ההכרזה הפרובוקטיבית של טראמפ על הכרה חד־צדדית בסטטוס־קוו בירושלים המשוסעת, תוך דריסת זכויות הפלסטינים למדינה ולבירה בירושלים, מעוררת מחאה צודקת בכל העולם אך גם מציתה את להבות המתיחות הלאומית ומאיימת לשפוך עוד דם באזורנו. התייחסות מורחבת להתפתחויות תתפרסם בהקדם.

ממשלת ההון וההתנחלויות של נתניהו מתפארת בקשריה עם הנשיא השנוא בתולדות ארה״ב ומנסה להסיט את תשומת הלב הציבורית מפרשות השחיתות, מהעלייה בשיעור הילדים העניים והמשפחות העובדות העניות בישראל, מהמצוקות החברתיות ומהנצחת הכיבוש והסכסוך הלאומי. המחאה נגד השחיתות חייבת להבהיר לממשלה שהספינים לא יעבדו.

ההפגנה נגד השחיתות שנערכה בתל־אביב ב־2 בדצמבר סימנה שלב חדש בתנועה נגד השחיתות ובמאבק נגד ממשלת נתניהו. 30–50 אלף מפגינות ומפגינים לקחו חלק בהפגנה הגדולה ביותר נגד ממשלת נתניהו מאז בחירות 2015. הקריאות "הון־שלטון — עולם תחתון" ו"נתניהו לכלא מעשיהו" הדהדו ברחובות.

בתגובה להפגנה, נדחתה בשבוע ההצבעה על "חוק ההמלצות" ונתניהו מיהר להכריז שהחוק לא יחול על החקירות המתנהלות נגדו כעת — מה שאומנם לא מבטיח דבר לגבי חקירות חדשות שעשויות להיפתח נגדו ונגד מי מהשרים והח״כים ממפלגות השלטון בהמשך. אך הנסיגה החלקית ממהלך החקיקה היא הישג סמלי חשוב של המחאה נגד השחיתות. היא מדגישה שוב שממשלת נתניהו חלשה הרבה יותר מכפי שהיא מצטיירת כל עוד היא לא מתמודדת מול מאבקים משמעותיים שקוראים תיגר על מדיניותה.

ההיענות להפגנה עלתה על כל הציפיות. אפילו המארגנים הגיעו עם מערכת הגברה שהתאימה לקהל של אלפים בודדים בלבד, בהתאם להיענות המרבית להפגנות השבועיות נגד השחיתות לאורך השנה האחרונה.

קידום "חוק ההמלצות" בהליך חקיקה מואץ היה הטריגר להתרחבות המחאה. מהלך החקיקה השתלב במערכה הכללית לביצור שלטון נתניהו שכוללת לא רק הסתה גזענית והתקפות ברוח מקארתיסטית על ביקורת משמאל אלא גם פעולות להתרת רסן מנתניהו ומהממשלה דרך התאמות חקיקה והתקפות על העיתונות הממסדית ועל מוסדות המדינה השונים, ממערכת המשפט ועד למפכ״ל המשטרה שנתניהו עצמו מינה.

חוק ההמלצות נתפר למידותיו של נתניהו, נועד בראש ובראשונה להגן על תדמיתו הציבורית, ומכוון ככלל להסתיר מידע לגבי ראיות שייתכן שיש בהן עניין מיוחד לציבור. חזקת החפות לא מעניינת את המקארתיסטים בשלטון — לא כשמדובר בזכות למשפט הוגן לפלסטינים, לא כשמדובר בפעילי שוברים שתיקה שמואשמים כ"שקרנים" — אלא כשמדובר בזכות שהם תובעים לעצמם לחמוק מביקורת ציבורית.

הצטברות של חוקים הזויים

עד להפגנה של ה־2 בדצמבר, סדר היום של ההפגנות השבועיות מול בית היועמ״ש בפתח תקווה ובמספר מוקדים נוספים הצליח לזכות לכל היותר באהדה מציבור משמעותי אבל לא סחף יותר ממאות עד אלפים בודדים לפעולה. מבחינת שכבות משמעותיות בציבור, שחיתות שלטונית היא לא דבר חדש בפוליטיקה הישראלית והרעיון שהממשלה תמשיך לקדם את התוכניות ההרסניות שלה אבל רק עם פוליטיקאים ש"ישמרו על הכללים" הוא כשלעצמו לא סיבה מספיק טובה לצאת מהבית.

אלא שההצטברות של "חוקים הזויים" וריבוי החשדות למעורבות בפרשות שחיתות שונות של נתניהו, של יו״ר הקואליציה דוד ביטן, ומוקדם יותר גם של שגריר ישראל באו״ם דני דנון ושל יו״ר ש״ס דרעי, ליבו את הזעם הציבורי שהתפרץ במחאה נגד השחיתות. בנוסף, אחרי שניצחון נתניהו בבחירות 2015 — שהושג בעזרת כחלון ודרעי ה"חברתיים" והקמפיינים החלשים של מפלגות ה"אופוזיציה" הפרו־קפיטליסטיות — גרר דמורליזציה בקרב ציבור רחב שייחל למפלתו, כעת נראה שהפסימיות הפוליטית המשתקת מתחילה לפנות מקום שוב למאבק.

בהפגנה האחרונה ניכר שרבבות המפגינים מעוניינים בהסתלקות נתניהו ושותפיו מהשלטון. אולם המחאה תצטרך עוד להתרחב ולרתום חלקים נוספים בציבור כדי להשיג את המטרה הזאת. בינתיים היא הצליחה להפעיל לחץ על הממשלה המפוצלת ובמיוחד על כחלון, שמפלגתו מאפשרת לממשלת ה"ימין־ימין" המסוכנת להישאר על כנה, מחשש להפסיד כיסאות בתרחיש של הליכה לבחירות. אם המחאה תתרחב באופן משמעותי בתקופה הקרובה היא תוכל גם להפיל את הממשלה.

הסקרים בחודשים האחרונים מציגים מגמה ברורה של היחלשות התמיכה המשולבת בשש מפלגות הקואליציה, שנוטות כעת לאבד את הבסיס לרוב הפרלמנטרי הזעום שלהן. ההתנגדות לשחיתות ולנהנתנות של נתניהו והאליטה השלטונית משקפת רק את קצה המיאוס של המונים בחברה הישראלית משלטון נתניהו. המצוקות היסודיות שהביאו להתפרצות מחאת ההמונים של 2011 עדיין לא נפתרו. נראה שההפגנה האחרונה משכה יותר שכבת מעמד ביניים מבוגרת, אך קיים פוטנציאל לתנועה רחבה הרבה יותר נגד הממשלה.

אולם סדר היום שמציעים הגורמים הפרו־קפיטליסטיים שמובילים את המחאה — בפרט הפוליטיקאי אלדד יניב ו'התנועה לאיכות השלטון' — נותר די צר ומצמצם את הפוטנציאל להישגים במאבק. כבר עכשיו הרבבות שהגיעו להפגין בתל־אביב מתעבים את שלטון נתניהו בגלל מיאוס כללי מהמצב הנוכחי ובגלל חלק גדול מהתוכניות שהממשלה מקדמת, ולא רק בגלל השחיתות האישית של נתניהו, ביטן, דרעי ואחרים.

"ממשלה מושחתת שמרעיבה את הנכים והקשישים"

חיובית העובדה שבהפגנה האחרונה נאם גם פעיל ממאבק הנכים, דוד מזרחי, שהדגיש כי "אנחנו נאבקים בממשלה מושחתת שמרעיבה את הנכים ואת הקשישים". חשוב להמשיך להרחיב את סדר היום מעבר לנושא השחיתות השלטונית ולהתחבר לזעם הקיים של המוני עובדים וצעירים, יהודים וערבים, על שלל המצוקות והבעיות החברתיות הבוערות.

פרשות השחיתות חושפות שוב טפח קל מהקשרים בין פוליטיקאים קפיטליסטים לבעלי הון. אך המערכת הקפיטליסטית כולה משרתת את אצולת הון על חשבון רוב הציבור ומתנהלת למעשה באופן מושחת בכל התחומים. השחיתות הגרועה ביותר זוכה להכשר חוקי: הטבות המס המושחתות לתאגידים הגדולים, הפקרת משאבי הטבע לידי הטייקונים, הפרטת נכסי ציבור לידי בעלי ההון, הפקרת הציבור לידי כרישי הנדל״ן, ייבוש השירותים החברתיים החיוניים ביותר, מניעת קצבאות קיום, הסתה גזענית כדי "לקנות בחירות", העברת תקציבים במחשכים למפעל הגזל של ההתנחלויות, חנק כלכלי ושלילת זכויות בסיסיות ממיליוני תושבים פלסטינים. זו שחיתות.

התנועה הזאת יכולה בקלות וצריכה לשלב כוחות עם מאבק המורים והמורות — שזוכה בימים אלה להתגייסות סולידרית מצד התלמידים — וגם עם המאבק על קצבאות הזיקנה. אך יותר מכך, ובוודאי על רקע ההסלמה במתיחות הלאומית על רקע הכרזת טראמפ, צריך לחשוף את פניה האמיתיות של ממשלת נתניהו כגורם מסוכן לשלום האזור, שמלבה מתחים לאומיים ומציע אופק של מלחמה מתמדת. מעל עשרים אלף מפגינות ומפגינים השתתפו בעצרת של 'נשים עושות שלום' למען "הסדר מדיני" רק לפני כחודשיים, וצריך לקרוא גם להן להצטרף למאבק ישיר נגד הממשלה שאחראית למפעל ההתנחלויות המושחת ולהנצחת הכיבוש.

להרחיב את המחאה ולהציב אלטרנטיבה

המשימה האמיתית של תנועת המחאה נגד השחיתות היא לתרום לקידום מאבק רחב נגד ממשלת ההון המושחתת, נגד המדיניות שלה ולמען שינוי של ממש בחברה. כעת יש להיערך להרחבת המחאה לקראת עצרת המונים בקריאה ברורה להתפטרות נתניהו ולפיזור הממשלה. יש לדרוש מההסתדרות, מכלל ארגוני העובדים, ומארגוני הסטודנטים, להתגייס להצלחת המאבק הזה, לרבות בעזרת צעדים ארגוניים עד כדי שביתה כללית במשק במידת הצורך.

אך מה יבוא במקום נתניהו וממשלתו? הטענה הכוזבת לפיה המאבק הזה הוא "לא עניין של ימין או שמאל" מספקת לגיטימציה למפלגות הימין שבשלטון ולמדיניות המושחתת וההרסנית שלהן. היא מתחמקת מהצורך להציב מולן אלטרנטיבה רצינית שתוכל בסופו של דבר למשוך ולשכנע גם עובדים וצעירים רבים שהולכו שולל והצביעו עבור מפלגות הקואליציה אך סובלים מהמצב הקיים.

מול הריק שמציעות מפלגות ה"אופוזיציה" הפרו־קפיטליסטיות והלאומניות, נחוץ לקדם הקמת מפלגה רחבה חדשה שתייצג את הקול הפוליטי של ציבור העובדים והצעירים, היהודים והערבים, ותוביל את המאבק נגד מערכת מושחתת שלמה ולמען צדק חברתי ושלום, על בסיס תוכנית לשינוי סוציאליסטי.