בערב יום ראשון ישב סלמון טקה, צעיר בן 18 ממוצא אתיופי, יחד עם חבריו בגינה ציבורית בקריית חיים. על פי עדויות נערים שנכחו במקום, ניגש אליהם אדם שככל הנראה חשד שגנבו משהו מנער אחר והתברר אחר כך כשוטר לא בתפקיד. הוא דרש מהנערים שירוקנו את כיסיהם. הנערים סירבו והתפתח עימות, שבמהלכו אחד הנערים הרים אבן. השוטר שלף אקדח וירה. הכדור פגע בחזהו של טקה ז״ל והרג אותו במקום.

גרסאות המשטרה לאירוע התחלפו במהירות, וכללו האשמה סטריאוטיפית של הנערים בביצוע שוד ובשימוש אלימות במטרה להצדיק את הירי. השוטר פינה את עצמו לבית החולים בטענה שנפצע, ושוחרר עוד באותו הלילה לביתו. בימים שלאחר מכן, הודעות המשטרה והסיקור התקשורתי ניסו לצייר תמונה שקרית, שהפכה את השוטר לקורבן שלא הייתה לו ברירה אלא לירות בנערים כדי להגן על חייו.

מדריך הנערים במקלט הסמוך לזירת האירוע סיפר ל"הארץ": "ראינו אבן שנזרקת לכיוון שלנו ופגעה בתחתית של רכב שלידנו, כעבור כמה שניות ראיתי את הבחור שירה. שמענו חילופי צעקות וקללות ואז הוא ממש התייצב לעמדת ירי ותוך כדי צעק או קילל וירה. בשלב הזה, לא ראיתי את סלמון או את הנערים האחרים אבל ברור שהשוטר לא היה איתם באינטראקציה כלשהי של מכות..." המדריך אמר כי היה בהלם והזעיק אמבולנס. "אחד המדריכים ניסה להנשים את סלמון ואני ראיתי את השוטר שירה ממש מסתובב בינינו מעל הגופה. הכדור פגע לסלמון בחזה... כשהוא הסתובב בינינו, גם לא ראיתי שהוא פצוע, ואם הוא היה פצוע, הוא הצליח להסתיר את זה ממש טוב... לא הייתה שם סכנת חיים וגם הילדים שלו לא היו לידו, הרחוב היה ריק".

העדויות מהשטח הובילו מהר מאד למסקנה שמדובר בעוד מקרה של אצבע קלה על ההדק על רקע גזעני. רק בינואר השנה ירה שוטר למוות ביהודה ביאדגה בבת ים. גם במקרה ההוא טען השוטר כי חש ב"סכנה ממשית" לחייו וכי לא הייתה לו ברירה אלא לירות. ההחלטה לזכות את אותו שוטר מכל אשמה, שהתקבלה לפני חודשיים, העבירה שוב, מבחינת רבים מיוצאי אתיופיה, את המסר: "דמכם מותר".

"לא נוותר, הדם שלנו לא הפקר"

התגובה האוטומטית והמוכרת של המשטרה על מותו של טקה הציתה זעם עצום. יום למחרת החלו הפגנות ספונטניות עם קריאות כמו "שוטר אלים חייב להיות בפנים", "הגזענות הורגת" ו"לא נוותר — הדם שלנו לא הפקר". ההפגנות הביאו לחסימות צמתים מרכזיים למשך שעות ארוכות, ושיתקו כבישים שלמים באזור הקריות.

האווירה בשטח הייתה מחשמלת: מאות צעירות וצעירים יצאו לנער את העיר, למחות ולהעביר מסר ברור — כל עוד נערים אתיופים נורים למוות ברחוב, החיים לא יימשכו כסדרם! הפגנות נוספות התקיימו באשקלון, ברחובות ובמקומות נוספים ברחבי הארץ בקריאה להעמדה לדין של השוטר היורה. בזמן שהמשטרה טענה באופן צבוע שהיא "מכילה את המחאה", היא פעלה בברוטליות, עצרה עשרות מפגינים וירתה צרורות של רימוני הלם אל עבר המפגינים במטרה להרתיע אותם מלהמשיך במחאה. אחת המפגינות אמרה בשיחה עם פעילי מאבק סוציאליסטי: "ממה יש לי לפחד? זה מאבק על החיים שלנו אנחנו לא פה סתם. אני פה כדי שהאחים והילדים שלי יוכלו לצאת ולחזור הביתה בשלום".

בזמן שעשרות מפגינים הוחזקו במעצר, השוטר היורה שוחרר ל"מעצר בית" בבית מלון (על חשבון משלמי המיסים) במרכז הארץ. הסיקור התקשורתי הנרחב, שנתן לו במה לתרץ את מעשיו ללא כל חרטה ולהציג עצמו כקורבן בתקרית, רק ליבה את הזעם.

ביום שלישי בערב ההפגנות התרחבו והצליחו לשתק את צירי התחבורה הראשיים במדינה. כאשר המשטרה הבינה כי מאות מפגינים צעירים נחושים להמשיך להיאבק ולא מתכוונים להתפנות מהכבישים, היא שינתה מדיניות והחלה בדיכוי ברוטלי ואלים של ההפגנות. בזמן שהמשטרה תקפה מפגינים ברימוני הלם וגז מדמיע, התקשורת הבליטה והעצימה מקרי התפרעות שהיו בשולי ההפגנות. כותרות על אנרכיה התנוססו במטרה לצייר את כל המפגינות והמפגינים כעבריינים ו"פראי אדם" ולעשות דה־לגיטימציה למחאה עצמה.

בעוד פגיעה פיזית בעוברי אורח ובמכוניות אינה מוצדקת ואף הרסנית למאבק, ובעוד חסימות כבישים ממושכות, שנמשכו 6–7 שעות בחלק מהמקרים, גרמו למצוקה של ממש לחלק מהנהגים, צריך להסתכל על ההקשר והתמונה השלמה. חלק מהמכוניות שנפגעו הותקפו לאחר פרובוקציות קשות מצד נהגים, כולל דריסת מפגינים — אחד מהם פונה לבית החולים במצב בינוני.

שמועות שהופצו ברשת על אישה הרה שנפטרה באמבולנס במהלך ההפגנות התבררו כשקריות — פייק ניוז. פעילות ופעילי מאבק סוציאליסטי היו עדים בזמן אמת לפינוי מחסומים בוערים על־ידי מפגינים כדי לפלס את הדרך לאמבולנסים. בתקשורת לא טרחו להביא עדויות על עוברי אורח שנפגעו דווקא מהגז והרימונים של המשטרה וקיבלו סיוע מהמפגינים.

אמירתו של מרטין לותר קינג ב־1966 כי "בסופו של דבר, מהומות היא שפתם של מי שקולם אינו נשמע" מקבלת תוקף על רקע האטימות של הממשלה והממסד. ההפגנות הגדולות ב־2015 נענו בהצהרות והבטחות ריקות מתוכן. מאז המחאה המשיכה. לפני חצי שנה נערכה עצרת בהשתתפות סדר־גודל של 20,000 מפגינות ומפגינים, ללא "התפרעויות", בקריאה להעמיד לדין את השוטר שירה ביהודה ביאדגה — אך התיק נגד השוטר נסגר ושום שינוי מהותי לא קרה. חצי שנה אחרי, הכדור שהרג את סלמון טקה הרג גם את שארית האמון בכך שמוסדות המדינה יטפלו בבעיה.

כפי שהסברנו בעבר, תוכניות כמו דו״ח ועדת פלמור "למיגור הגזענות כנגד יוצאי אתיופיה", שפירסם משרד המשפטים ב־2016, נדחו מראש על ידי המשטרה והוכחו כניסיון ריק מתוכן למסמס את המחאה. שולה מולא, היו״ר היוצאת של אגודת יהודי אתיופיה בישראל, הסבירה שהתפכחה מהאשליות בוועדת פלמור והבינה שמדובר בניסיון של הממסד לנכס את הביקורת ולהרגיע את המחאה: "...הם עשו מהלך הפוך על הפוך. במקום שאנחנו נגיד שהשלטון גזען — היא אמרה את זה בעצמה... עד לפני חודשיים־שלושה שיבחתי אותה לגמרי... פלמור התחברה לכל הפעילים, הקסימה אותנו, אבל בסוף היא עסוקה בלעשות אווירה של טיפול בגזענות".

אך הגזענות הממסדית לא עוצרת במשטרה, והבעיה עמוקה בהרבה. המדינה יצרה מציאות בה משפחות וצעירים חיים בגטאות עוני המתויגים כ"שכונות פשע". כיצד ניתן לטעון לשוויון בזמן שתוחלת העוני בקרב משפחות מהעדה האתיופית עומדת על 35%, לעומת 19% בשאר האוכלוסייה? איך אפשר לחסל את העוני כאשר שליש מהישראלים ממוצא אתיופי מועסקים כעובדי קבלן? אלו בעיות הנובעות מאותו "סדר" של עוני, דיכוי ואפליה אותו מקדם שלטון נתניהו ולמעשה המערכת כולה.

אפס אמון במח״ש!

נתניהו קרא למפגינים לא לחסום כבישים ולחכות לממצאי החקירה. "שוחחתי על כך עם ממלא מקום המפכ״ל", אמר רה״מ, "שהבטיח לי שנעשה מאמץ גדול להגיע לאמת במהירות האפשרית". אבל איך ניתן לתת אמון במשטרה ובמח״ש שיתאמצו להגיע לאמת, אם ב־5 השנים האחרונות הוגשו אפס (!) כתבי אישום ב־14 מקרי מוות של אזרחים בידי שוטרים בנסיבות של חשד לאירוע פלילי?

"מח״ש לא צריכה לבדוק את המקרה הזה", מסבירה בנצ׳י סלמסה, אחותו של יוסף סלמסה ז״ל, "אנחנו יודעים ורואים פעם אחר פעם שמח״ש מחפה על השוטרים שלה... הם לא יכולים לחקור לא את טקה ולא את יוסף ולא את יהודה ולא רבים אחרים".

מח״ש מתהדרת בכך שהינה גוף "בלתי תלוי" וחיצוני למשטרה הפועל תחת משרד המשפטים, אך בפועל יחסיה עם המשטרה נותרו קרובים ומעלים סימני שאלה קשים. כעת, על רקע המחאה החריפה, כמה משרי ממשלת נתניהו נאלצו להודות ב"מורכבות" היחסים בין מח״ש לפרקליטות ולמשטרה ואף הציעו להוציא את מח״ש מחוץ למשרד המשפטים, בניסיון להרגיע את הרוחות. בעבר, אפילו שופטים ביקרו את מח״ש על כך שהיא סוגרת תיקים נגד שוטרים ללא בדיקה.

בין השנים 2011–2013, לדוגמה, 67% מהתיקים שעסקו בתלונות נגד שוטרים נסגרו ללא חקירה. באותן שנים, 33% מהתיקים נסגרו תחת העילה השערורייתית של "חוסר עניין לציבור". בדו״ח מבקר המדינה נכתב: "בשנת 2015, למשל, נפתחו במח״ש 6,320 תיקים וכ־90% מהם נסגרו בשלבי הטיפול השונים ולא הועברו לטיפול המשטרה". החשש מעוד טיוח של מח״ש מתגבר גם במקרה הזה, נוכח ההערכה כי מח״ש מתכוונת להאשים את השוטר בגרימת מוות ברשלנות או אפילו בעבירת משמעת בלבד.

על הרקע הזה מתחזקת הקריאה להקמת ועדת חקירה עצמאית, חיצונית למשטרה ולמח״ש, שתחקור את ההרג של סלמון טקה וקורבנות נוספים. כדי לחקור באופן בלתי תלוי באמת, נחוצה ועדת חקירה שתורכב מנציגי ציבור שנבחרו דמוקרטית, מקרב המפגינים והקהילה, מארגוני עובדים וארגונים חברתיים נוספים המייצגים את הציבור הרחב. ועדה כזו, שתיעזר באנשי מקצוע, תוכל לשמור על שקיפות ולהביא לגילוי האמת, ללא מעורבות של גורמים המעוניינים "לשמור" על עצמם ועל המערכת ולטייח את המקרה.

סולידריות וחיבור מאבקים

העוצמה הגדולה של ההפגנות הצליחה להביא את הגזענות והאלימות המשטרתית לכותרות ולמרכז מהדורות החדשות. ביום רביעי האחרון ביקשה משפחתו של סלמון טקה להקפיא את צעדי המחאה עד לסיום השבעה. המפגינים נענו לבקשה, אך הזעם העצום שהתפרץ בשבוע שעבר לא נעלם, ואירועי מחאה מותנעים מחדש בימים אלה.

רבים מהמפגינים והמפגינות מעוניינים למצוא דרך להעצים משמעותית את המאבק כדי שהסבב הזה יובל לשינוי ממשי במציאות החיים. עדויות שהגיעו אלינו על פעילים שזכו לביקורי פתע של המשטרה בביתם על מנת להפחידם מחזקות את הצורך בהרחבת המאבק. הבעת תמיכה וסולידריות מצד התארגנויות, פעילים ופעילות מהמאבקים השונים שהתפתחו לאורך השנתיים האחרונות מסמנת פוטנציאל משמעותי לכך.

ארגון כוח לעובדים יצא בהצהרת סולידריות עם המחאה וגם יו״ר איגוד העובדים הסוציאליים, ענבל חרמוני, הביעה תמיכה פומבית. מספר פעילים ממאבק הנכים הצטרפו בשבוע שעבר להפגנה בצומת עזריאלי. עשרות פעילות ופעילים מארגוני הלהט״ב פרסמו מכתב תמיכה פומבי במאבק, בו הדגישו כי "גזענות ולהט״בופוביה חד הן". תמיכה במאבק וקריאה להצטרף להפגנות הגיעה גם מקרב פעילות בהתארגנות הפמיניסטית לוט״ם, שהוקמה על רקע המאבק נגד רצח נשים ושביתת הנשים בדצמבר שנה שעברה. גם מרכז מוסאוא פרסם הודעת תמיכה — מדובר בארגון המעורב מזה שנים במאבק נגד גזענות ואלימות משטרתית כנגד הציבור הערבי בישראל.

שלושה ימים לפני הירי בסלמון טקה, נורה למוות בידי שוטר מוחמד סמיר עובייד, נער פלסטיני בן 19, תושב שכונת עיסאוויה במזרח ירושלים. גופתו של עובייד נחטפה ע״י המשטרה ושוחררה להלוויה רק לאחר ארבעה ימים, במהלכם מחאת התושבים נתקלה בדיכוי אלים וברוטלי מצד המשטרה ומג״ב — עשרות נפצעו.

הממשלה מפחדת מחיבור בין קבוצות שונות שסובלות מהגזענות והאלימות שלה. התשובה שלנו צריכה להיות: סולידריות נגד דיכוי ואלימות משטרתית בכל מקום — מעיסאוויה ועד קריית חיים.

להרחיב את המאבק!

אחת מהקריאות הבולטות במוקדי המחאה הייתה "לשתק את המדינה!". חסימות הכבישים אכן הצליחו לשתק חלקים גדולים מהמדינה ואף לשבש במידה מסוימת את יום העבודה במשק, כשעובדים ועובדות ביקשו לצאת מוקדם כדי להצליח להגיע הביתה. אך כאמור, החסימות הממושכות יצרו גם מצוקה בקרב אנשים מהשורה, שנוצלה באופן ציני על ידי המשטרה והממשלה כדי לבודד את המחאה.

יש צורך בכלים נוספים במאבק שיעזרו להעצים את הלחץ על הממסד והעומדים בראשו ויאפשרו לגייס עוד גופים ושכבות בציבור — כולל מהמאבקים שפרצו בשנה האחרונה נגד דיכוי ואפליית להט״ב, רצח נשים, חוק הלאום הגזעני ועוד.

התגייסות של עוד אלפים ורבבות תאפשר, למשל, לחסום את דרכי הגישה למשרדי הממשלה, לבורסה ולצמתי קבלת ההחלטות — איפה שיושב מי שאחראי למצב. בסבב המחאה שהתארגן בעקבות מותו של יהודה ביאדגה, עלה הרעיון לארגן שביתת מחאה, וזאת בהמשך ליוזמות ל"שביתות עם" נגד אפליית להט״ב ונגד רצח נשים בשנה שעברה. גם בסבב הזה, התארגנות ליום פעולה ארצי שיכלול שביתת מחאה, הפגנות במרכזי הערים ועצרת ארצית המונית תוכל לעזור לבנות והרחיב את המאבק.

עם זאת, חופשת הקיץ לא מאפשרת לארגן שביתות בקמפוסים ובבתי הספר, והרבה עובדים יחששו לא להגיע לעבודה ללא גיבוי של ארגון חזק מול המעביד שלהם. מהסיבה הזאת חשוב לקרוא גם להתגייסות של ארגוני העובדים למאבק. להצהרות התמיכה של כוח לעובדים ושל יו״ר איגוד העו״ס יש חשיבות מיוחדת, כי הן מסמנות את הכיוון גם עבור ההסתדרות — ארגון העובדים הגדול בישראל — ושאר ארגוני העובדים.

שביתת סולידריות שתשתק את המשק למשך 4 שעות, למשל, כצעד ראשון והתחלתי, מסוגלת לשנות את יחסי הכוחות. התארגנות כזו תקשה על דיכוי ובידוד של המאבק באמצעות אלימות משטרתית, "תפירת תיקים" והסתה. כך יהיה אפשר להתקדם צעד אחד קדימה בדרך לכפיית דרישות המאבק על ממסד שלם עם היגיון קפיטליסטי מעוות, המטפח אי־שוויון, גזענות ואלימות.