שבועות ארוכים של עלייה במימדי התחלואה עברו ללא נקיטת מגבלות מחמירות מצד הממשלה שחששה מההשלכות הכלכליות והפוליטיות. עם פתיחת שנת הלימודים במוסדות החרדיים ולאחר מכן במערכות החינוך הממלכתי, ישראל שברה שיאים עולמיים בקצב ההדבקה ביחס לגודל האוכלוסייה. ההכפלה בשיעור המאומתים למעל מעשירית מהבדיקות, יחד עם התזמון של חגי תשרי, אילצו את הממשלה לנקוט בצעדי סגר במסגרת הכרזה על מצב חירום מיוחד.

לאחר שבוע של "סגר נושם" לא חל שיפור, להפך — מספר החולים במצב קשה זינק במחצית השנייה של ספטמבר. מה עשתה הממשלה? במסגרת החמרת צעדי הסגר, ניצלה את אווירת החרדה הציבורית ופעלה להגבלת הפגנות. ביום שישי ה־2.10 נכנסו לתוקף התקנות המגבילות קיום הפגנות למרחק של קילומטר ממקום המגורים של המשתתפים וכן לכמות של 20 מפגינים בכל קפסולה. שיא עולמי בהגבלת הפגנות תחת הקורונה.

המהלך היהיר הצית סדרת מחאות של עשרות אלפים במעל לאלף מוקדי הפגנות, אבל הזכות למחאה אפקטיבית הוגבלה באופן מסוכן. במקביל לתעוזה בלהפגין דווקא עכשיו, לרבים דווקא גבר החשש לצאת להפגין ולהסתכן בקנסות של אלפי שקלים (כולל גם למי שמציית לתקנות), בעימותים עם המשטרה, או באלימות פיזית מצד בריוני ימין קיצוני הזוכה ליחס סלחני מצד המשטרה.

מי יוכל לארגן עכשיו הפגנות ענק במרכזי הערים למען פיצוי ורשת בטחון כלכלית שיבטיחו פרנסה גם תחת סגר? איך אחיות, עובדות סוציאליות, רופאות יוכלו לדרוש תקציבים לבריאות ולרווחה? איך התארגנויות עובדים ייאבקו נגד פיטורים, או נגד עבודה בתנאים לא בטוחים מספיק? איך נהגי אוטובוסים ונוסעים יוכלו לדרוש את הגברת התדירות של תחבורה ציבורית כדי למנוע צפיפות מסוכנת? איך המורות, הגננות וההורים יוכלו לדרוש שפתיחה מחדש של מערכת החינוך תיעשה באופן בטוח?

הגבלת ההפגנות היא ניצול ציני של החששות המוצדקים מפני המגיפה לצורך השתקת ביקורת על הממשלה. ההפגנות תחת הקורונה הן לא הסיבה לגל השני של התחלואה, הן תגובה נחוצה ומוצדקת לכשלון הממשלה לספק בריאות ופרנסה. גל ההפגנות הגדולות התחיל ביולי לאחר שמימדי התחלואה כבר התעצמו והבהירו שהיציאה מהסגר הראשון היתה חסרת אחריות וכושלת (כפי שהזהרנו). מול ממשלה המתעדפת את ההישרדות הפוליטית והמשפטית של חבריה ואת המשך גריפת רווחי העתק של בעלי ההון הגדולים — רק מחאה ומאבק יוכלו להביא לשינוי הנחוץ. ומחאה ומאבק הם בדיוק הדברים שנתניהו רוצה להשתיק.

מלחמת נתניהו בהפגנות — על חשבון המלחמה של הציבור במגיפה

לכל אורך התקופה בה נערכו הפגנות־אלפים מול מעון ראש הממשלה בבלפור, הציג אותן נתניהו כמקור מרכזי להדבקה. אין ספק שבכל התקהלות המונית יש מימד מסוים של סיכון שחובה לצמצם אותו — אך מכאן ועד האשמת ההפגנות כסיבה המרכזית למימדי התחלואה הדרך רחוקה מאד. מחקרים מראים שהפגנות המוניות לא מובילות לקפיצה בהדבקה.

כדי שהעובדות לא יפריעו לספין, המציא יו״ר סיעת הליכוד והקואליציה, מיקי זוהר, מונח אפידימולוגי חדש — "הפצת הנגיף באופן הסברתי": עצם קיום ההפגנות פוגע במאמצי ההסברה של הממשלה, ולכן הציבור לא פועל לפי ההנחיות. זוהר מתעלם מכך שהוא וחבריו מהמפלגות הדתיות (כולל ימינה ה"אופוזיציונית") הם אלה שיצרו את ההשוואה השגויה בין הפגנות לתפילות, וחיזקו את אי האמון של ציבור דתי יותר בהנחיות.

ככל שהתחלואה עלתה והספין כנגד ההפגנות צבר תאוצה, גם בכחול־לבן התגברו הקולות המחזקים — בממלכתיות ובאחריות כמובן — את המשוואה השקרית של הפגנות תמורת תפילות. אליהם הצטרף אפילו ח״כ עופר שלח מיש עתיד.

ההסתדרות, במקום להוביל את ההגנה על זכות ההפגנה, עצמה עיניים מול סכנה ברורה ומיידית ליכולת המאבק של העבודה המאורגנת ושאר מעמד העובדים. כך נותרו ארגוני המחאה לבד במערכה מול ביבי הספינולוג המומחה ומול אווירה ציבורית של "שקט! נלחמים".

רוב הציבור אמנם לא השתכנע ש"הכל אשמת ההפגנות", אבל גם לא ראה סיבה מיוחדת להמשיך ולקיים אותן במצב תחלואה כל כך קשה. על פי סקר שנערך עבור חדשות ערוץ 2, כ־70 אחוזים תמכו בהגבלות על הפגנות, אך לאו דווקא על איסור מוחלט. התמיכה בריחוק חברתי הובילה גם לתמיכה של 60 אחוזים בסגירה מוחלטת של בתי כנסת בתקופת הסגר.

האם באמת לא עדיף למנוע הפגנות לצורך "נראות ותחושת שותפות בסגר"?

לצד דגש חשוב על הצורך בריחוק החברתי ובעטיית מסכות — קודם כל כדי להגן על המפגינות והמפגינים — מי שמעוניין להגיש לציבור מידע אמין היה מציג את ההבדל בהדבקה בין תפילות במקום סגור להפגנות. תפילות יכולות להתקיים בכל מקום ובקבוצות קטנות, בעוד שהמיקום והגודל של ההפגנות הן קריטיות למידת האפקטיביות שלהן. את ההגבלות על תפילות ניתן להשוות להגבלות על פעילויות חברתיות ותרבותיות אחרות כמו כנסים, תערוכות, הצגות, מופעים ובתי קולנוע.

ניתן גם היה להקל על המגבלות על תפילה בשטחים פתוחים, ובעיקר לסייע מבעוד מועד להכשיר שטחי תפילה פתוחים לקראת תקופת החגים ובעיקר בשכונות החרדיות הצפופות — במקביל להסברה מתאימה.

אבל השופרות של נתניהו לא התעניינו במציאת פתרון לציבור המתפללים, או בהסברה שתתרום למאבק בקורונה. בשעה שקשקשו על "סולידריות" ועל "אחדות", הם התעניינו בסתימת פיות ובשיסוי אוכלוסיות שונות אלה כנגד אלה. העיסוק הבלתי מידתי והבלתי ענייני בהפגנות הגביר את החשדנות בקרב הציבור הדתי (ובעיקר החרדי), ומנגד חיזק, ובצדק, את אי האמון בממשלה שמטילה מה שמכונה בפי רבים "סגר פוליטי". היכולת לשכנע בצעדי סגר שכן יש לנקוט בהם — נפגמה. מערבולת השקרים והספינים הם גם דלק להפצת הכחשת־קורונה מסוכנת על רקע הבלבול בציבור.

מאבק נגד סתימת פיות ולמען בריאות ופרנסה

גל המחאה כנגד המגבלות על הפגנות מבטא זעם גדול יותר בציבור על הממשלה והוא פותח את האפשרות לכפות על ממשלת נתניהו־גנץ לסגת. הלילה (6.10) הם האריכו את המגבלות הדרקוניות בעוד שבוע, אך עוד סופ״ש של הפגנות שהולכות ומתרחבות יכול לגרום לממשלה, ובפרט לגוש של כחול־לבן, "לחשב מסלול מחדש".

כדי להתמודד עם האתגר הזה יש קודם כל להמשיך ולהבליט פומבית את ההקפדה על ריחוק ומסכות. צריך להצביע על כך שזו בעיקר המשטרה שמונעת ריחוק חברתי ומצופפת את ההפגנות כאמצעי דיכוי. טוב עשו ארגוני המחאה שהתנערו מהפגנת־החוף ומסעודת החג בבלפור שנערכו בראש השנה. חשוב להתעקש באופן עקבי: מכחישי קורונה, מתנגדי מסכות ודומיהם — לא בהפגנות שלנו. ההפגנות הן לא שדה ניסוי עבור מעודדי הדבקת עדר.

חשוב מכך — כדי לשכנע בנחיצות ההפגנות דווקא עכשיו, הן צריכות לשים במרכז את מה שנחוץ לרוב הציבור להיאבק עליו עכשיו תחת הסגר, לצד המשך ההתנגדות החשובה לרמיסת זכות המחאה ולברוטליות משטרתית. זו הזדמנות לחדד את המסרים הפונים למצוקות החברתיות, להפנות אצבע מאשימה למדיניות הקפיטליסטית של הממשלה ולא לציבור עני כזה או אחר, ולאמץ תוכנית לפיצוי ולרשת חברתית שיתמודדו גם עם המשבר הבריאותי וגם עם המשבר הכלכלי. זו הזדמנות לעודד אסיפות וכנסים (וירטואלים) ברמה הארצית אבל גם המקומית — בשכונות, במקומות עבודה, במוסדות לימוד — על המסרים והדרישות שתנועת המחאה צריכה לאמץ. זו הזדמנות להגברת שיתוף הפעולה בין ארגוני המאבק שצמחו במחאת בלפור לארגוני מאבק ומחאה נוספים — בדגש על התארגנויות עובדות ועובדים במערכות הבריאות, החינוך והרווחה שנאבקות מול מדיניות הממשלה. זו הזדמנות להפעיל לחץ על הארגונים החברתיים הגדולים ובראשם ההסתדרות והתאחדות הסטודנטים להצטרף ולבנות את המאבק העוצמתי הנחוץ מול ממשלת ההון המנותקת של נתניהו וגנץ.