובת הגדלת רווחים של קומץ מיליארדרים.

איך להרחיב את המאבק? איך לתת לו שיניים?

בבית ספר גורדון בתל אביב, מספר תלמידות הצליחו לשכנע את כל השכבה שלהן לשבות ולצאת להפגין — גם צוות קטן של תלמידות ותלמידים יכול לארגן אנשים רבים למאבק. המאבק זקוק לצוות פעולה כזה בכל בית ספר ובכל קמפוס. חברות וחברי מאבק סוציאליסטי באוניברסיטת ת״א כבר מעורבים ביוזמה כזו.

צוותי פעולה מקומיים יכולים ללחוץ על מועצות התלמידים, אגודות הסטודנטים ועל ארגוני המורות והמורים להצטרף לימי השביתה והמחאה הבאים. הכוח של הארגונים הללו נחוץ כדי להפעיל לחץ על הממשלה.

תהליך דומה צריך לקרות גם במקומות העבודה. אסיפות ופעילויות הסברה בקרב עובדות ועובדים יכולות לשבור מיתוסים על משבר האקלים ולהבהיר גם לעובדים בתעשיות מזהמות שאין סתירה בין הזכות שלהם לפרנסה לבין הזכות שלהם ושל ילדיהם לאוויר נקי ולעתיד טוב על כדור הארץ. בשביל זה צריך גם להציב במרכז המאבק את הדרישה להסבת תעשיות מזהמות לירוקות על ידי המדינה, תוך הבטחת מישרות ושיפור תנאים או לחלופין הכשרה מחדש של העובדים.

החיבור עם העבודה המאורגנת הכרחי למאבק, כי בסופו של יום מי שמפעילים את הכלכלה, כולל את תעשיות האנרגיה, הם העובדים והעובדות.

ארגון כוח לעובדים לקח חלק במצעד האקלים בתחילת השנה. ארגוני הסביבה והתארגנויות התלמידים צריכים לקרוא להפגנה משותפת עימו כבר ביום המחאה הבא. פעולה כזאת תוכל לסמן את הכיוון עבור שאר ארגוני העובדים.

המאבק הבינלאומי למען עתיד כדור הארץ גדל במהירות מדהימה. עכשיו צריך לוודא שאנחנו עושים הכל כדי שהוא יתרחב ויתחזק גם בארץ.