מותו המזעזע של איאד אל־חלאק (ז״ל), צעיר פלסטיני בעל צרכים מיוחדים שנורה בסוף חודש מאי על ידי שוטר מג״ב בדרכו למוסד החינוכי בו למד במזרח ירושלים, הוציא במצטבר אלפי מפגינים ומפגינות לרחוב בחודשים האחרונים.

ישראלים ופלסטינים הפגינו בשורה של מוקדים בישראל ובשטחים בדרישה לצדק לאיאד. גם פעילי ופעילות מאבק סוציאליסטי השתתפו בהפגנות, שהתכתבו עם המחאות נגד שלטון נתניהו, נגד חרחורי הסיפוח ועם תנועת ה־BLM העוצמתית בארה״ב נגד גזענות ואלימות משטרתית. תמונות וציורים של איאד הופיעו גם על השלטים בהפגנות מול מעון נתניהו בבלפור יחד עם הסיסמה "צדק לסלומון, צדק לאיאד".

הלחץ הציבורי בשילוב עם המאבק המשפטי של משפחתו של איאד, הובילו להגשת כתב אישום, בכפוף לשימוע, נגד השוטר היורה. אבל הדרך להשגת צדק לאיאד ומשפחתו עוד ארוכה.

איאד הוא עוד קורבן של הכיבוש במזרח ירושלים ושל המדיניות הגזענית של הממשלה. הוא נהרג בעיצומו של קמפיין הסיפוח של נתניהו שהוביל להחרפה של המתח הביטחוני. במקביל, אמיר אוחנה מונה לשר ביטחון פנים תוך שהוא מכשיר את מדיניות "האצבע הקלה על ההדק" מצד שוטרים כלפי אזרחים: ימים ספורים לפני הירי באיאד, אוחנה פרסם פוסט בו הזהיר שכל מי שיבוא לתקוף שוטר "דמו בראשו".

איאד כמובן לא תקף ולא תיכנן לתקוף אף אחד, הוא לא היה חמוש ולא היווה סכנה לאיש. אך הרוחות שנשבו משרי הממשלה השפיעו גם על השוטרים בשטח. שני שוטרי מג״ב רדפו אחרי איאד לאחר שקיבלו דיווח על "מחבל". הם קראו לו לעצור וירו לעברו כשלא נענה לקריאותיהם. איאד, שהיה על רצף האוטיזם, נבהל וברח לחדר אשפה — שם נורה למוות.

מפרטי החקירה של מח״ש עולה כי המפקד בצוות ירה לעבר איאד מספר פעמים במהלך המרדף אך לא פגע בו. כאשר הגיע איאד למבוי סתום והתחבא בחדר אשפה הוא נורה על ידי השוטר הזוטר ונפצע, השוטרים דיברו אל איאד ולאחר מכן ירו בו פעם נוספת. איאד נהרג משני כדורים בבטנו. על פי עדותה של ורדה אל־חדיד, המורה והמטפלת של איאד, שנכחה במקום, איאד צעק שוב ושוב לשוטרים "אני איתה, אני איתה!", בעודו מצביע עליה, והיא ניסתה להסביר לשוטרים כי איאד בעל צרכים מיוחדים, אינו חמוש ואינו מהווה סכנה.

אפס אמון במח"ש ובפרקליטות

לולא המחאה שהציפה את הנושא שוב ושוב, סביר להניח שהחקירה הייתה מסתיימת ללא כתב אישום כלל, כמו במקרים של סאמי אלג׳עאר ויעקב אבו־אלקיעאן — פלסטינים אזרחי ישראל שנהרגו על ידי שוטרים. מתחקיר שערך אתר שיחה מקומית עולה כי בין 2014 ל־2019 היו 14 מקרים של שוטרים שירו למוות באזרחים ישראלים, אך אפס כתבי אישום הוגשו. המצב גרוע יותר כאשר מדובר בהרג תושבים פלסטינים בשטחים הכבושים ובמזרח ירושלים.

גם במקרה של איאד אלחלאק ז״ל, אי אפשר לסמוך על מח״ש ועל מערכת המשפט שינהלו משפט צדק. באזור בו נרדף ונורה איאד יש לפחות 7 מצלמות אבטחה, שתיים מהן בחדר האשפה בו נורה, אך למרות זאת, אף סרטון של האירוע לא שוחרר לציבור מאז המקרה.

מפקדו של השוטר, שרדף גם הוא אחרי איאד וירה לעברו, זוכה מכל אשמה, בטענה שצעק לשוטר שתחתיו להפסיק לירות. כך יוצא שפרט לשוטר הזוטר, אף אחד אחר לא מואשם באחריות למותו של איאד. כמובן שאף אחד במערכת המשפט לא מתכוון להעמיד את שרי הממשלה לדין על המדיניות הגזענית, ההסתה וחרחורי הסיפוח.

השוטר היורה מואשם בהמתה בקלות דעת, עבירה שהעונש עליה מגיע למקסימום של 12 שנות מאסר. מדובר בעבירה חדשה יחסית, שנכנסה בעקבות שינוי בחוק בשנה שעברה. גם מי שנהג במהירות מופרזת וגרם למותו של אדם בתאונת דרכים עשוי להיות מואשם בעבירה זו. המוות של איאד לא נגרם מתאונת דרכים, אלא מירי מכוון של כוח דיכוי משטרתי־צבאי. בשלב הזה, עדיין מדובר בכתב אישום בלבד, ובמהלך המשפט יש סכנה שהשוטר היורה יזכה להקלות נוספות.

כדי למנוע טיוח, המאבק צריך להמשיך בדרישה לחקירה עצמאית, בניהול ארגוני קהילה וארגוני עובדים, ישראלים ופלסטינים, שמייצגים את האינטרסים של ה־99% בחברה. במקביל, בשביל שמקרים מזעזעים כאלו לא יחזרו על עצמם, צריך להיאבק להפלת הדיקטטורה של הכיבוש במזרח ירושלים ובשטחים הפלסטיניים בכלל, ונגד מערכת שלמה שאחראית לאלימות המשטרתית, לגזענות הממסדית ולדיכוי הלאומי.