בלי פתרון לסכנת ההדבקה, בלי מענה לצרכים החינוכיים
ממשלת ה"שינוי" הגישה תקציב חונק ועוד שורה של גזירות
X
תודה רבה!
אוקיי, ההודעה שלך נשלחה, מצוין, נשתדל ליצור קשר בהקדם.
ניתוח סוציאליסטי
תכלה שנה וקללותיה, תחל שנת מאבקים ובניית אלטרנטיבה סוציאליסטית
שנת 2020 תיחרט בזיכרון של מיליארדי אנשים כטראומטית במיוחד בשל המשבר הבריאותי, הכלכלי והחברתי אדיר הממדים שפרץ בברוטליות לחיינו. משבר הקורונה מסמן קו פרשת מים היסטורי.
1,993

הדוח הפוליטי הבא נידון ואומץ בישיבת הוועד הארצי של תנועת המאבק סוציאליסטי ב־26 בדצמבר. הטקסט נכתב בעיקרו לפני שנתניהו אולץ, בלחץ המשבר ההיסטורי בחברה הישראלית, שפילג את הליכוד, ללכת למערכת בחירות מסוכנת מבחינתו. להרחבה בנושא, מוזמנות ומוזמנים לקרוא את המאמר: "כדי לנצח צריך אלטרנטיבה פוליטית מול שלטון ההון והימין הקפיטליסטי" (23.12). תנועת מאבק סוציאליסטי, שהייתה מעורבת לאורך השנה האחרונה בתנועת המחאה נגד נתניהו והממשלה, והתגייסה סביב מאבקי עובדות ועובדים ומחאות חברתיות נוספות, תפעל גם בתקופת מערכת הבחירות כדי לקדם, במידת האפשר גם עם גורמים נוספים, אלטרנטיבה פוליטית של ולמען האנשים העובדים, יהודים וערבים, סביב סדר יום של שינוי סוציאליסטי.


שנת 2020 תיחרט בזיכרון של מיליארדי אנשים כטראומטית במיוחד בשל המשבר הבריאותי, הכלכלי והחברתי אדיר הממדים שפרץ בברוטליות לחיינו. משבר הקורונה מסמן קו פרשת מים היסטורי. ערב המשבר, הכלכלה העולמית הייתה על סף מיתון, אחרי למעלה מעשור של משברים ורעידות אדמה כלכליות, חברתיות ופוליטיות ברמה העולמית, ותהליכי מהפכה ומהפכת־נגד הרימו ראש. המגפה הייתה הטריגר להשלכת העולם למיתון החמור ביותר מאז מלחמת העולם השנייה, כשבין השאר חל זינוק בשיעורי החובות, העוני, האבטלה ואי־השוויון, והיא דחסה והאיצה התפתחות של תהליכי משבר כלכליים, חברתיים ופוליטיים תחת המערכת הקפיטליסטית פושטת־הרגל של המאה ה־21. האופנים בהם הממשלות הקפיטליסטיות השונות פנו להתערבות בחתירה לבלימת המשבר הבריאותי והכלכלי, ולמעשה לייצוב המערכת, ביטאו כשלעצמם כשלים מערכתיים, היו רצופי סתירות ומחדלים, ותרמו לא פעם אף להחרפת משבר התחלואה עצמו.

שנת המשבר, שהביאה איתה מצוקות עצומות והחרפה של בעיות חברתיות וניכור, עוררה בו־זמנית תופעות מרשימות של סולידריות חברתית, כולל בשמירת כללי ריחוק חברתי והגבלות נחוצות, בהירתמות לסיוע הדדי בקהילה, ובמאבקים חברתיים לוחמניים שייצגו תקווה מול ממשלות קפיטליסטיות אטומות ובעלי הון, לרבות בישראל, שבאופן ציני הציבו בפני אנשים עובדים בחירה מלאכותית בין בריאות ופרנסה. המשבר סיפק כתב אישום חמור נגד המערכת הקפיטליסטית והדוֹגמות הניאו־ליברליות, כשחשף היעדר מוכנות למגפה עולמית עקב התעלמות הממסד הקפיטליסטי מהתרעות החוקרים וצוותי רפואה; מערכות בריאות ורווחה מיובשות והיעדר רשתות ביטחון כלכליות וחברתיות להבטחת קיום בכבוד; פגיעה מוקצנת על רקע אי־שוויון חריף, חוסר ביטחון תעסוקתי, עוני ואפליית נשים ומיעוטים מדוכאים; וסיכון מוגבר למגפות הטמון בהרס האקולוגי ובתעשיות משקי החי האגרסיביות. 10 חודשים לתוך המשבר, עשרת המיליארדרים העשירים בעולם הגדילו את הונם ב־400 מיליארד דולר נוספים...

ארה״ב, המעצמה הקפיטליסטית ה"מתקדמת" והחזקה בעולם, תחת הפופוליזם הימני והריאקציה האנטי־מדעית שייצג טראמפ, הוכיחה כישלון קולוסאלי בהתמודדות עם המשבר. בו־זמנית, בחתירה לבלום את המשבר הבריאותי והכלכלי, ואת אי־היציבות החברתית שהם מייצרים, ממשלות קפיטליסטיות נדחפו לזנוח מנטרות ניאו־ליברליות לטובת השקעות חירום מסיביות והתערבות במשק באמצעות הגבלות ולעיתים אף עם תפיסת שליטה על תשתיות, למשל בבתי חולים פרטיים. השתוללות התחלואה בנסיבות של היעדר מוכנות של מערכת הבריאות ותשתיות נוספות דחקה בממשלות לנקוט צעדי הגבלות מחמירים עד כדי סגרים. לעיתים הדבר נעשה רק לאחר לחץ "מלמטה", מבתי החולים או מעובדים ועובדות במוקדי תחלואה, עד כדי התפתחות מאבקים ושביתות בחלק מהארצות. אולם ממשלות קפיטליסטיות, כולל בישראל, יישמו את צעדי הסגר השונים בצורה ביורוקרטית, גסה, ללא מערך פיצויים ושירותים הולמים, ללא מנגנוני שליטה ובקרה דמוקרטיים, ולא פעם בליווי צעדי דיכוי משטרתיים ומדיניות קנסות המוניים רגרסיבית, והתקפות ימניות על חופש המחאה. היה לכך מחיר כלכלי, נפשי ובריאותי כבד שנגבה מכלל מעמד העובדים והעובדות, ובייחוד מהשכבות העניות והמדוכאות ביותר בחברה, עם השלכות לשנים קדימה. כפי שהעלנו לאורך המגפה, שורה של ממשלות, כולל בישראל, קידמו גם צעדים סמכותניים מסוכנים. המעמדות השליטים הוסיפו ופנו לקו של התכנסות מוגברת על בסיס לאומי וממשלות נטו להתחרות על השגת משאבים (בדיקות, ציוד רפואי וכעת גם חיסונים) — הכיוון ההפוך ממה שדרוש ברמה העולמית להתמודד לא רק עם אתגרי המשבר הבריאותי והכלכלי אלא גם עם המשבר הסביבתי הענקי שיצר הקפיטליזם ושממשיך להתפתח בצורה אגרסיבית, תוך פגיעה הולכת ומחמירה בתנאי המחיה, בקהילות שלמות ובמגוון הביולוגי.

תחילת הסוף של המגפה, לא של המשבר הכלכלי והחברתי

אחרי כשנה של חיים בצל איום התחלואה, הסגרים וההגבלות, ששיבשו יחד לחלוטין את חיי היומיום, שלב החיסונים ההמוניים מספק בסיס לאופטימיות זהירה לגבי תחילת הסוף של המגפה, בתקווה שהם אכן יוכיחו יעילות מול הנגיף על המוטציות השונות שלו ובמינימום סיבוכים לא צפויים. החיסונים המובילים שאושרו פותחו בזמן שיא ומסתמכים על טכניקה פורצת דרך, מבוססת m-RNA, כאשר הפיתוח הושג בעזרת השקעת עתק מכרעת של משאבים ציבוריים ועל בסיס כשלושים שנות מחקר וניסויים, בעיקרם במימון ציבורי. אם הכול ילך כשורה, הטכנולוגיה תוכל לסייע גם במלחמה בנגיפים ובמחלות אחרות, ובאופן יעיל יותר מהחיסונים המסורתיים. עם זאת, הפרטת ייצור החיסונים לידי תאגידי התרופות מוסיפה גורם מסבך למשוואה, כשאינטרס הרווח הפרטי קובע אילו מדינות לאומיות יקבלו ראשונות את החיסונים, מעמיס סבסוד רווחים על משלמי המיסים לטובת העשרת מיליארדרים, ומגביל את השקיפות ושיתוף המידע מצד התאגידים.

השתלטות מכרעת על המגפה בתרחיש הטוב תיארך עוד חודשים ארוכים (ראו גם: "האם הגענו לקו הסיום של המגפה?", 15.12). מעבר לכך, תפוצת החיסונים תסבול מעיוותים על רקע מעמדי ולאומי. בישראל, כמו בשאר העולם, מוקדי העוני ספגו פגיעה מוקצנת, ובפרט בקרב קהילות ערביות וחרדיות. אך קופות החולים אינן ממהרות לפתוח מוקדי חיסון ביישובים ערביים, שראוי להזכיר שהיקף העוני בהם הוא כשלעצמו תולדה של אפליה לאומית היסטורית. יישובים נוספים בפריפריה הגיאוגרפית עשויים להידחק בתור או להידרש למרחקים ארוכים יותר כדי להתחסן — מה שיערים קושי מיוחד על קשישים וקבוצות סיכון נוספות. ברמה הבינלאומית, המדינות הניאו־קולוניאליות לא צפויות בינתיים לקבל גישה מספקת לחיסונים לאורך השנה הבאה. ואילו לגבי חיסון האוכלוסייה בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה אין כל הבטחה בשלב הזה – הדיווחים על ניסיונות מצד שלטון הימין בישראל להפוך גם את החיסונים לנשק פוליטי בניסיון לסחוט עסקת שבויים מול ממשל חמאס בעזה הם רק עדות נוספת לאופן שבו הדיקטטורה של הכיבוש עושה שימוש ציני במשבר התחלואה, במקום לפעול למיגור המגפה דרך הבטחת התחסנות רוב בכל האוכלוסיות ממערב לירדן. המשך השתוללות המגפה תחת הכיבוש בשטחים, כמו גם במדינות הניאו־קולוניאליות, לא רק ממיט אסון על האוכלוסייה המקומית, אלא אף עלול לגרור מקרי התפשטות מחודשת ברמה הבינלאומית והתפתחות מוטציות משמעותיות חדשות. הקורונה, כידוע, לא מכבדת גבולות לאומיים. המשך ההתפרצות בעזה ובגדה, למשל, מהווה סכנה ברורה לציבור הפלסטיני במקומות אלה, אך גם לציבור הישראלי. יש אינטרס משותף לישראלים ולפלסטינים מהשורה להילחם ביחד בקורונה, וברמה העולמית, יש אינטרס משותף לעובדים, לעניים ולשכבות ביניים ללכת בכיוון ההפוך מהממשלות הקפיטליסטיות ולהיאבק בשיתוף פעולה מול המגפה.

בינתיים, התחלואה עדיין מתפשטת. לפי המניינים הרשמיים, כ־1.7 מיליון בני־אדם נספו במגפה ברחבי העולם (הכפלה בתוך פחות מארבעה חודשים) וקרוב לוודאי שהנתון בפועל גבוה משמעותית. מניין הקורבנות בנפש של המגפה חצה בישראל את רף ה־3,000 (הכפלה בתוך כחודשיים וחצי), ובמקביל, בקרב האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים הכבושים מדובר במעל 1,100 (הכפלה בתוך כחודש!). משבר התחלואה בשטחים נמצא כעת בשלב הקשה ביותר עד כה ועם פוטנציאל להידרדרות משמעותית.

אומנם, אלמלא שימוש במסכות, צעדי ריחוק חברתי והגבלות במשק, המצב היה גרוע יותר משני צידי הקו הירוק. נתניהו ממשיך בהתרברבות נבובה על כך שבישראל המצב טוב יותר מהמצב במדינות אחרות. אלא שהתוצאה קודרת כשלעצמה, במיוחד בהתחשב ביתרון האפידמיולוגי של מדינת ישראל כ"מדינת אי" השולטת באופן הדוק בגבולות, בנוסף על אוכלוסייה צעירה יחסית. כידוע, מצב התחלואה והתמותה מאז הסגר הראשון, דווקא אחרי שהיה די זמן להסתגלות המערכות, הלך והידרדר בצורה דרמטית. ישראל עוד לא סיימה לצאת מהגבלות הסגר השני וכבר נכנסה לסגר שלישי. זו כשלעצמה עדות לכשלי מדיניות ממשלת המשבר הקפיטליסטית של נתניהו וגנץ, שמינתה תחילה "פרויקטור", שהתנגד במקור לנקיטת סגר כללי ומונה בין השאר כדי להימנע מסגר שני. עד עכשיו הממשלה המקרטעת לא הצליחה להקים מערך חקירות אפידמיולוגיות סביר או לבצע סקר סרולוגי אפקטיבי, והיא עוררה חוסר אמון עמוק בקרב מיליוני ישראלים בעקבות הידרדרות קשה בתנאי המחיה.

הסגרים בלמו זמנית את התפשטות התחלואה וריסנו את התחלואה הקשה והתמותה, ואת העומס על בתי החולים, וקנו למעשה זמן היערכות להמשך המאבק בנגיף. אולם ממשלת המשבר הקפיטליסטית המפוצלת כשלה בפרט בניצול המרחב הזה לשיפור מספק של היערכות, כולל ביישובים העניים ביותר, ולריסון אפקטיבי של התפשטות התחלואה, כשבין השאר פנתה משיקולים פוליטיים צרים ובפרט בלחץ בעלי הון, לפתיחה מהירה מדי של חלקים במשק, לרבות טיסות לאיחוד האמירויות ולבריטניה. הממשלה איבדה שליטה על התחלואה אחרי הסגר הראשון, ואיפשרה לתחלואה ולתמותה לשבור שיאים שגימדו את הגל הראשון. באותו השלב היא פנתה לפתיחה יהירה וכושלת של בתי הספר. היא נגררה להטיל סגר שני בחגי תשרי, כשהזעם ההמוני על מחדלי הטיפול במשבר הבריאותי והכלכלי כבר גאה. הסגר השני הוטל תחילה במתכונת רופפת, אך הזינוק החד בתחלואה גרר הידוק מהותי. הזיגזגים והסתירות במדיניות הממשלה, יחד עם המצוקה ההמונית, בהיעדר רשת ביטחון כלכלית וחברתית מספקת, עירערו את התעמולה של נתניהו על מדיניות "אחראית" ומוצלחת, והגבירו את חוסר האמון בממשלה — למרות נטייה המונית לנכונות לשיתוף פעולה עם ההנחיות, ביסודה מתוך תחושת סולידריות חברתית. הפיצולים בממשלה ובתוך כחול־לבן והליכוד הלכו והעמיקו ככל שגורמים שונים בצמרת ניסו להתנער מאחריות להתנהלות הממשלה במשבר. לכן, אף שהמצב אכן היה יכול להיות גרוע יותר, הממשלה הוסיפה לשרשרת הכשלים בהתמודדות הממסד הקפיטליסטי עם משבר התחלואה. את המחיר משלמים גם הפעם ההמונים. להשפעה המצטברת של המגפה, צעדי סגר והעלייה באבטלה ובעוני יהיו השלכות לשנים קדימה על היבטים של בריאות פיזית ונפשית. אולם בד־בבד, לכשלים המערכתיים ישנה גם השפעה תודעתית פוליטית — החל מחיזוק הפוטנציאל לתמיכה מוגברת במאבקי עובדים ועובדות ממערכות הבריאות והרווחה, דרך תמיכה מוגברת ברעיון של השקעה מסיבית בשירותים החברתיים אחרי עשורים של ייבוש תקציבי והפרטה, ועד לחיפוש אחר אלטרנטיבה פוליטית, ולכל הפחות "סגירת חשבונות" עם האחראים הראשיים. על הרקע הזה, לא רק גוש כחול־לבן, אלא גם נתניהו והליכוד ניצבים מול איום בבחירות האלו.

על רקע המיתון החמור בתולדות ישראל, האבטלה ההמונית, שהקיפה במצטבר מעל מיליון עובדים ועובדות השנה, לא תמהר להיעלם. שיעור האבטלה לפי הלמ״ס עדיין גבוה משמעותית מכפי שהיה בספטמבר, לפני הסגר השני, ונאמד ב־14.6% במחצית הראשונה של נובמבר — כ־600 אלף דורשי עבודה. מספר המישרות הפנויות במשק בספטמבר היה כ־50 אלף בלבד. לפי 'דוח העוני האלטרנטיבי' של עמותת 'לתת', על בסיס סקרים מאוגוסט — המצב מאז הידרדר — 50.7% מהאוכלוסייה בישראל העידו על פגיעה כלכלית חמורה בעקבות המשבר! שיעור המשפחות שדיווחו על מצב כלכלי "טוב" נפל מ־45% ערב המשבר ל־23%. מספר המשפחות העניות זינק מ־582 אלף (20%) ל־850 אלף (29%) בקיץ — ב'לתת' הופתעו מהמהירות שבה התחולל הזינוק. פרנסתן של 80% מהמשפחות העובדות החיות בעוני נפגעה במשבר. שיעור משקי הבית המוגדרים לפי המחקר כסובלים ממצוקה כלכלית קפץ מ־24% לכ־39% — מדובר בתוספת של 422 אלף משקי בית. כרבע מהאוכלוסייה נזקקה לסיוע ולא קיבלה אותו. כ־90% מהקשישים נתמכי עמותות הסיוע הפרטיות דיווחו על תחושת בדידות בשנה האחרונה והעידו כי קצבת הזיקנה אינה מספיקה עבורם לצרכים בסיסיים.

לכשאיום התחלואה ילך ויוסר בתקופה הקרובה, האתגרים של המשבר הכלכלי והחברתי, כמו גם הסביבתי, למרבה הצער לא יתפוגגו — וכך גם המשבר במערכת הבריאות, תת־התקצוב והתקינה והיעדר המוכנות לאירועי אסון יישארו — אולם המרחב להתארגנות למאבק להגנת תנאי המחיה והעבודה ולמאבק נגד השיטה הקפיטליסטית החולה יגדל. השנה הקרובה תביא איתה התפתחות של שלב חדש של מאבקים המוניים במוקדים שונים בעולם, כשהשאיפה של המונים לחיים "נורמליים" תוסיף ותתנגש בנסיבות החיים הבלתי נסבלות שכופה מערכת פושטת־רגל בשקיעה.

תסיסה ומאבקים מעמדיים תחת ממשלת המשבר של נתניהו־גנץ

ממשלת נתניהו ה־5 הוקמה במאי, לאחר הסגר הראשון, בעזרת מפלגות שהבטחת הבחירות העיקרית שלהן הייתה שלא לשבת עם נתניהו — שכזכור, גוש המפלגות שעמד בראשו לא הצליח להשיג רוב בבחירות האחרונות במרץ. הבחירות נערכו על רקע תחילת מגפת הקורונה, אך המגפה שימשה תירוץ לחלקים מכחול־לבן דאז ולמפלגת העבודה בראשות עמיר פרץ ולשותפתו הליברמנית־לשעבר לוי־אבקסיס, לקיום חתונה פוליטית עם נתניהו. נתניהו הצליח למעשה לפצל את האופוזיציה הפרו־קפיטליסטית, במיוחד בעזרת הסתה לאומנית נגד ערבים שנועדה לקרקע את האפשרות של ממשלת מיעוט שתישען על תמיכה חלקית מבחוץ מצד 'הרשימה המשותפת'. אלא שלנתניהו עצמו לא הייתה בעיה לנסות להשיג תמיכה טקטית מהימין האסלאמיסטי ברשימה המשותפת, דרך הבנות עם יו״ר רע״מ מנסור עבאס, שנעשה כוכב בתקשורת הממסדית הישראלית בשל השת״פ האופורטוניסטי.

כצפוי, על רקע המשבר, גוש כחול־לבן בממשלה התאדה כמעט לחלוטין מבחינת תמיכה ציבורית, וכמעט כל מרכיביו השתטחו מתחת לאחוז החסימה, למעט גנץ שמדדה מעט מעליו. אולם גם האמון בנתניהו צלל בצורה חדה ועקבית בין הסגר הראשון לשני. את הסגר הראשון נתניהו צלח עם תדמית של טיפול סביר במשבר הבריאותי אך משך אש על הטיפול במשבר הכלכלי — ועל כך הערנו ביוני כי "עומק המשבר הכלכלי בהכרח יפנה יותר ביקורת וזעם לכיוונו ומסוגל גם לערער את בסיס התמיכה שלו עם מתחים ועימותים מעמדיים". גם המהירות שבה התחלואה שבה להרים ראש באגרסיביות ניפצה אשליות בהתאוששות מהירה, וחשפה כשלים מערכתיים.

הסגר הראשון התאפיין בהלם ובמיעוט מאבקים בשטח. ככל שהמשבר התפתח, גברו המצוקה והתסכול, שתורגמו בחלקם גם למאבקים לוחמניים, לרבות הפגנות מחאה על רקע כלכלי, שביתות של עובדות סוציאליות ואחיות, הפגנות ושביתת מחאה פמיניסטית סמלית נגד אלימות כלפי נשים, וכמובן, תנועת המחאה הממושכת של רבבות בבלפור ובמוקדים שונים ברחבי הארץ נגד נתניהו. באופן משמעותי, התסיסה החברתית לא פסקה גם בצל תחלואה קשה יותר החל מהקיץ ובימי הסגר השני בהמשך. שביתות העובדות הסוציאליות והאחיות הצליחו לכופף במעט את ממשלת המשבר הקפיטליסטית ולאלץ אותה לשחרר משאבים לשירותי הרווחה והבריאות הכורעים תחת הנטל. הממשלה נדחקה גם בלחץ הזעם הציבורי והפגנות מחאה על רקע כלכלי של בעלי עסקים קטנים, אנשים עובדים וצעירים להעביר פיצויים בהיקף גבוה יותר מכפי שתכננה, ואף להאריך את תקופת הזכאות לדמי האבטלה הרבה מעבר לתכנון המקורי, שעה שהיא פעלה ללא תקציב מדינה רשמי, ונאלצה להתעלם מכל תכתיבי הכללים הפיסקליים הניאו־ליברליים.

אלא שהכספים שהועברו מתגמדים אל מול הצורך הממשי לספק מענה למצוקות המוניות ולבעיות חברתיות בוערות. המצוקה הגוברת של משקי בית והגאות באלימות כלפי נשים וברצח נשים, שהציתו גל של הפגנות זעם, לא גרמו לממשלה לשחרר את רבע מיליארד השקלים שהובטחו לתוכנית למאבק באלימות במשפחה כבר לפני שלוש שנים. גם אלימות הנשק הגואה והרציחות השוברות שיאים ביישובים הערביים־פלסטיניים בישראל ממשיכה לזכות לאותו מס השפתיים החלול שליווה תוכניות ממשלתיות כושלות בשנים האחרונות. קריאות המתמקדות בהגברת האכיפה מצד המשטרה מפספסות את עומק הבעיה החברתית. העוני והאפליה הלאומית שפוררו במשך עשרות שנים את המרקם הקהילתי, איפשרו השתלטות של נגעים אנטי־חברתיים, שמולם צריך לחזק את המגמה של הוקעה ושל התלכדות קהילתית סולידרית, שתירתם למאבק רחב, כולל קידום התארגנויות משמר קהילתי ותוכנית לחיסול מהיר של העוני בכל הארץ באופן חוצה־קהילות, להשקעה מסיבית במישרות איכותיות, בחינוך והשכלה גבוהה ברמה גבוהה בחינם, בדיור, תשתיות ושירותים חברתיים. זה המאבק שהנהגה שמאלית הייתה צריכה להוביל כעת, ולמרבה הצער, המפלגות המבוססות בציבור הערבי־פלסטיני אינן מובילות.

האדישות לדרישת הרופאים והרופאות המתמחים, המאורגנים במרש״ם, לרפורמה שתשים סוף לאלתר למשמרות עבודה של 26 שעות, הובילה להסקת מסקנות בקרב המתמחות ולפנייה מרשימה לשימוש בנשק השביתה — באופן טקטי באמצעות הכרזת ימי מחלה וחופשה — עם התגייסות בעשרות מחלקות ברחבי הארץ. הם לא המתינו לביורוקרטיה השמרנית של ההסתדרות הרפואית, ממנה פרשו, ולא המתינו להכרה רשמית או לאישורים כלשהם. עצם התעוזה הזאת מטילה צל כבד על הגישה שמובילים לא רק ראשי ההסתדרות הרפואית אלא גם יו״ר ההסתדרות הכללית ארנון בר־דוד.

ההסתדרות הכללית, המציינת כעת 100 שנה להיווסדה, הייתה יכולה למלא תפקיד מכריע בהובלת וברתימת הכוח של מעמד העובדים המאורגן למאבקים להגנת תנאי העבודה והמחיה על רקע המשבר ההיסטורי בחברה. אלא שההנהגה הימנית, הפרו־קפיטליסטית, בראשות בר־דוד הוכיחה אימפוטנטיות מוחלטת והפקירה עובדים ועובדות מהשורה בנסיבות האלו. היעדר הדיון הפנימי והחיים הדמוקרטיים בהסתדרות בכל הרמות, בשל המבנה הסופר־מרכוזי הביורוקרטי שהורישה ההסתדרות הישנה, שבמקור לא הוקמה כאמצעי לקידום מאבק מעמדי, מצמצם את המרחב ליוזמה ולמעורבות של עובדים ועובדות מהשורה בעיצוב סדר היום אל מול האתגרים שמציב המשבר הבריאותי והכלכלי. שעה שהיא מריצה קמפיין פרסום המנופף בהישגים יחסיים משנים קודמות, ההנהגה מתגאה באופן מביש ומזיק בכך שהיא הובילה "0 שביתות", למעשה תוך הטמעת הסתה קפיטליסטית נגד נשק השביתה. יו״ר ההסתדרות, המנותק גם בתנאי המחיה מאנשים עובדים, חי ביקום נפרד מזה של עובדים ועובדות שספגו פגיעה קשה על רקע המשבר הכלכלי — פגיעה שההנהגה בראשותו הציגה כבלתי נמנעת וככזו שאין טעם להילחם בה. בניגוד ליוזמות השביתה הלוחמניות של איגודי העו״ס, האחיות והרופאים והרופאות המתמחים, בניגוד לגישה הלוחמנית יחסית שהפגינו ארגוני המורות, ובניגוד להתארגנות ולשביתות של מרצי הסגל הזוטר במכללות ובאוניברסיטאות ברחבי הארץ — הנהגת ההסתדרות פעלה בכיוון הפוך, של ריסון והרדמת מעמד העובדים המאורגן, ושל סיוע לממשלה הקפיטליסטית. כפי שכבר ציינו לאורך חודשי המשבר, הקולות של נציגי מעבידים שדרשו סבסוד מהמדינה נשמעו בווליום גבוה פי כמה ממנהיגי ההסתדרות, כששיא העשייה של יו״ר ההסתדרות בשעת המבחן הזאת הסתכם בפתיחת גינת ההסתדרות לשימוש הציבור הרחב. בעוד שסיעת האופוזיציה 'צדק חברתי' בהסתדרות פעלה כדי לחשוף את התפקיד הקרימינלי של יו״ר ההסתדרות בעת הזאת, מצערת העובדה שמשמאל, ראשי סיעת חד״ש בחרו להמשיך ולדבוק בברית הבלתי העקרונית שכרתו עם בר־דוד במקום להתערב בגלוי נגד יו״ר ההסתדרות ולהתגייס לסיוע למאמצים לבנות אופוזיציה של עובדים ועובדות שתוכל להציע אלטרנטיבה אמיתית להנהגה.

סוף ממשל טראמפ, המאבק לשלום אזורי

2020 היא גם השנה שבה טראמפ, בעל הברית המרכזי של נתניהו ברמה הבינלאומית, ספג תבוסה מול מרד קלפיות. אך התבוסה של טראמפ הגיעה עם תמרור אזהרה מפני המשך התפתחות של פופוליזם ימני מסוכן, לאחר שהצליח לגייס תמיכה המונית בהתמודדות מול הקמפיין הממסדי, הפרו־קפיטליסטי, הימני של ביידן והמפלגה הדמוקרטית.

במזרח התיכון, טראמפ הוביל בין השאר הסלמה מסוכנת בעימות עם איראן, ובמקביל התגייס בצורה נחרצת להגנת הכיבוש והדיכוי של מיליוני פלסטינים, כולל בשלב פרפורי הגסיסה של כהונתו מאז שהפסיד בקלפי. טראמפ, בשיתוף פעולה עם שלטון נתניהו ועם ריאד, מנסה כעת לחשק את ממשל ביידן לתוך דינמיקה מסוימת של הסלמה בעימות מול איראן שתמנע אפשרות של חזרה למתווה הסכם הגרעין. ההתנקשות, המיוחסת לישראל, בראש תוכנית הגרעין האיראנית, משתלבת במגמה. אף שמשטר האייתוללות ובעלי בריתו דוגמת חזבאללה עושים את החישובים שלהם ועשויים להעדיף להימנע מצעדי הסלמה מצידם, המצב הפכפך.

בחסות טראמפ, שלטון הימין בישראל הוביל לצומת הקרוב ביותר עד היום לתרחיש של סיפוח של חלקים נרחבים מהגדה המערבית. גורמים משני הגושים בממשלה צידדו בתוכנית הסיפוח, למרות התנגדות מובהקת מצד חלקים בממסד הישראלי שחששו מהשלכות מערערות יציבות. המהלך, שהיה בועט את הסכסוך הלאומי לשלב חדש של שפיכות דמים, "נועד לחזק נורמליזציה של הכיבוש, הנישול והדיכוי הלאומי של הפלסטינים, ולטרפד הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל", כפי שתיארנו בחודש יוני. אולם האיום המיידי הוסר מהפרק לפתע בתמורה לשורת הסכמי נורמליזציה בין ישראל ומדינות ערביות.

במרצ הליברלית, המגדירה עצמה כ"שמאל של ישראל", מיהרו להשתרך אחרי כחול־לבן ולברך את קמפיין ה"שלום" של טראמפ, נתניהו והדיקטטורים, במקום לחשוף שתעמולת השלום היא תרמית וכי מדובר בעסקאות על גב השאיפות לשלום ולצדק חברתי של ההמונים ברחבי האזור. כפי שהסברנו, כולל בהצהרה משותפת עם חברינו בסודאן, העסקאות לא הופכות את המזרח התיכון לבטוח יותר ולא מקדמות שלום אלא, בין השאר ובאופן מהותי, בדיוק את השאיפה העיקרית שעמדה מאחורי תוכנית הסיפוח, לנורמליזציה של הכיבוש, המצור והדיכוי של מיליוני פלסטינים (ראו גם: "שלום שממשיך מלחמה", 9.10). זוהי סיבה יסודית לכך שהמהלכים אינם פופולריים בקרב ההמונים בעולם הערבי ואף עוררו הפגנות מחאה.

טראמפ, בפרט ככל שהתקרבו הבחירות בארה״ב, היה מוכן לשלם יותר מקודמיו כדי לייצר מצג שטחי של "הישגים מדיניים" בינלאומיים ולשכנע שליטים באזור להוציא לפומבי את היחסים עם ישראל. כחלק מאקורד הסיום של ממשל טראמפ, מרוקו זכתה להכרה אמריקאית בכיבוש סהרה המערבית בעיצומם של עימותים צבאיים ובעסקה לרכישת מל"טים אמריקאיים, בתמורה לחידוש היחסים הדיפלומטיים עם ישראל. בשני העשורים מאז שהמונרכיה נאלצה לבטל את היחסים הרשמיים עם ישראל בלחץ ציבורי עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, יצוא ישראלי ותיירים ישראלים המשיכו להגיע למרוקו. האמירויות, שבה פעלו בשנים האחרונות מאות תאגידים ישראלים, זכתה בתמורה להסכם עם ישראל בעסקת נשק אסטרטגית עם ארה״ב. בחריין, שקיימה אף היא יחסים לא רשמיים עם ישראל מאז תקופת אוסלו, תלויה בכבדות בשכנותיה מחשש ליציבותה הפוליטית והכלכלית, ורואה בישראל משטר שותף "המחויב באותה המידה לשמירת הסטטוס־קוו ולסיכול ההצלחה של כל התקוממות עממית", כדברי מואין רבני, עורך שותף במגזין ג׳דליה — כזכור, ב־2011, המונרכיה הסונית הזדקקה להתערבות סעודית כדי לדכא התקוממות המונית בקרב הרוב השיעי. ואילו שלטון המעבר בסודאן, בהכוונת הגנרלים, הסכים להסכם הלא פופולרי עם ישראל כחלק מעסקת סחיטה אימפריאליסטית שאיפשרה להוציא את סודאן מרשימת הממשל האמריקאי של 'מדינות תומכות טרור', אך מדובר בהסכם החלש ביותר שנחתם.

השלב החדש של מיסוד חלקי בתהליך ההתקרבות האסטרטגית הממושך בין השלטון הישראלי לציר המדינות הערביות הסוניות בהובלת סעודיה, מייצג תזוזה נוספת ביחסים האזוריים ובהתגבשות של הגושים האזוריים, בפרט בעימות מול איראן ובעלות בריתה. הפגישה החשאית בנובמבר בין נתניהו ובן־סלמאן, אליה הגיע נתניהו במטוסו הפרטי של הטייקון אודי אנג׳ל, מדגישה עד כמה סעודיה, עם האינטרסים שלה בגיבוש חזית אזורית אנטי־איראנית, היא שחקן מרכזי בתהליך, אף ששליטיה מעוניינים בבלון ניסוי בטרם יכריעו אם הקרקע יציבה מספיק לברית רשמית בין סעודיה וישראל. לריאד יש אינטרס לכל הפחות לנסות לחלץ מהשלטון הישראלי ויתורים סמליים לפלסטינים בטרם הכרזת עסקה כזו, כדי להסוות את נטישת התנאים המקדימים של "יוזמת השלום הערבית" מ־2002, שתבעה חזרה ישראלית לגבולות 67'.

אחת ההשלכות של ההסכמים הריאקציוניים היא ייצוב זמני של משטר הכיבוש בשטחים הפלסטיניים, בין השאר עם טיפוח אשליה בקרב ההמונים הישראלים שניתן "להתקדם לשלום" תוך התעלמות מהמשך הכיבוש. צרות המשבר הבריאותי והכלכלי, יחד עם תעמולת ה"שלום", כמו גם העובדה שהשנה האחרונה כללה מיעוט נפגעים ישראלים בעימותים צבאיים ופיגועים, עשויות להותיר מקום לאשליה חולפת כזו בקרב המונים בישראל. אולם הבעיות ישובו וישתלטו על סדר היום. כמו כן, הלחצים מדעת הקהל ברמה העולמית והאזורית נגד הכיבוש ישובו וייבנו, במיוחד בתגובה למשברים חדשים בשטחים הפלסטיניים, ובד־בבד, המשברים והמאבקים של ההמונים הפלסטינים עצמם ישובו ויערערו את המשך השליטה הישראלית בחייהם.

23 פלסטינים בשטחים הכבושים נהרגו מירי כוחות צבא ישראליים עד כה ב־2020, בהם 5 מתחת לגיל 18! האחרון שבהם היה נער בן 15, עלי אבו־עליא, שנורה למוות בתחילת דצמבר במהלך הפגנה בסמוך לכפר מגוריו, אל־מוע׳ייר שליד רמאללה, נגד הקמת "מאחז". גם איום הסיפוח בגדה המערבית עלול לחזור באופן קונקרטי לסדר היום, אם תיווצר בישראל קונסטלציה פוליטית שתאפשר הקמת ממשלה עם משקל מכריע לגורמי ימין מתנחלי קשה דוגמת סער ובנט. בינתיים, הרשות הפלסטינית, בראשות הנשיא הלא פופולרי עבאס, מיהרה לנצל את תבוסת טראמפ בבחירות כדי לחדש את יחסי התיאום הרשמיים עם ישראל וארה״ב, בניסיון לחזור לנתיב הכושל של אסטרטגיה המתמקדת בשדלנות דיפלומטית בינלאומית. במקביל, ממשל חמאס בעזה נותר תלוי בסיוע מקטאר ובהבנות זמניות ומתחדשות מול ישראל במאמץ לווסת את המשבר הכרוני ברצועה, המועצם כעת בהשפעת הקורונה. גרמניה וצרפת, יחד עם מצרים וירדן, חותרות כעת לשוב ולהפעיל לחצים על ממשל ביידן הנכנס לחידוש מו״מ ישראלי־פלסטיני להצלת "פתרון שתי המדינות". לא ברור עדיין מול איזה הרכב ממשלה בישראל אמור יהיה מו״מ כזה להתנהל מלכתחילה, ובאיזה אופן למשל רצועת עזה תיכלל בו. להבדיל מעסקאות הנורמליזציה האחרונות שלא גבו ויתורים פוליטיים מהותיים מהשלטון הישראלי, מו״מ ישראלי־פלסטיני יעורר מחדש התנגדות משמעותית מצד הימין המתנחלי.

שינוי ממשי של המציאות בשטח מצריך מאבקים משני צדי הקו הירוק נגד המשך הסטטוס קוו של הכיבוש, ההתנחלויות, המצור והעוני. תנועת מאבק סוציאליסטי, שהשתתפה במחאות נגד איום הסיפוח, נותרת מחויבת לקידום המאבק בכיבוש ולשלום ישראלי־פלסטיני, המחובר באופן עמוק למאבק לשינוי סוציאליסטי, החיוני כדי להבטיח שוויון בזכות להגדרה עצמית ולקיום ברווחה, בדמוקרטיה ובביטחון.

מחאת בלפור

על רקע המשבר בחברה הישראלית, תנועת מחאת בלפור הלכה הכי רחוק בכיוון של מאבק מכליל, רחב וממושך, על בסיס הכללת מסקנות פוליטיות, אף שבאופן פרדוקסלי, בהשפעת חולשת כוחות השמאל, היא התאפיינה בנטיות לעמימות פוליטית ואף לדה־פוליטיזציה של המאבק. אומנם, לצערנו, המחאה לא התמקדה בבעיות החברתיות ובמצוקות הבוערות של מעמד העובדים והעובדות ושכבות מרוששות ומדוכאות במשבר הקטסטרופלי הזה, מה שהגביל את היכולת שלה להיתפס כרלוונטית או מגייסת לפעולה מבחינת שכבות רחבות יותר בעת הזאת. אך היא בהחלט משכה כמה מהגורמים הלוחמניים ביותר ועם המסקנות הפוליטיות המתקדמות יותר גם מקרב מעמד העובדים. בפרט, היא משכה שכבה של צעירים וצעירות שחלקה נפגעה מהותית במשבר הנוכחי. העובדה שהנהגות ארגוני הסטודנטים והסטודנטיות, שאכן נדחפו לפעול ולהתבטא בצורה לוחמנית יותר, אפילו לא ניסו ברצינות למנף את הנסיבות האלו להתגייסות רחבה של סטודנטים וסטודנטיות למאבק משמעותי על תוכנית חילוץ, ותחת זאת, המהירות שבה חתמו על הסכם דל הישגים מול הממשלה, הן לא בגדר הפתעה אך בהחלט פספוס הזדמנות, במחיר ממשי עבור מאות אלפי סטודנטים וסטודנטיות. זהו בהחלט הזמן להזכיר ששביתת הסטודנטים הגדולה ב־1998 השיגה התחייבות ממשלתית, על בסיס מסקנות ועדת וינוגרד, להפחתת שכר הלימוד במחצית. הנהגות ארגוני הסטודנטים מזה שנים יישרו קו עם הממשלות הניאו־ליברליות שהצליחו למסמס את ההתחייבות הזאת. דווקא על רקע המשבר והמצוקה כעת, יש לדרוש חזרה מיידית למתווה וינוגרד, כצעד בדרך לביטול שכר הלימוד (ראו גם: "להיאבק נגד שכר לימוד חונק", 29.11).

מחאת בלפור נולדה לפני חצי שנה מתוך המחאה נגד השחיתות ועל רקע המשבר הכללי בחברה, כשהטריגר היה הכבדת דיכוי משטרתי נגד מפגינים ומפגינות נגד השחיתות — אך הגורמים היו עמוקים יותר, ובמיוחד השפעת המשבר על שכבה של צעירים וצעירות. במשך חצי שנה התנועה סירבה לגווע, וההתקפות עליה, כולל ההגבלות השערורייתיות בחקיקה על חופש ההפגנה שביקשו לפורר את המחאה בסגר השני — ניצול ציני של המגפה שהתאפשר פוליטית הפעם כתוצאה מהשת״פ מצד כחול־לבן בממשלה — פעלו כ"שוט מהפכת־הנגד" שעורר התגייסות נרחבת יותר (ראו גם: "התשובה לניסיון החיסול של המחאה: רבבות ברחובות", 7.10). התערבות שכבה דינמית של צעירים וצעירות הזיזה ממוקד ההשפעה גורמים ממסדיים ושמרניים יותר ודחפה את התנועה הזאת לכיוון של מחאה כללית על המצב החברתי. מרד הצעירים והצעירות הפך את התנועה בשטח למוקד משיכה עבור שכבות וקבוצות שונות שביקשו למחות על המצב בכלל, ועל היבטים שונים במדיניות הממשלה ובהתנהלות רשויות המדינה הקפיטליסטית, אף לרבות קולות נגד אלימות משטרתית, גזענות והכיבוש. עם זאת, המחאה התמקדה בראש הממשלה ובתביעה להסתלקותו, שתומצתה לסיסמה "לך!". תנועת מאבק סוציאליסטי קידמה את הסיסמה "לך, אתה וכל שלטון ההון" וסיסמאות בעד בריאות ופרנסה, כדי להדגיש שהמאבק לסילוק נתניהו הוא רק חלק מהמאבק במדיניות שהוא מוביל ובשיטה הקפיטליסטית בכללותה, שכופה מצוקה המונית גוברת על רקע משבר התחלואה. חשובה גם העובדה שעם התרחבות ההפגנות בצמתים, התארגנו גם הפגנות בסמוך ליישובים ערביים, שאורגנו בידי השמאל — דגש נחוץ על הצורך בקריאת תיגר על ה"הפרד ומשול" על רקע לאומי.

אולם האגף הממסדי יותר בתנועת המחאה, למרות הטלטלה העזה של המשבר בחברה הישראלית, ביקש למסמס מסרים פוליטיים רחבים ולצמצם ככל האפשר את סדר היום של המאבק לכתב האישום נגד נתניהו ולהתנהלותו, ולמעשה, לקחת אחורה את המאבק בחזרה אל סדר היום של התנועה נגד השחיתות בשנים האחרונות. בכך, גורמי ממסד, שהצליחו לחדור אל הוואקום בהנהגת המחאה, ובהם עמותות ותיקות כמו 'התנועה לאיכות השלטון' ו'דרכנו', מילאו תפקיד מעכב ביכולת של ההפגנות להתחבר לרתום את הזעם ההמוני של שכבות רחבות יותר על המצב — בייחוד בשלב שאחרי סיום הסגר השני. אף שגורמים ימניים יותר, ובהם מכחישי מגפה הזויים, לא הצליחו להשתלט על סדר היום, האגף הממסדי הקל על התערבות במחאה מצד פוליטיקאים קפיטליסטים טרמפיסטים דוגמת ח״כ אלי אבידר מ'ישראל ביתנו' והשרים לשעבר לפיד ויעלון.

דחיקת המצוקות והבעיות של מעמד העובדים והעובדות ושל שכבות ביניים מרוששות מסדר היום של המחאה שירתה היטב את נתניהו. גוש נתניהו ראה במחאה איום וחתר לבודד אותה באמצעות הסתה שנועדה להסיט זעם מהממשלה על המשבר הקפיטליסטי, להדק את בסיס התמיכה של הליכוד ולבלום את האפשרות שהמחאה תיהפך למוקד משיכה גם לשכבות של אנשים עובדים תומכי נתניהו לשעבר. הקיטוב הפוליטי הרים ראש מחדש לאורך הקווים הישנים של מחנה המתנגדים לנתניהו מול מחנה של תומכי נתניהו או לכל הפחות של מי שמוכנים לתמוך בנתניהו כרע במיעוטו נגד "האליטות הישנות". באווירה הזאת, לאומנים חמומי מוח קיבלו עידוד לתקוף פיזית מפגינים נגד נתניהו במוקדים שונים — תופעה מוגבלת אך מדגישה את עוצמת הקיטוב.

אולם בסופו של יום, בשלב שלאחר ההתעוררות שליוותה את הסגר השני, שוב חלה נסיגה בתנועת המחאה, לא בגלל האיומים ולא בגלל הדיכוי, אלא בעיקר נוכח היעדר אסטרטגיה להסלמת המאבק נגד שלטון נתניהו והיעדר תוכנית פוליטית שתספק אופק לשינוי. בהתחשב בזעם ובעצבנות בקרב שכבות רחבות בחברה, נושאים שונים יוכלו להצית מאבקים לוחמניים בתקופה הקרובה. בכל תנועה ישנן התקדמויות ונסיגות, ובשלב הנוכחי רבים ממי שלקחו חלק בהפגנות גם מעבדים ומעבדות את הניסיון ומחדדים מסקנות.

משבר פוליטי והמאבק על אלטרנטיבה של שמאל סוציאליסטי

למרות המאמץ מצד נתניהו וגנץ, כל אחד מסיבותיו, לדחות את פירוק הממשלה בעוד מספר חודשים, הכנסת התפזרה. המחנה המתנגד לנתניהו חוצה מעמדות, ובהינתן החלל הריק בשמאל, שכבות רחבות נדחקות ללכת כברירת מחדל מבחינתן אחרי גורמים פוליטיים מהמרכז הקפיטליסטי, לרוב מתוך תפיסת הרע במיעוטו. החלקים במרכז הקפיטליסטי שחברו לקריאת תיגר אלקטורלית על נתניהו בסבבי הבחירות האחרונים במסגרת הפרויקט של כחול־לבן הצליחו לייצר בועה אלקטורלית על בסיס התקווה הנואשת לפחות להיפטר מנתניהו. ה"ממלכתיות" והבטחת טוהר הכפיים מצד אי־אלו פוליטיקאים קפיטליסטיים לא מציעה כל מענה לבעיות שורשיות בחברה ולא מסוגלת לסחוף התלהבות המונית. לנתניהו היה קל לפנצ׳ר את הבועה החלולה הזאת. כעת המרכז הקפיטליסטי בשלב התארגנות מחדש ומחפש את החיבור החלול הבא של הגנרלים והפוליטיקאים שיוכלו לשחזר את ההישג האלקטורלי של כחול־לבן.

חוסר שביעות הרצון מהמצב מקיף שכבות עצומות בציבור. הפילוג בליכוד שהוביל סער נבע מההבנה שיש למהלך כזה קרקע בשלה, בדיוק מכיוון שעל רקע המשבר בחברה, והתסכולים גם בקרב הבסיס המסורתי של הליכוד שהעצימו מתחים ופיצולים במפלגת השלטון, קיים פוטנציאל להד משמעותי גם להתנערות רדודה ואופורטוניסטית כזו מנתניהו והממשלה. בכך סער חתך את המומנטום של בנט שנסק זמנית בסקרים כשזכה מההפקר כמפלגה מחוץ לממשלה, על בסיס התמקדות במצוקות שיצר משבר הקורונה. סער מבקש להצטייר כאלטרנטיבה פוליטית בין השאר בעזרת החבירה ליו״ר "ועדת הקורונה" בכנסת שאשא־ביטון, מהליכוד ו'כולנו' (מפלגת ההונאה ה"חברתית" של כחלון), שעשתה כותרות רעשניות בעזרת עימות שטחי עם היבטים שונים במדיניות ההגבלות. סער מבקש לפנות למיינסטרים, מעבר לתומכי ליכוד לשעבר, ולנצל את סנטימנט של זעם על המחדלים במשבר ומתכתב עם מיאוס מנתניהו, כולל הבטחה להגבלת כהונת רה״מ. בדומה לבנט, הוא מצניע טקטית קו סופר־לאומני, ניאו־ליברלי, של ימין קשה. בשונה מבנט הוא מסוגל לפנות יותר לשכבות חילוניות מיינסטרימיות.

ביוני כתבנו כי בנסיבות הפוליטיות הקיימות, "מי שעלולים למלא חלקית את הוואקום במקרה הזה ולהרוויח פוליטית במידה מסוימת [מהתפתחות המשבר] הם באופן מעוות גם כוחות ימין ניאו־ליברליים ולאומניים עם עטיפה פופוליסטית לוחמנית ואפיל 'חילוני'". לפיד הצליח לשקם חלק מהתמיכה שמפלגתו איבדה אחרי הפילוג בכחול־לבן, אך סער עדיין נהנה מאפקט "המטאטא החדש", שלפיד כבר איבד. לא נתניהו — שגם לאחר ירידה חדה, עדיין עומד בראש המפלגה הגדולה ביותר בסקרים ועם כ־30% בסקרי "התאמה לראשות ממשלה" — ולא סער, לפיד או פוליטיקאים אחרים כרגע זוכים לפופולריות גבוהה. אך בקונסטלציה הפוליטית בצומת הנוכחי, סער עוד עלול לעמוד בראש אחת הרשימות המובילות בבחירות הבאות ואפילו בראש קואליציה חלופית לנתניהו. אומנם גם אחרי התחלת השתלטות על המגפה, נתניהו והליכוד יצטרכו להתמודד עם המשך המשבר הכלכלי ועם המשפט, ועם התנגדות נרחבת בחברה הישראלית. אך המצב הכללי הפכפך ובין השאר, גורמים עם קו לכל הפחות פופוליסטי יותר עשויים גם כן להגיח ולשנות את התמונה.

נכון לתקופה הנוכחית, אין כוחות מאורגנים בשמאל הממוצבים בעמדה שעשויה לאפשר לחדור מיידית באופן משמעותי לריק הפוליטי ולבנות נקודת התייחסות המונית ברמה הארצית. שעה שמפלגת העבודה, שהיסטורית נחשבה בפוליטיקה הישראלית לכאורה כ"שמאל", נמצאת על סף הימחקות, ושעה שמרצ המתיימרת להיות מפלגת שמאל, רק שברה ימינה לבריתות עם ברק ויאיר גולן ולא הצליחה ממש לחדור לחלל שנפער גם על רקע המשבר הקפיטליסטי, רק מתבקש שגם בקרב מה שנותר ממפלגות "המערך" יהיו מי שיבקשו לחשב מסלול מחדש. קבוצת ח״כים לשעבר מהעבודה וממרצ, שכינתה עצמה "קבוצת ברית", קראה באוקטובר להקמת "רשימה יהודית־ערבית" בבחירות הבאות לכנסת.

במקביל, משמאל למפלגות הממסד, נמצאת חד״ש, השקועה ונאחזקת בפרויקט 'הרשימה המשותפת', שאיכזב כצפוי מצביעים ומצביעות רבים — ושהוקם באופן שגוי כברית על בסיס לאומי עם גורמי ימין ותוך החלשת השמאל, במקום פנייה על בסיס מעמדי עם הפנים לשכבות רחבות של אנשים עובדים/ות וצעירים/ות יהודים וערבים. במסגרת מאמץ אופורטוניסטי לשמר את החתונה הפוליטית עם השותפים של נתניהו מהימין האסלאמיסטי, חלקים מהנהגות מק״י וחד״ש, הרואות בעצמן "שמאל עקבי", אף נדחפו להבליט גישות הומופוביות, ריאקציוניות, ובכלל זה יו״ר חד״ש איימן עודה, שעשה יד אחת עם הגורמים הכי ימניים בכנסת נגד חקיקה פרו־להט״בית, והוסיף לרקורד הבעייתי מלכתחילה של חד״ש ומק״י בנושא.

בהחלט דרוש דיון ער על המשימה החשובה של הקמת מפלגת שמאל רחבה חדשה. הוויכוח בתוך מרצ נראה שכבר הוכרע מראש, כשהסמן הימני ביותר הוא אלוף במיל' ח״כ יאיר גולן, שהגיע ממפלגתו של ברק למרצ, וכבר הודיע שהוא מתכוון לכבוש את הנהגת המפלגה וגם לכסח כל נטייה שמאלה: "יש בה [במרצ] כוחות שמנסים לגרור אותה לכיוונים של מפלגה יהודית־ערבית. את הכוחות האלה חייבים להרגיע, להשתיק ולדכא. זה מה שאני אעשה בכל הכוח בחודשים הקרובים". במקביל, חד״ש או מרכיבים אחרים במשותפת לא מאותתים לנכונות לחבירה אלקטורלית למרצ.

הכותרת של רשימה או מפלגה "יהודית־ערבית" אומנם נוגעת בשסע שסייע באופן מכריע לנתניהו ולליכוד להישאר בשלטון עד כה. אך היא מלכתחילה חסרה מדי — גורמי ממסד בורגניים בוחנים את השאלה מזווית טקטית צרה של ניצול עתודת הצבעה ערבית להגדלת מספר מנדטים; ואילו גורמים ליברליים זעיר־בורגניים מחפשים לברוא מפלגה חדשה וגדולה יותר ממרצ בעזרת הבלטת ייצוג או בעזרת ברית עם גורמים מהמשותפת, אבל באופן מהותי, על בסיס עוד מאותה הפוליטיקה. אלא שהתוכן מכריע. מרצ נתפסת בעיני שכבה מסוימת של עובדים וצעירים, בעיקר יהודים, כברירת מחדל של "שמאל", אך האמת היא שהיא מעולם לא ייצגה, קידמה ונאבקה באופן משמעותי על תוכנית פוליטית וסדר־יום המבוסס על האינטרסים, המאבקים והמצוקות של אנשים עובדים ועובדות, יהודים וערבים. אומנם, האגף הסוציאל־דמוקרטי שנותר בה, כשריד למפ״ם ההיסטורית, המזוהה עם הח״כ לשעבר אילן גילאון, כן דיבר על "סוציאליזם" ורטוריקה מעמדית יותר, אך הוא נותר במיעוט במפלגה, ונותר עם גישה לאומית ולא מעמדית לסכסוך הלאומי (עד כדי תמיכה לאומנית במהלכים צבאיים של שלטון הימין), וגם עם נוסטלגיה כוזבת ל"ישראל של פעם". הדיכוי הלאומי והכיבוש שליבו את סכסוך הדמים, יחד עם הדיכוי המעמדי והעדתי תחת שלטון 'המערך' ההיסטורי, הם שסללו את הדרך למהפך הימני וליכולת הליכוד לגייס תמיכה מחלקים ממעמד העובדים היהודי, ולהשתמש עד היום במידה של פוליטיקת זהות מזרחית בורגנית. זיהוי עם "האליטות הישנות" הוא אחד החסמים בפני בניית מפלגת שמאל רחבה חדשה.

ככל שניתן יהיה לקדם שיתופי פעולה בין גורמים שונים בשמאל, בארגוני העובדים והעובדות, ומקרב המאבקים החברתיים, להקמת רשימת שמאל משותפת. יכולה להיות לכך תרומה משמעותית לסימון הכיוון שדרוש לבניית אלטרנטיבה פוליטית בשמאל. רשימה או אפילו מפלגת שמאל רחבה חדשה, צריכה להציב אלטרנטיבה למפלגות הממסד ולשמש אמצעי לקידום מאבק של ולמען אנשים עובדים ועובדות מהשורה, ובחתירה לבניית מפלגה של אנשים עובדים. עיקר הפעילות של מפלגה כזו לא יהיה בכנסת, אלא במאבקים ובקהילות ביומיום, והיא תצטרך לפעול לחיזוק המאבקים האלה, כחלק ממאבק נגד שלטון ההון, נגד ה"הפרד ומשול" הלאומני ולמען שינוי סוציאליסטי — החל מהפקעת השליטה בבנקים, במשאבי הטבע ובתאגידי הענק מידי הטייקונים והעברתם לבעלות ציבורית, תחת שליטה דמוקרטית, כחלק ממעבר לשיטה המושתתת על תכנון כלכלי דמוקרטי לרווחת הכלל.

תנועת מאבק סוציאליסטי מחויבת למטרה הזאת ולשיתופי פעולה שיוכלו לעזור לקדם אותה, לרבות קידום דיון על האסטרטגיה הדרושה למאבק לבניית אלטרנטיבה בשמאל כעת. אנחנו קוראים לעובדות/ים, צעירות/ים ונוער מכל הקהילות להצטרף אלינו ולקחת חלק במאבקים ובדיון הזה כשותפות ושותפים במאבק סוציאליסטי, כחלק מתנועה סוציאליסטית בינלאומית הנאבקת ברחבי העולם להצבת אלטרנטיבה של שינוי סוציאליסטי על סדר היום מול מערכת קפיטליסטית שהמשבר בשנה האחרונה שימש תזכורת צורבת לפשיטת־הרגל המסוכנת שלה.




תנועת מאבק סוציאליסטי
ת.ד. 59187, תל אביב–יפו 6159101
[email protected]
054.818.44.61 | 054.818.44.62
מאבק סוציאליסטי היא תנועה סוציאליסטית הנאבקת למען חברה סוציאליסטית ודמוקרטית, המושתתת על צדק חברתי, שלום ושוויון. התנועה שותפה ב־ISA, התאחדות בינלאומית המאגדת תנועות ומפלגות סוציאליסטיות בעשרות ארצות ברחבי העולם.