אתמול נרצח דיאר עומרי, בן 19 במותו, תושב הכפר הערבי־פלסטיני סנדלה שבצפון, בידי יהודי תושב גן נר. עומרי נורה באופן קטלני בגבו בעת שהתרחק מהמקום וניסה לחזור לרכבו, לאחר ריב שפרץ בין השניים בכביש.

יו״ר המועצה המקומית המשותפת וגורמים אחרים ניסו למסגר את האירוע כפלילי בלבד. אך לא ניתן לנתק את ההרג מההקשר של מדיניות הדיכוי הלאומי של הממשלה ומערכת אכיפת החוק.

אביו של ההרוג אמר בראיון לרדיו רשת ב' כי: "אחרי שהממשלה הימנית הגיעה, ביקשו שכל אחד שיש לו נשק — שיילך איתו. הבחור הזה ביצע את העבודה שלו בנאמנות. מה שאמרו לו — עשה. ככה מכניסים את השנאה. אתם מכניסים את השנאה לילדים שלנו".

הנהג שהודה שירה בגבו (!) של דיאר בעת שהאחרון רץ והתרחק ממנו, טען בחקירתו "להגנה עצמית". למעשה, יש בכך דמיון לטענת השוטרים שירו למוות ברופא מחמד אל־עס׳יבי בירושלים. לטענת המשטרה, בדמו נמצא אלכוהול — גורם שעשוי היה להשפיע כשלעצמו על התנהלות מסוכנת וקלת דעת. אולם אין זה הגורם היחידי. ייתכן שגם לשירות הקרבי של היורה בשטחים הפלסטיניים הכבושים היתה השפעה בקלות האצבע על ההדק. יתרה מכך, בעוד שמגמת העלייה באלימות בכבישים גובה קורבנות מקהילות שונות — דוגמת רצח יורי וולקוב בנובמבר לאחר שהעיר לרוכב אופנוע בחולון ונדקר למוות לעיני אשתו — הרי שהסתה לאומנית מתירה במיוחד את דמם של אזרחים ערבים־פלסטינים, בדיוק כפי שתיאר אביו של דיאר. מדפוס הפעולה במקרה הזה נראה שהיורה פעל ברוח המסרים של השר בן גביר והימין הישראלי לתושבי האזור היהודים: לשאת נשק, קודם לירות ואחר כך לבדוק, להראות לערבים "מי בעל הבית".

היישוב גן נר הוא דוגמה להצלחה היחסית של קמפיין ההסתה הגזעני שהריץ בן גביר בבחירות האחרונות בנוגע להחזרת ה"משילות", ניצול ציני של הצלקות שנותרו מאז ימי האימה בזמן ההתנגשויות הלאומניות בחודש מאי 2021. שיעור ההצבעה לרשימת הימין הקיצוני 'הציונות הדתית' זינק ביישוב (שאינו דתי) מ־2.5% בבחירות 2021 ל־9.7% בנובמבר 2022. בן גביר רכב על ההצבעה אל תפקיד השר לביטחון לאומי. המסרים ששתל הרסניים לתחושת הביטחון והסולידריות החברתית, ומסייעים להאיץ את ההתפוררות החברתית בה קודם יורים כדי להרוג ואז שואלים שאלות.

ראינו שוב ושוב את התוצאות הטרגיות של המדיניות הזו. רק באחרונה נורו בידי המשטרה מחמד אל־עס׳יבי ומיכאל חסן — חלק מהדוגמאות לצעירים שמותם היה יכול להימנע. מעגל הדמים עלול להמשיך, עם מעשים מיואשים של נקמה על רקע הזלזול המוחלט של הממשלה הזאת (כמו קודמותיה) בחיי ערבים־פלסטינים.

האירוע הטרגי מתווסף לגל של מקרי רצח ואלימות נשק. מאז תחילת השנה נרשמו 92 נרצחים, מתוכם 70 ערבים. כל מדיניות הממשלה ממוקדת רק בהכבדת צעדי דיכוי כלפי האוכלוסייה הערבית־פלסטינית כמו הקלה באישור לשאת נשק לאוכלוסייה היהודית, הקמת "המשמר הלאומי" והצעת החוק להעברת הטיפול בפשיעה לאחריות השב״כ. באחרונה הודלף כי מפכ״ל המשטרה שבתאי אמר בשיחות סגורות ש"זו המנטליות של הערבים — הם רוצחים אחד את השני" — גזען!

לממשלה הזאת לא אכפת מחיי ערבים־פלסטינים. דוח מבקר המדינה שפורסם לפני ימים אחדים חשף את ממדי המשבר החברתי המתמשך כשבשנת 2021, 29% מהצעירים והצעירות באוכלוסייה הערבית־פלסטינית לא עבדו או לא למדו. הדוח מראה קשר בין נתון זה להתגברות ההשפעה של ארגוני פשיעה (שנהנים מחסות, חלקית לפחות, מצד המשטרה והשב״כ).

במקום גזענות והסתה — סולידריות ופרנסה

למול המדיניות הגזענית והאטומה, נחוצה מחאה וסולידריות: אתמול בלילה, מאות צעירים מהכפר סנדלה הגיעו במחאה לגן נר. הפגנה נוספת התקיימה בעיר אום אל־פחם במהלכה נחסם לדקות אחדות כביש 65. אלפים השתתפו היום (ראשון) בהלוויתו של עומרי. רבים חוששים שהמחאה והזעם יתדרדרו לעימותים על רקע לאומי, והתקשורת הממסדית דואגת לצייר כסכנה כל ביטוי של זעם מצד צעירים וצעירות ערבים־פלסטינים. כבר אתמול קראו הרשויות לתושבים היהודים באזור להישאר בערב בבתיהם.

ממשלת נתניהו והימין הקיצוני עוררה נגדה תנועת מחאה המונית בחודשים האחרונים, כשעבור רבים, ההתנגדות לימין הקיצוני היא חלק ברור מהמוטיבציה להיאבק. על הרקע הזה, קול המחאה שהושמע בהפגנות התושבים בסביבה בעקבות רצח דיאר עומרי צריך לקבל הד גם בהפגנות השבועיות המרכזיות נגד הממשלה וההשלכות הרות האסון של מדיניותה בכל התחומים. בן גביר, מפלגתו ושאר הממשלה הגזענית עסוקים בליבוי הגזענות בחברה והעמקת הכיבוש והדיכוי כלפי ערבים־פלסטינים, בעוד שהמשבר הכלכלי והחברתי מדרדרים קהילות משני צידי השסע הלאומי לחיי עוני ומצוקה.

הממשלה הזאת צריכה לעוף הביתה! והממשלה הקודמת הדגישה שגם מפלגות הממסד מה"אופוזיציה" לא מציעות אלטרנטיבה אמיתית לבעיות הבוערות בחברה, ששורשיהן במדיניות של דיכוי לאומי ובהיגיון של מערכת קפיטליסטית המבטיחה אי־שוויון חריף ומשברים חברתיים. במקום הסטת האצבע המאשימה לעבר השכבות המרוששות והמופלות בחברה, במקום הסכסכנות בין הקהילות, דרוש מאבק חוצה־קהילות לחיסול העוני וההזנחה, נגד מצוקת יוקר המחיה, האלימות המשטרתית, נגד ה"הפרד ומשול", דיכוי לאומי וכיבוש, ושלטון ההון, ולמען פרנסה, השקעה מסיבית בשירותים החברתיים, ואלטרנטיבה סוציאליסטית שתבטיח שוויון ורווחה.