הכנסת אישרה בקריאה ראשונה את העלאת גיל הפרישה לנשים, כחלק מחוק ההסדרים הנלווה לתקציב שהגישה ממשלת בנט. אם המהלך יאושר סופית בקריאות שניה ושלישית, הזכאות לקבלת קצבת זקנה מביטוח לאומי ומקרנות הפנסיה תידחה עבור נשים מגיל 62 לגיל 65 בהדרגה במשך עשור. היות והגיל בו נשים נפלטות משוק העבודה נמוך משמעותית מזה של גברים, העלאת גיל הפרישה היא למעשה מניעה של קיצבת זיקנה ולא הארכת האפשרות להמשיך לעבוד (הקיימת גם ככה עד גיל 67). באוצר מקווים לחסוך מיליארדי שקלים על חשבון קצבאות הזקנה של הנשים באמצעות דחיית גיל הזכאות לפרישה.

נתניהו ניסה להעביר את ההתקפה הזו על נשים עוד כשהיה שר אוצר ב־2003 ולאחר מכן כשהיה ראש ממשלה, אך הוא נבלם פעם אחר פעם בזכות ההתנגדות מצד העבודה המאורגנת והציבור הרחב. על רקע זה, גם במפלגת העבודה ובמרצ התנגדו בעבר לגזירה. חברות כנסת משתי הסיעות, השותפות לקואליציה הקפיטליסטית של בנט, איימו תחילה כי לא יצביעו בעד חוק ההסדרים כל עוד העלאת גיל הפרישה כלולה בו. לבסוף כל סיעת העבודה וכל סיעת מרצ הצביעו בעד החוק תמורת מספר פירורים אותן הציגו כ"הישג" לציבור הנשים.

ה"הישגים" בהן התגאו חברות הכנסת מהעבודה וממרצ כללו תוספת של 700 שקל לקצבת הבטחת הכנסה לנשים מעל גיל 62 שנפלטו משוק העבודה לפני גיל 60, הכפלת דמי הקיום אותם יקבלו נשים בגיל 57–60 בחודשים בהן יעברו הכשרה מקצועית (שבעקבותיה הן אמורות להתחיל לעבוד במקצוע חדש אם יהיה מי שיעסיק אותן), והכפלת התקציב למענקי עבודה שנתיים לנשים בשכר נמוך. אלה הן רשתות ביטחון חלשות ומחוררות, שלא יכולות להצדיק את הצבעתן של הח״כיות והח״כים מסיעות העבודה ומרצ בעד גזירה היסטורית, שאפילו שלטון נתניהו לא הצליח להעביר.

"בעצם לא ויתרנו על כלום", אמר שר האוצר ליברמן בשיחה עם בכירים במשרדו, "הרי תכננו מראש לבצע את השינויים שדרשו מאיתנו חברי הכנסת...". המתווה שהממשלה מקדמת כולל לא רק העלאה חד פעמית של גיל הפרישה לנשים, אלא מנגנון מובנה בו החל משנת 2038, יועלה גיל הפרישה אוטומטית בהתאם לעלייה בתוחלת החיים — כאשר יושווה גיל פרישת הנשים לגיל הפרישה של גברים, יתחיל לעלות גם גיל הפרישה שלהם. מדובר ברמיסה של הזכות הבסיסית של נשים, וגם של גברים, לצאת לפנסיה בגיל בו הם עדיין מסוגלים פיזית ומנטלית להנות ממנה.

חברות הכנסת של העבודה ומרצ נסוגו מהר מאד מהאיום להצביע נגד חוק ההסדרים. הן אפילו לא איימו בפרישה מהקואליציה. למעשה הן נכנעו להיגיון הקפיטליסטי לפיו גיל הפרישה חייב לעלות כי לביטוח הלאומי ולקרנות הפנסיה אין לכאורה את המשאבים להבטחת קיום בכבוד לפנסיונריות ופנסיונרים עשרות שנים קדימה. כספי הפנסיה של העובדות והעובדים לא צריכים לשמש למשחקים בבורסה ולמימון משרות בכירים בשוק ההון. הפתרון למשבר קרנות הפנסיה הוא לא פגיעה במבוטחות באמצעות העלאת גיל הפרישה, אלא מאבק למען פנסיה תקציבית על חשבון המעבידים והמדינה. ההפרשה מצד המעביד לפנסיה צריכה להעלות, והמדינה בהחלט יכולה להעלות את המיסוי על בעלי ההון כדי לממן פנסיה אוניברסלית.

חוק ההסדרים יעלה להצבעה בקריאות שניה ושלישית בנובמבר — והישועה לא תבוא מהח״כיות מהקואליציה שהתנגדו הצהרתית להכללת הגזירה בחוק ההסדרים והצביעו לבסוף בעדה. אבל, מאבקים מחוץ לכנסת יכולים לכופף ולחסום את הממשלה. מזכ״לית הסתדרות המורים יפה בן דוד כבר הודיעה שמדובר ב"מהלך מביש של המדינה שפוגע בזכויות נשים שעובדות במקצועות שוחקים", ודרשה להחריג את עובדות ההוראה מהמהלך. גם יו״ר הסתדרות האחיות, אילנה כהן, דורשת להחריג את האחיות. כהן הבהירה ש"סיכסוך העבודה כבר קיים" — כלומר קיימת אפשרות לשביתה בנושא.

הקריאה שלהן למאבק עומדת בניגוד חד לברכות של יו״ר נעמ״ת (תנועת הנשים של ההסתדרות) על המהלך, לצד מס השפתיים על כך ש"יש עוד מה לשפר במתווה". למתווה הזה צריך להתנגד — ולכל עלייה שהיא בגיל הפרישה. ההסתדרות צריכה לגבות את המורות ואת האחיות במאבקן — ולהרחיב אותו בדרישה לביטול של הגזירה עבור כלל העובדות במשק. זאת כצעד ראשון במאבק להורדת גיל הפרישה לנשים ולגברים ל־60, השוואת קצבאות הזקנה לשכר המינימום וחיסול כל אפליה נגד נשים בשוק העבודה.