הזלזול היהיר של נתניהו בחשדות נגדו הוא עוד ביטוי לזלזול וליהירות הכלליים שמאפיינים את שלטונו. נתניהו חוזר בנאומיו הזחוחים על המנטרה לפיה המדיניות שלו "הביאה את מדינת ישראל לעשור הטוב ביותר בתולדותיה". בפועל, בתי החולים קורסים, השירותים החברתיים מידרדרים, משקי הבית שוקעים בחובות, וישראל מובילה בשיעורי העוני ואי־השוויון בהכנסות בקרב המדינות המפותחות.

צורות אפליה שונות ממשיכות להעצים את מצוקותיהם של רבים, בפרט על רקע מגדר, לאום, שיוך אתני ונטייה מינית. הסכסוך הלאומי המדמם מתודלק מסביב לשעון עם מדיניות "ניהול הסכסוך". מיליוני פלסטינים נטולי זכויות בסיסיות חיים בתת־תנאים תחת כיבוש ומצור ללא תקווה, ובמקביל, מיליוני עובדים וצעירים ישראלים חיים בפחד ביטחוני וסובלים מהמשך ליבוי סכסוך הדמים.

רבבות יצאו לרחובות נגד השחיתות השלטונית, נגד גירוש מבקשי המקלט, נגד חוק הלאום, נגד אפליית להט״ב, נגד אסדת הגז המזהמת מול חוף דור, נגד רצח נשים, נגד ברוטליות משטרתית. המחאות נגד חוק הלאום ורצח נשים חצו קהילות לאומיות למרות ה"הפרד ומשול". מאבק הנכים הצליח לעורר אהדה ציבורית גדולה, ובסיוע ההסתדרות אף כופף את הממשלה והשיג העלאה, לא מספקת אומנם, בקצבאות. שביתת העובדות הסוציאליות הושפעה גם היא מההתעוררות הזאת, שחשפה זעם על המצוקות והבעיות החברתיות תחת שלטון הימין הקפיטליסטי.

הלך רוח של צמא לשינוי נוקז, חלקית, לקמפיין של גנץ, שזינק בסקרים כבר מהרגע הראשון, עוד לפני שהציג עמדה פוליטית כלשהי. הוא נתפס בעיני רבים כמי שאינו נגוע בפוליטיקה הממסדית השנואה. אך מבחינת העמדות, פוליטיקת ה"מרכז" העמומה שגנץ מקדם היא במובהק קפיטליסטית, ממסדית ולאומנית.

רשימתו של גנץ, המורכבת מעוד שני רמטכ״לים לשעבר, ממפלגת ה"מרכז" של לפיד, מיו״ר ההסתדרות, מיו״ר התאחדות הסטודנטים ודמויות ציבוריות נוספות, תמשוך הצבעה המונית, אבל, לרוב, לא על סמך מצע פוליטי ודרישות פוליטיות, אלא על סמך התנגדות כללית לשלטון נתניהו. זו תהיה עבור רבים הצבעה "אסטרטגית" לשינוי השלטון.

אולם מאחורי כל העטיפות, זהו מיזם פוליטי שתכליתו החלפת ממשלת נתניהו בממשלה קפיטליסטית אחרת. לצד יעלון ולפיד, שהיו שרים בכירים בממשלות נתניהו, שותפים בו גורמים נוספים שהיו ממקורבי נתניהו ופרשו מלשכתו, דוגמת מזכיר ודובר ממשלת נתניהו השנייה, צבי האוזר, ומי שכיהן כראש מערך ההסברה באותה הממשלה, יועז הנדל.

מיליונים צפויים לצאת להצביע ברגע הנדיר שבו מערכת דורסנית ואוליגרכית מאפשרת להמונים "להשמיע קול", ובאופן מובן, רבים ילכו להצביע בדרכים שונות כדי להביע התנגדות לשלטון הימין. אך בשל המחסור באלטרנטיבה חזקה משמאל, הממשלה הבאה בכל תרחיש אפשרי תהיה ממשלה קפיטליסטית לאומנית, שלא תוכל לספק מענה רציני למצוקות ולשאיפות העמוקות יותר לשינוי שביסוד המיאוס משלטון נתניהו.

שינוי החברה כרוך במאבק

בהמשך למחאות הסוערות של השנה האחרונה, הכרחי להמשיך להיאבק נגד ה"הפרד ומשול" הלאומני־גזעני, נגד אפליה ולמען שוויון ודמוקרטיה בכל המישורים. מול עריצות הטייקונים, המחזיקים במשק כבן ערובה, צריך להיאבק למען העלאת המיסוי על בעלי ההון, העברה לבעלות ציבורית של הבנקים, משאבי הטבע ותאגידי הענק, ולמען משק שיתנהל באופן רציונלי, מתוכנן ודמוקרטי לרווחת הכלל ולא בהתאם לאינטרס הרווח של בעלי התאגידים.

צריך להיאבק לסיום הדיקטטורה של הכיבוש והמצור בשטחים, ולמען פתרון של שלום ישראלי־פלסטיני המבוסס על שוויון בזכויות וברמת החיים, במסגרת שתי מדינות סוציאליסטיות, שוות־זכויות, שישתפו פעולה ביניהן, כחלק מהמאבק הרחב לאביב סוציאליסטי באזור וברמה הגלובלית.

נחוץ מאבק רחב לשינוי סוציאליסטי. ובד בבד נחוץ שילוב כוחות בין פעילות, פעילים והתארגנויות בשמאל ובשורות ארגוני העובדים כדי לקדם צעדים לבניית מפלגת מאבק רחבה, עם הפנים לציבור העובדים והעובדות מכל הקהילות.

מפלגה רחבה כזו תוכל לתת גב למאבקים של עובדים, צעירים ומיעוטים, לספק להם בית פוליטי אמיתי ולחשוף בצורה אפקטיבית יותר את השקרים בתעמולה של מפלגות הממסד. היא גם תוכל להתחיל להציב אופק לעתיד שבו תעלה ממשלה שתייצג אלטרנטיבה שמאלית, סוציאליסטית, ולא עוד ממשלת הון גזענית בהרכב כזה או אחר.