ההפגנה התקיימה במסגרת המאבק שמארגנת הסתדרות המורים, האיגוד הוותיק בארץ, בדרישה להסכם קיבוצי חדש שיכלול תוספות שכר משמעותיות, ובכלל זה, שכר התחלתי של 10,000 שקל. לקראת העצרת, יום הלימודים הסתיים בשעה 13:00 — כשבחלק מהמקרים מדובר היה בפועל בקיצור סמלי, כצעד עיצומים, שבועיים לאחר הכרזתו הרשמית של סכסוך עבודה.

האוצר וממשלת בנט־לפיד מסרבים, מזה חודשיים של מו״מ רשמי, להיענות לדרישות הבסיסיות. שר האוצר ליברמן אף דורש דמגוגית, בתמורה לתוספת נמוכה משמעותית, קיצור חופשות. עובדות ההוראה נאלצות לעבוד שעות רבות שאינן משולמות מהבית (כ־13 שעות בשבוע בממוצע) ושכרן הנשחק מול עליות המחירים נמצא בתחתית טבלת ה־OECD. מנגד, שבוע העבודה במשק הישראלי הוא מהארוכים בכלכלות המפותחות, ואותו יש לקצר. תנאי השכר במערכת החינוך כבר תורמים לשחיקה ולמחסור ניכר במורות ובגננות, הגורר פגיעה באיכות ההוראה.

נאבקות יחד

תחת הסיסמה המרכזית, "ישראל מתייבשת ממורות וגננות — שכר הוגן עכשיו!", עובדי ועובדות ההוראה הגיעו מאורגנות באוטובוסים מרחבי הארץ, מרקעים שונים ובמנעד רחב של גילאים.

האווירה בהפגנה הייתה אנרגטית ורוויית מיאוס מהייבוש התקציבי ארוך־השנים של מערכת החינוך, מהשכר והתנאים הירודים, ומההסתה החוזרת בתקשורת הממסדית. היקף ההתגייסות כשלעצמו מלמד על צמא למאבק.

בשטח התארגנו ספונטנית מספר מוקדים של מורות עם מגאפונים שקראו סיסמאות ושרו שירי מחאה, נוסח "אין, אין, אין הוראה, בלי, בלי, בלי תמורה — איפה, איפה, איפה השכר?!". בנוסף על השלטים הרשמיים של האיגוד ברמה הארצית, נראו גם שלטים שהוכנו ביוזמת סניפי האיגוד, בהם סניף באר שבע וסניף קריית שמונה, ושלטים שמורות הכינו עצמאית בכתב יד — לדוגמה, "גם עני מורה", "עבודת קודש, השכר עונש", "מסביב לשעון בלי ממון", ושלטים נגד העלאת גיל הפרישה. רבות לבשו את חולצות האיגוד, עם סיסמת המאבק, וחלק מהמורות התארגנו והדפיסו לעצמן חולצות מחאה נוספות, דוגמת "אני מורה שווה".

יום לאחר "מצעד הדגלים" של הימין הקיצוני בירושלים, שהיה מפגן עליונות לאומני וגזעני, הפגנת המורות והמורים חצתה קהילות לאומיות — יהודיות וערביות הפגינו כתף אל כתף במפגן של אחדות במאבק מול האוצר והממשלה הקפיטליסטית.

קשה היה לפספס בהפגנה הורים ותלמידות ותלמידים משכבות שונות שהגיעו לחזק את המאבק — תמיכה שהעמקתה עשויה אף למלא תפקיד מפתח ביכולת לאלץ את האוצר והממשלה להיענות לדרישות.

באופן יוצא דופן, לקראת ההפגנה, קרא יו״ר ארגון המורים העל־יסודיים רן ארז להגיע לחזק את הפגנת הסתדרות המורים, ואף שלא התארגנה משלחת רשמית, ניתן היה לראות פה ושם גם את מורי.ות הארגון. הם נמצאים בעצמם בימים אלה במאבק על שכר (מול השלטון המקומי, מעבידם הישיר), כמו גם נגד 'תוכנית גפ״ן' לקידום גמישות ניהולית והיבטים של הפרטה, ולשינוי הרפורמה שמוביל משרד החינוך בבגרויות במקצועות ה"הומניים".

כמו כן, זוהתה בשטח נוכחות סמלית של מספר מתמחים לרפואה מארגון 'מרשם' — הנאבק ממושכות מול הממשלה בדרישה לקיצור משמרות — ושל עובדים ועובדות סוציאליים.

ראש העיר היקרה בעולם מלין על מחסור במורות בת״א־יפו

ברחבי העצרת נשמעו ללא הרף שירי מחאה וסיסמאות. גננת מגבעתיים, מורה מרמת־גן ומנהלת מירושלים שיתפו מהבמה בתנאים איתם הן נאלצות להתמודד. יו״ר מועצת התלמידים והנוער הארצית, עומר שחר, הביע דברי תמיכה כלליים מהבמה, אף שהעובדה שימים ספורים קודם, במקום סולידריות, יצא באופן מביש ולשמחת האוצר נגד המאבק של ארגון המורים העל־יסודיים, רוקנה מתוכן את דבריו.

ראש עיריית ת״א־יפו רון חולדאי, לשעבר מנהל תיכון הגימנסיה העברית, היה הדובר הראשון. לדבריו, רק בעיר עצמה נרשם מחסור של מעל 6,000 עובדי.ות הוראה — הנתון הגבוה בארץ. עם זאת, תחת מדיניות מועצת העיר בראשותו בעשורים האחרונים, ת״א־יפו בתהליך מתמשך של ג׳נטריפיקציה, עם דגש על בנייה לעשירים וזינוק ביוקר הדיור וביוקר המחיה בכלל. אלה הכתירו את העיר כיקרה בעולם. לכן עובדות הוראה מתקשות לשרוד כלכלית בעיר.

גם יו״ר מפלגת 'העבודה' לשעבר שלי יחימוביץ' נאמה ואמרה, "בידיים שלכן המשימה החשובה ביותר. אתן עוזרות לצמצם את אי־השוויון". אולם ראוי להזכיר שמפלגתה נמצאת בממשלה כעת, כמו בקודמת ובממשלות רבות לאורך השנים, כשגם שביתת המורות הגדולה ב־2007 התארגנה מול שרת חינוך מהמפלגה, יולי תמיר, בתגובה לקידום תוכנית ניאו־ליברלית.

ראשת העיר ירוחם טל אוחנה (הבית היהודי־כולנו) סיפקה את הנאום הימני ביותר באירוע, בו ניסתה לשכנע את ליברמן ו"חברי האהובים באגף התקציבים" להיענות לדרישות השכר משיקולים לאומניים, תוך הפגנת יחס אדנותי בזוי אל "ערביי ישראל" ונרמול של ההתנחלויות. זוהי דוגמה לליבוי שסעים על בסיס לאומי במסווה של תמיכה, בעוד עובדות ועובדי הוראה ערבים־פלסטינים אזרחי ישראל משתתפים בעצרת.

הקולות שלמרבה הצער לא נשמעו מהבמה היו של מורות וגננות ערביות, וגם לא של נציגות מארגון המורים העל־יסודיים או מארגוני עובדים ועובדות אחרים — מה שיכול היה לסייע בניצול הבמה להמחשת הפוטנציאל לחיזוק המאבק.

"לא תוכלו לעשות 'הפרד ומשול' בינינו!"

יו״ר הסתדרות המורים יפה בן־דויד חתמה את העצרת ומשכה את עיקר תשומת הלב ואהדה ניכרת, על רקע עמידתה בתקשורת מול ההסתה כלפי ציבור עובדות ועובדי ההוראה בשנים האחרונות ונוכח הובלת מאבק השכר כעת. היא התכתבה בנאומה עם הצמא למאבק. בפתח דבריה הידהדו קריאות "לא לפחד!" מהקהל, והיא בתגובה עצרה והובילה שירת "גשר צר מאוד", בטרם המשיכה והצהירה שההפגנה היא "לא סתם שחרור קיטור" אלא "אזעקת צבע אדום", והדגישה את ההתגייסות הנרחבת ואת המאבק המאוחד של עובדי ועובדות ההוראה, "דתיים ודתיות, חילונים וחילוניות, ערבים ויהודים".

כמה דקות לתוך נאומה, כשיצאה נגד שרי הממשלה על גרירת הרגליים והזלזול בעובדות ובעובדי ההוראה, ותיארה את המחסור בגננות שמוביל לסגירת גנים ולדחיסת ילדים כסרדינים, נשמעו קריאות "העם דורש צדק חברתי!", המהדהדות את מחאת יוקר המחיה ההמונית של 2011. כשיצאה נגד פקידי האוצר המבקשים "לקחת" במקום "לתת", נשמעו קריאות "לא ניתן!", ותשואות כשהכריזה, "לא תגעו לנו בחופש הגדול!", "ימי החופשה של כל עובדי ועובדות ההוראה לא עומדים לדיון. על הפרק שכר בלבד — תוספת שכר מיידית!".

ההתלהבות נמשכה כשפנתה לפקידי האוצר והודיעה, "לא תוכלו לעשות 'הפרד ומשול' ולהפריד בינינו, לא ניתן לכם לסכסך בין עובדי הוראה ותיקים וחדשים!"... "אנחנו עומדים כאן על המשמר, מאוחדים — ותיקים וחדשים — כולנו מולכם, וכולנו נקבל תוספת!".

בן־דויד התייחסה למסיבת העיתונאים שאירגן שר האוצר ליברמן ערב קודם, שבה הציע לקצר חופשות, והפנתה את תשומת הלב לעובדה שלצידו לא ישבו אנשי חינוך אלא נשיא התאחדות התעשיינים. בכך, כפי שטענה, "הוכיח שהוא רואה בעובדי ועובדות ההוראה בייביסיטר לאומי, שכל ייעודם לאפשר לעשירי המשק להמשיך להתעשר על חשבון הציבור"! היא הוסיפה כי "בלי בושה, יושבים שם אנשים שאין להם מושג איך מפרנסים משפחה של 5–6 נפשות משכר של 7,000 ש״ח בחודש".

הנאום הסתיים בין השאר בקריאה לשרי הממשלה, לחתום מייד על הסכם שכר, שיסייע גם להתגברות על "משבר הנטישה" של עובדות ועובדי ההוראה. אחרת, "ננהל מאבק עם כל הכלים שעומדים לרשותנו". קולות ממעגל במרכז הקהל קראו "שביתה, שביתה, שביתה!".

בעוד שבן־דויד הפנתה בצדק אצבע מאשימה אל שרי הממשלה, קובעי המדיניות, ולא רק אל פקידוּת האוצר, היא בחרה להחריג את שרת החינוך שאשא־ביטון, שכביכול "הבינה שצו השעה הוא תוספת שכר משמעותית". שאשא־ביטון, כמו שרים ושרות אחרים שניצבו מול מאבקים חברתיים לפניה, משמיעה מס־שפתיים של תמיכה עמומה בדרישות הסתדרות המורים, בעוד היא מגלגלת את האחריות לפתח משרד האוצר. טוב שישנם פיצולים בממשלה הקפיטליסטית החלשה הזאת בתגובה למאבק. אולם שבחים לשרת החינוך, הפוטרים אותה (ואת מפלגתה) מאחריות למדיניות ההרסנית במערכת החינוך ובשירותים החברתיים הם גול עצמי, כפי שנרמז אפילו מהתייחסותה לרעיון של הקטנת כיתות כ"לא ריאלי" ומהעובדה שדרשה להוציא צווי מניעה למורות בעל־יסודי. תחת זאת, ניתן "לתפוס בלשון" את השרה, להדגיש שחובת ההוכחה עליה ולאתגר אותה בדרישות.

התשובה לליברמן: המשך חיזוק המאבק

חברים וחברות מסניפי מרכז של מאבק סוציאליסטי השתתפו בהפגנה במטרה לחזק את דרישות עובדות ועובדי ההוראה, שהן בסופו של דבר חלק ממאבק רחב יותר לשיפור השכר והתנאים במשק, לפתרונות שורשיים לבעיות החברתיות הבוערות ולשינוי עמוק באופן התנהלות החברה בכלל. הפצנו פלאייר ושלטים שעליהם נכתב "נאבקות יחד על שכר ועתיד — להעשיר את החינוך, לא את המיליארדרים", וגם סטיקרים עם הכיתוב: "המורה, למה מיליארדרים מתעשרים אבל אין כסף לחינוך, לבריאות ולאקלים?".

בן־דויד צודקת שכל עוד שרי הממשלה מסרבים לפעול מיידית כדי להיענות לדרישות השכר, נחוץ להסתכל על העצרת הגדולה לא כאירוע "שחרור קיטור" חד־פעמי, אלא כמפגן כוח הפותח מאבק שיש לארגן "בכל הכלים" הדרושים. בכלל זה, האפשרות לשביתה.

באוצר אולי בונים על קרב התשה שיוביל לריכוך דרישות, כל שכן אם הכנסת תתפזר בקרוב והממשלה תיהפך ל"ממשלת מעבר", מה שישמש כתירוץ נוסף לסירוב.

דרוש כעת מתווה פעולה ברור, שיכלול צעדי הסלמה פוטנציאליים, לרבות היערכות לשביתת אזהרה בבתי הספר. ההתגייסות הנרחבת והאנרגיות מדגישות את הפוטנציאל להמשיך לבנות את המאבק ולארגן פעולות נוספות ברמה המקומית והארצית. קיום אסיפות ברמת בתי הספר וסניפי הסתדרות המורים יוכלו לסייע לחיזוק התגייסות ולדיון והחלטות על פעולות, כמו גם לחיזוק הדיון סביב הדרישות והקווים האדומים.

מאבק עובדי ועובדות ההוראה חשוב, ולא רק עבורן. בתקופת ה"פוסט־קורונה", לאחר שראינו את קריסת השירותים החברתיים מגיעה לשיא וכשהאינפלציה מעלה את המחירים עוד ועוד, המאבק על מערכות חינוך, בריאות ורווחה מתפקדות ברמה הולמת, על שכר מחיה ועל שיפור תנאי עבודה הוא אינטרס רחב של כלל מעמד העובדים והעובדות במשק. בעוד מקומות ברחבי העולם עובדות ועובדי הוראה ניצבים כיום בחזית המאבקים על שכר ותנאים מול עליות המחירים — בין אם בארה״ב ובאירופה, ובין אם בשטחי הרשות הפלסטינית.

מאבק עובדות ההוראה מסוגל לרתום אהדה מחלקים רחבים בציבור, וצריך לשמש השראה למאבקים נוספים על שכר ותנאים, ונגד הפגיעה בשירותים החברתיים. יש לדרוש גיבוי מעשי גם מהנהגת ההסתדרות הכללית, שבמקום להסכים לשחיקת שכר צריכה לקחת דוגמה מהסתדרות המורים ולהתחיל להוביל מאבק נחוש על הישגים.