הפסקת אש וגל מעצרים המדיניות שהובילה למלחמה ודריסת המחאה האמיצה שקמה נגדה צילום: אורן זיו, אקטיבסטילס לעצור את גל המעצרים, להמשיך במחאה ובהתארגנות, לקדם אלטרנטיבה לנתניהו, לבנט, לכיבוש, לעוני ולשלטון ההון 1,569
סבב הדמים האחרון לא הגיע משום מקום והגורמים היסודיים שהובילו אליו לא נעלמו אחרי הפסקת האש. המצור על עזה, הסיפוח הכפוי וה"ייהוד" של השכונות הפלסטיניות במזרח ירושלים, לצד הסיפוח הזוחל בחסות הכיבוש בגדה, הריסות הבתים, האפליה הלאומית של הציבור הערבי־פלסטיני בישראל, האלימות המשטרתית והעוני — כל אלה מרכיבים את הסטטוס־קוו הבלתי נסבל של הסכסוך הלאומי. בשבועות האחרונים, רבבות צעירות וצעירים פלסטינים יצאו למרוד נגד הסטטוס־קוו, השולל מהם זכויות בסיסיות ודן רבים מהם למצוקה ועוני תחת הכיבוש ותחת שלטון ההון בישראל. מנגד, ממשלת המעבר של נתניהו־גנץ, יחד עם צמרת הצבא, המשטרה והשב״כ פעלו כדי להגן על הסטטוס־קוו באמצעות דיכוי משטרתי וצבאי, התרת רסן לכנופיות הימין הקיצוני ומתקפה צבאית עקובה מדם בעזה. מפלגות הממסד בישראל, כולל מתוך מה שמכונה "גוש השינוי", מנסות לשווק את ההגנה על הסטטוס־קוו של הכיבוש כהגנה על ביטחון הציבור הישראלי — שקר גס, שנועד לתרץ דיכוי לאומי של מיליוני פלסטינים. מדיניות כזו גם לעולם לא תוכל לספק ביטחון של ממש לציבור הישראלי. אין ספק שמיליונים חשים הקלה עם הפסקת־האש — סיום ההפצצות הנרחבות ששיטחו בניינים וגרמו להרג המוני ברצועת עזה, ובמקביל, גם סיום ירי הרקטות. אולם תחושת ההקלה מהפסקת האש מהולה גם בחשש כי הספירה לאחור לקראת סבב המלחמה הבא כבר החלה. ב־11 ימי המלחמה נהרגו לפחות 248 תושבות ותושבים פלסטינים ברצועה, כולל 67 ילדים. במקביל, 12 יהודים, ערבים ועובדים מהגרים בישראל נהרגו מירי רקטות, בהם ילדה וילד. זהו רק חלק ממניין הקורבנות, הכולל גם הרוגים בהפגנות והתנגשויות בגדה, בלוד ובאום אל־פחם. ההרס שהותירה המתקפה הצבאית בעזה דורש מאמצי חירום לשיקום הרצועה, בייחוד על רקע החשש מהתפרצות מחודשת של הקורונה. 1,800 מבנים ברצועה נהרסו כליל ומעל ל־14,000 נוספים נפגעו בהפצצות, כולל תשתיות חשמל ומים, בתי חולים ומעבדת הקורונה היחידה ברצועה. אבל שר הביטחון גנץ מתעקש להותיר את עזה ב"רף הומניטרי בסיסי" — ניסוח מכובס למצור חונק — ממניעים פוליטיים. במקביל, בתי המשפט בירושלים חזרו לדון בגירוש של שבע משפחות פלסטיניות מבתיהן בשכונת סילוואן לטובת עמותת המתנחלים המשיחית 'עטרת כהנים'. לאחר הפגנה מחוץ לבית המשפט, הדיון נדחה לחודש דצמבר. גם הדיון באיום הגירוש של משפחות פלסטיניות בשכונת שייח' ג׳ראח — שנהפכה לסמל למאבק בכיבוש — עשוי להתחדש עד אז, לאחר שנדחה לפני כשבועיים בלחץ תנועת המחאה בשטח. "אם ישראל תיגע בבתים כאן או בסילוואן, הכול יתפוצץ שוב", מסביר אמג׳וד, צעיר פלסטיני שהוריו מתגוררים בשייח' ג׳ראח, בראיון ל־ynet, "לנו הדור הצעיר נגמרה הסבלנות. אנחנו כאן להילחם כדי שיהיו לנו זכויות שוות ושהכיבוש יסתיים". המיאוס של הדור הפלסטיני הצעיר, במזרח ירושלים, ביישובים הערביים־פלסטינים בישראל, ובמה שמכונה "הערים מעורבות", ממציאות של אפליה, מצוקה חברתית והתעמרות של כוחות משטרה וצבא הוביל להתגייסות מרשימה וחסרת תקדים ביחס לשני העשורים האחרונים, להפגנות ולפעולות מחאה בקמפוסים ובמקומות העבודה — שהגיעו לשיא בשביתה הכללית ביום שלישי שעבר (18.5). זוהי התקוממות התחלתית למען שחרור מדיכוי לאומי, החוצה את כל הקהילות הפלסטיניות בין הירדן לים ומציתה תנועת סולידריות מרשימה ברחבי האזור והעולם. האשליה שנתניהו ניסה למכור כאילו הכיבוש, ההתנחלויות והמאבק הפלסטיני לשחרור חדלו מלהיות סוגיות אזוריות ובינלאומית מרכזיות, וכי העולם כולו, כולל העולם הערבי, מגלה אהדה גוברת לשלטון הימין בישראל התפוררה. הפגנות הסולידריות עם הפלסטינים לא פסחו על מדינות שחתמו באחרונה על הסכמי נורמליזציה עם ישראל. גם ממשל ביידן נדחף לבסוף בלחץ דעת הקהל בארה״ב לדרוש מנתניהו הפסקת אש. במקביל, אלימות כנופיות הימין הכהניסטי, מעשי הלינץ' וההתנגשויות בין תושבים בלוד, עכו ויפו, יחד עם הכמיהה לביטחון אישי, הציתו מפגני סולידריות ספונטניים של יהודים וערבים, ביישובים ברחבי הארץ ובמקומות העבודה. הסולידריות הזאת עומדת בסתירה מוחלטת לפעולות הממשלה וצמרת המשטרה שרק מחזקות את ה"הפרד ומשול" בין יהודים וערבים, ומסלימות את הקיטוב והמתחים הלאומיים. הדור המורד על כוונת המשטרהבשבוע שלאחר הפסקת האש, פתחו המשטרה, מג״ב, יס״מ ויחידות ה"מסתערבים" בגל של מאות מעצרים במטרה ל"חדש את ההרתעה" — כלומר להרתיע צעירות וצעירים פלסטינים, הן במזרח ירושלים, והן בגבולות הקו הירוק, מפני המשך המחאה שנקטו בשבועות האחרונים. מדובר ברדיפה פוליטית, בתואנה של שמירה על ביטחון הציבור ומאבק בגורמי פשיעה. עוד לפני גל המעצרים הנוכחי, עצרה המשטרה כ־1,500 אזרחים פלסטינים בישראל. לפי הערכות ועדת המעקב, כ־80%–90% מהם נעצרו בגין "עבירות משטרה" — העלבה, תקיפה או הפרעה לשוטר או התקהלות בלתי חוקית, ולא עבירות של פגיעה ברכוש, זריקת אבנים או פגיעה באזרחים. במזרח ירושלים נעצרו 11 פלסטינים במעצר מנהלי, כלומר, ללא משפט וללא כתבי אישום. לכך מתווספים עוד 495 מעצרים "רגילים" של פלסטינים אזרחי ישראל בשבוע האחרון. "רוב העצורים שוחררו בלי שהוגשו נגדם כתבי אישום", מסבירה הפעילה החברתית חנין מג׳אדלי, "המטרה מלכתחילה היתה הטלת אימה. מעצרים כאלה כוללים איומים כמו 'אתה בחיים לא תהיה מהנדס', 'לא תהיה לך קריירה פה', 'אנחנו נסמן אותך'. התוצאה היא שכל מי שמבקש להיות מעורב פוליטית מבין שהוא נמצא תחת פיקוח. האח הגדול צופה בך, בפוסטים שלך, בציוצים שלך, בוואטסאפ שלך". הרדיפה הפוליטית אינה מסתכמת במעצרים. המוסד לביטוח לאומי שלל זכויות סוציאליות ורפואיות מבני משפחה של לפחות 11 פעילים פוליטיים במזרח ירושלים. לכך מתווספים גם פיטורים במגזר הציבורי והפרטי. "אנחנו רואים גל של פיטורי עובדים במיוחד בעיר לוד", הסביר ג׳עפר פרח, מנהל מרכז מוסאוא, "עובדים שלא יכלו לצאת לעבודה בעקבות הסגר שהוטל על העיר מושעים מהעבודה, והם נדרשים להגיע לשימועים לקראת פיטורים". עוד מציין פרח כי "בקבוצות הוואטסאפ של מקומות עבודה רבים היו אמירות גזעניות קשות. מנהל בית ספר יהודי ומורות הסיתו לגזענות ולא הושעו מתפקידם. לעומת זאת מי ששיתף פוסט על השביתה [הפלסטינית הכללית] נקרא לשימוע". ניסיון המשטרה, המדינה והמעבידים להראות כי הם פועלים נגד "הקיצונים משני הצדדים" ללא קשר לשיוך לאומי מתנפץ על סלעי המציאות. הפרקליטות הגישה קרוב ל־250 כתבי אישום נגד אזרחים ערבים, לעומת 30 כתבי אישום נגד אזרחים יהודים שהשתתפו בפרעות ובניסיונות לינץ'. רק ארבעה מהמשתתפים בלינץ' בבת ים נעצרו — אלא שעיתון 'הארץ' הצליח לאתר כ־20 מהם! בלוד, היהודים שירו למוות במוסא חסון שוחררו ממעצר אחרי 48 שעות. הניסיון להאשים את "הקיצונים משני הצדדים" במהומות בלוד, בעכו וביפו מראש נועד לטשטש את ההקשר של האירועים — אפליה גזענית נגד הקהילה הערבית־פלסטינית בישראל — את התפקיד שהימין הקיצוני המאורגן מילא בהם ואת האחריות המרכזית של צמרת המשטרה והגזענים בשלטון. מהלכי נתניהוההחלטה היהירה של המפכ״ל הטרי שבתאי, מפקד מג״ב לשעבר, לא לאפשר לצעירים פלסטינים לבלות בלילות הרמדאן בשער שכם, ההתקפה הברוטלית על המתפללים במסגד אל־אקצא, וההתעקשות עד הרגע האחרון לאפשר ל"מצעד הדגלים" הגזעני לעבור ברובע המוסלמי — כל אלה הם לא צירוף מקרים. הפרובוקציות היהירות של המשטרה במזרח ירושלים וההידרדרות לסבב מלחמה בעזה הן תוצאה של מהלכים פוליטיים ומדיניות מודעת. לנתניהו היה אינטרס שקוף למנוע הקמת ממשלה בראשות בנט ולפיד שתשען על קולות רע״ם, ואין ספק שליבוי הסכסוך הלאומי סייע לו בכך, לפחות זמנית. בשיא האירועים הכריזו בנט ושקד כי "ממשלת השינוי" יורדת מהפרק, ובמקביל, לפיד ומיכאלי נהפכו לסנגורי התקיפות בעזה בתקשורת הישראלית והבינלאומית, והדגימו שוב כי אינם מציעים חלופה או פתרון לסכסוך. שר הביטחון גנץ היה שותפו הישיר של נתניהו לניהול המלחמה. אך הסיבות היסודיות להסלמה החריפה בסכסוך, ולמחאה הנרחבת בקרב הציבור הפלסטיני הן עמוקות יותר. ללא קשר למניעים ולרצונות של נתניהו — אי־אפשר "לנהל" את הסכסוך ו"לתחזק" כיבוש ומצור נגד מיליוני פלסטינים ללא התפרצויות של סבבי הסלמה בסכסוך ושפיכות דמים. צריך להדגיש כי "ייהוד" השכונות הפלסטיניות במזרח ירושלים החל הרבה לפני עלייתו של נתניהו לשלטון. מפעל ההתנחלויות טופח בידי כל הממשלות ומפלגות הממסד, לרבות מפלגת העבודה. לא מדובר רק בחנופה ללובי החזק של הימין המתנחלי במערכת הפוליטית. ההתנחלויות הן אמצעי שליטה קולוניאלי באוכלוסייה הפלסטינית ואמצעי לסיכול הקמת מדינה פלסטינית עצמאית ולקידום נישול מתמשך וסיפוח זוחל. לכן הצעירות והצעירים הפלסטינים, שיצאו לרחובות הערים ולצמתים, לא מחו רק נגד השלטון הגזעני של נתניהו אלא נגד מדיניות הנמשכת עשורים ארוכים ונגד מערכת שלמה של אפליה ודיכוי. הממשלה מסיתה נגד מחאה עממית כ"סכנה ביטחונית"התפשטות ההפגנות ממזרח ירושלים ליישובים בתוך הקו הירוק נענתה בדיכוי כבד. המשטרה התעקשה להפוך גם הפגנות סולידריות בערים בישראל לזירות קרב ולקטלג פעולות מחאה כ"מעשי טרור" ו"סכנת ביטחונית". התקפות לאומניות על אזרחים פלסטינים בידי כנופיות כהניסטיות ומתנחלים חמושים הובילה להידרדרות מהירה למהומות והתנגשויות. האירועים קרו במקביל לעליית מדרגה בתקיפות הצבאיות בעזה ובירי רקטות מתוך הרצועה וסייעו לנתניהו ולראשי מערכת הביטחון להסית נגד ההתקוממות הפלסטינית על בסיס פחד ביטחוני. ירי רקטות חסר־הבחנה לעבר אוכלוסייה אזרחית בידי חמאס והג׳יהאד האיסלמי, שפגע בחפים מפשע והוביל לקורבנות בנפש, כולל ילדים, שיחק מהבחינה הזאת לידי נתניהו. בתחילת המחאה הפלסטינית בירושלים, נגד איסור ההתקהלות בשער שכם והפינויים בשייח' ג׳ראח, לחמאס לא היה משקל באירועים. הצעירים הירושלמים הצליחו בכוחות עצמם לאלץ את המשטרה לסגת מפרובוקציית המחסומים בשער שכם, ולהוציא את כוחות המשטרה ממתחם אל־אקצא, להוביל לאיסור על מעבר "מצעד הדגלים" ברובע המוסלמי, ולעכב את העתירה נגד עקירת המשפחות הפלסטיניות בשייח' ג׳ראח. טארק בקוני, פרשן פוליטי פלסטיני הסביר בראיון לאתר 'מגזין 972+', כי "זה היה 'ניצחון' במובן הזה שבג״ץ דחה את הפסיקה בעניין שייח' ג׳ראח, ומסלול 'מצעד הדגלים' ביום ירושלים שונה. אך מבחינת חמאס, המחאות לא היו מסוגלות לסחוט הישגים ממשיים מישראל, ולא יוכלו להתקדם לשלב הבא ללא כוח צבאי, כי בתפיסת חמאס זוהי הדרך היחידה לגרום לישראל להגיב". חמאס, הוא כוח ימין שלא מסתמך על המאבק העממי של ההמונים הפלסטינים. אולם, לאחר ביטול הבחירות ברשות הפלסטינית, מנהיגיו רצו למצב את עצמם כהנהגה פוליטית וככוח־מגן, כביכול, של כלל הפלסטינים, כולל של הצעירים המקדסים (הירושלמים) שהתקוממו בשער שכם. האולטימטום של חמאס שאיים ברקטות על ירושלים, אם ממשלת נתניהו־גנץ לא תשנה את מסלול מצעד הדגלים, היה ניסיון לזכות בתמיכה ובתפקיד הובלה במחאה העממית שהתפתחה בלעדיו, ושמנוגדת לסדר היום ולשיטות המאבק שהוא מקדם. להמונים הפלסטינים הנאבקים נגד הכיבוש הישראלי והתוקפנות הצבאית של ישראל יש את הזכות המלאה להגנה עצמית, אך ירי רקטות חסר הבחנה פוגע בעובדים ועניים משתי הקבוצות הלאומיות, ומבחינה פוליטית דוחק את האוכלוסייה היהודית לתמיכה מוגברת בפעולות צבאיות נגד הפלסטינים ובממשלה. עבור ממשלת נתניהו־גנץ, התערבות חמאס הייתה הזדמנות לגייס תמיכה ציבורית ולהעביר את המערכה לזירות הקרב המוכרות והנוחות יותר — פגיעה בתשתית האזרחית ברצועה כאמצעי לחץ, מישטור ו"צריבת תודעה" של הפלסטינים בעזה ומחוצה לה. אך לא הכול הלך לפי תוכניתו של נתניהו. הירי הנרחב של הרקטות מהרצועה חשף לא רק את המגבלות הצבאיות של מערכת כיפת ברזל אלא בעיקר את חוסר התוחלת של מדיניות ה"הרתעה" של שלטון הימין הישראלי בעזה. מהלכים צבאיים, דיפלומטיים, קואליציונייםבתום התקיפות הצבאיות הגיע תורם של המהלכים הדיפלומטיים — אבל בהרבה מובנים יש להם מטרה דומה: לנהל ולייצב את הסכסוך באמצעות הסדרים מול חמאס, הרשות הפלסטינית והמשטרים באזור, להסיר את "הסוגייה הפלסטינית" מסדר היום העולמי, ומעל הכול, להביא את ההתקוממות העממית לסיומה. המטרות האלו אינן בלעדיות לנתניהו ולשותפיו לבלוק הפוליטי. לשר הביטחון גנץ וליו״ר האופוזיציה לפיד, בדומה לבנט, סער וליברמן, כמו גם לגנרל יאיר גולן ממרצ, יש שאיפות דומות. אך בגלל הפער העצום בין השאיפות למציאות בשטח — התערערות השליטה הישראלית בפלסטינים ותסיסה גוברת בשטחים ובאזור — מתפתח ביניהם ויכוח טקטי ואסטרטגי על הדרכים להשגת המטרה. חידוש המשא ומתן הקואליציוני בין לפיד לסער ולבנט, לצד החתימה על הסכמים קואליציוניים בין 'יש עתיד' למפלגת העבודה ולמרצ, מייצגים ניסיון להקמת ממשלת ימין קפיטליסטית, שתוכל לכאורה "להקפיא" את המצב ולהימנע מזעזועים. המשמעות בפועל היא המשך הסטטוס־קוו האלים של המצור, הכיבוש, הסיפוח הזוחל, הדיכוי של הפלסטינים, אי־השוויון, העוני ושלטון ההון. זה נועד לכישלון, כי כאמור, אי־אפשר לשמר את הסטטוס־קוו ללא "זעזועים". מעבר לכך, ממשלת "שינוי" בראשות בנט, שתשאף בכל צומת הכרעה להוכיח שהיא אינה "ממשלת שמאל", ובייחוד מול אופוזיציה של הליכוד והימין הקיצוני בכנסת, עשויה לנקוט מהלכים פרובוקטיביים והרפתקניים יותר ולגרום לאסונות בקנה מידה נרחב. בין אם תקום ממשלת ימין של לפיד ובנט, או ממשלה של בנט וסער עם נתניהו ברוטציה, או שיוכרזו בחירות נוספות, הסכסוך הלאומי נמצא במגמת הסלמה. המעמד השליט הישראלי מתמודד עם משבר שליטה בשטחים הכבושים, שעה שהנהגות פתח וחמאס נמצאות במבוי סתום אסטרטגי ללא דרך להביא לסיום הכיבוש. ההתגייסות האמיצה של הצעירות והצעירים הפלסטינים למאבק שחרור גם מרמזת לכיוון לפתרון. ללא ההתקוממות ההמונית של הפלסטינים בסוף שנות ה־1980, אף ממשלה בישראל לא הייתה נדחפת להוציא את הצבא ממרכזי הערים בגדה או לנהל משא ומתן עם נציגות פלסטינית. הרחבה של ההתקוממות הפלסטינית למען שחרור לאומי וחברתי, ושל מאבקים נגד הכיבוש, ה"הפרד ומשול" ושלטון ההון בחברה הישראלית, יוכלו לעצור את המשך סבבי הדמים ולקדם פתרונות. הקמת ועדי הגנה וועדי פעולה דמוקרטיים, בשטחים הכבושים, ביישובים הערביים בישראל ובערים ה"מעורבות", דוגמת ועד החירום להגנת יפו, בקמפוסים ובמקומות עבודה, בהם יהודים וערבים עובדים ולומדים ביחד, נחוצה בשביל לקדם את המאבק ולפתח דיון על הצעדים הבאים, על פתרונות ועל הדרך להשיגם. יש צורך בוער לגבש שיתופי פעולה חוצי קהילות לאומיות סביב צעדים קונקרטיים וסביב תוכנית שינוי המבוססת על מאבק למען מדינה פלסטינית סוציאליסטית עצמאית, עם בירה במזרח ירושלים, שינוי סוציאליסטי בישראל ובאזור, במטרה להבטיח זכות הגדרה עצמית שוויונית לשני העמים, ולסלול את הדרך לחיי שלום ורווחה. תנועת מאבק סוציאליסטי אומרת
אולי יעניין אותך גם... |
צילום: אורן זיו, אקטיבסטילס גב סולידרי למאבק סוציאליסטי
מאבק סוציאליסטי לא מקבלת תרומות מתאגידים, גופים ממשלתיים או קרנות הון — אלא מסתמכת על חברות וחברי התנועה ועל מימון המונים. מימון עצמאי הכרחי להבטחת מאבק עצמאי למען האינטרסים של אנשים עובדים ועובדות, קהילות מוחלשות ומודרות, למען הצעירות והצעירים, ולקידום סולידריות בינלאומית ואלטרנטיבה סוציאליסטית אמיתית על סדר היום. בעזרתך נוכל לעשות יותר. בעזרת תרומה סמלית קבועה של 10 שקלים לחודש או יותר, תוכלו לעזור לבנות גב סולידרי לחיזוק הפעילות של מאבק סוציאליסטי. כמובן שניתן לבטל את התרומה החודשית בכל עת. כתבות קשורות דיווחים ועדכונים
סטודנטים נגד המלחמה
דקת דומיה רועמת בקמפוס נגד המלחמה ונגד ההשתקה
לעצור את הרדיפה הפוליטית
מורים, מורות ותלמידות: ציד מכשפות?! לא בבית ספרנו!
הפגנת "נשים דורשות חיים"
לעצור את מרחץ הדמים, לדרוש "כולם תמורת כולם"
חיפה
מאות בהפגנה חוצת קהילות לאומיות דרשו לעצור מיידית את מרחץ הדמים
סולידריות עם הירש גולדברג־פולין
לשחרר את הֵירש ואת "כולם תמורת כולם"! די למתקפת הנקם
כתבות אחרונות |
מאבק סוציאליסטי לא מקבלת תרומות מתאגידים, גופים ממשלתיים או קרנות הון — אלא מסתמכת על חברות וחברי התנועה ועל מימון המונים. מימון עצמאי הכרחי להבטחת מאבק עצמאי למען האינטרסים של אנשים עובדים ועובדות, קהילות מוחלשות ומודרות, למען הצעירות והצעירים, ולקידום סולידריות בינלאומית ואלטרנטיבה סוציאליסטית אמיתית על סדר היום.
בעזרתך נוכל לעשות יותר. בעזרת תרומה סמלית קבועה של 10 שקלים לחודש או יותר, תוכלו לעזור לבנות גב סולידרי לחיזוק הפעילות של מאבק סוציאליסטי. כמובן שניתן לבטל את התרומה החודשית בכל עת.