"אנחנו שובתים בגלל שהמנהל ומשק קורס"
מרד המוני במדינה הכי פחות שוויונית באמריקה הלטינית
X
תודה רבה!
אוקיי, ההודעה שלך נשלחה, מצוין, נשתדל ליצור קשר בהקדם.
ניתוח סוציאליסטי
תחפושת השינוי של ממשלת כיבוש קפיטליסטית
גילוי דעת שנדון ואומץ בוועד הארצי של תנועת מאבק סוציאליסטי ב־27 ביוני בעקבות הקמת ממשלת בנט
465

ב־13 ביוני אושרה בכנסת, ברוב דחוק של 60:59, הקמת ממשלת בנט־לפיד, שתומכיה מכנים "ממשלת השינוי", המסתמכת על קואליציה מעורערת של 8 מפלגות מ'ימינה' ועד מרצ ורע״מ. לאחר 12 שנים בראשות הממשלה, נתניהו והליכוד נדחקו לאופוזיציה. הצהרות ופעולות הממשלה ממחישות בחדות, כפי שהזהרנו מראש, שזו ממשלת ימין קפיטליסטית — בראשות מנכ״ל מועצת יש״ע לשעבר, העשיר בתפקיד אי־פעם — הממשיכה מהותית במסלול שלטון נתניהו, ובעיקר בכיבוש ובשלטון ההון, במחיר עצום עבור מיליונים משני צידי הקו הירוק.

הספק הממשלה בימיה הקצרים לא מותיר מקום לספק לגבי אופיה. בכלל זה: המשבר וההפצצות בעזה; איומי שר האוצר התאצ׳ריסט ליברמן — מהמפלגה הארכי־מושחתת 'ישראל ביתנו' — בגזירות כלכליות על מובטלים ועובדים; איום האוצר בצמצום (!) מצבת המורות במערכת החינוך; התרת "מצעד הדגלים" של הימין הקיצוני בידי 'העבודה', המאיישת את המשרד לביטחון פנים; פשיטות פרובוקטיביות של כוחות חמושים ברחבת אל־אקצא; איום שרת הפנים שקד בגירוש מבקשי מקלט; קידום הארכת החוק הגזעני לאיסור איחוד משפחות פלסטיניות — שחלקים במרצ שוקלים הצבעה בעדו; והמשך תקיפות צבאיות בסוריה וליבוי העימות מול המשטר האיראני.

שר הביטחון גנץ הודה שלמרות הזזת נתניהו: "יש קצת צביעות... מה שהשתנה זה רק הכותרות בעיתונים. מ'מנותקים' לפני שנה, אל ממשלת 'התקווה והשינוי'". המבנה ה"פריטטי" שירשה הממשלה ו"הסכם הגג" בין 'ימינה' ו'יש עתיד' מבטיחים משקל מיוחד ל"גוש ימינה", האגף המתנחלי הניצי. הממשלה הזאת אינה פחות מסוכנת מממשלת נתניהו־גנץ, אלא שבשלב הזה יש סביבה אשליות רבות יותר בקרב שכבות הנוטות שמאלה, גורם המעכב התנגדות. תנועת 'הדגלים השחורים', למשל, התפרקה.

חלק ניכר מהתמיכה בממשלה מסתמך על סנטימנט המוני של העדפת "הרע במיעוטו". הלך הרוח הזה משקף מיאוס, בקרב יהודים וערבים, מ"מערכת לא מתפקדת" וייאוש בשעה שהשדה האלקטורלי נראה חסום לקידום שינוי, ובהיעדר מוקד משיכה שמאלי המוני שישרטט אופק לקידום מאבק מאורגן לשינוי למען האינטרסים של ההמונים. עם זאת, הבטחות הממשלה ל"שינוי" מדיניות הן קליפה צבועה דקה. הן זורעות בלבול ומייצרות ירח דבש פוליטי בינתיים. אך מדיניות הממשלה צפויה גם לדרבן התנגדות ומאבקים חברתיים, לרבות בתביעה לשינוי. ארגון הרופאות המתמחות 'מרשם' כבר נאלץ לחדש את המאבק לקיצור תורנויות.

הרקע לחבירה המשונה והבלתי יציבה בעליל של מפלגות גוש ה"שינוי" הוא המשבר השלטוני המתמשך בישראל מזה למעלה משנתיים. כבר סביב הקמת ממשלת נתניהו־גנץ התארגן קמפיין ממסדי־בורגני להכשרת "ממשלת אחדות", כמענה לחוסר ההכרעה בין הגושים הפוליטיים. משימתה הייתה לייצב את המערכת, על רקע המשבר הבריאותי והכלכלי העולמי, אך גם נוכח מתחים אזוריים וחוסר יציבות מנגנוני השליטה של הקפיטליזם הישראלי בהמונים הפלסטינים.

הממשלה הקודמת התמודדה במהרה עם צלילה בשביעות הרצון והתפרצות הפגנות ושביתות. הפיוז הזה, של "ממשלת האחדות", קפץ בתוך חודשים בשל התנגדות גוברת ופיצולים בצמרת, שהובילו לפיזור הכנסת. מוטציית ממשלת ה"שינוי" נולדה כחלופה עוד פחות יציבה, לאחר שנתניהו כשל, אפילו אחרי מבצע החיסונים, בגיוס תמיכה מספקת להרכבת ממשלה. על רקע משפטו, הוא נתפס בקרב המעמד השליט יותר ויותר כגורם מערער יציבות, ומצד כמה משותפיו לשעבר כמכשול פוליטי. באופן אירוני, הקואליציה השלטונית הכי פחות יציבה היא החלופה ה"מייצבת" הזמינה היחידה מבחינת המערכת.

ממשלת כיבוש קפיטליסטית

קואליציית ה"שינוי" עשתה יד אחת עם נתניהו במהלך משבר ההסלמה בסכסוך הלאומי והמלחמה בעזה בחודש שעבר, לרבות תמיכה בהרג המוני ובמיטוט בניינים בעזה — מה שיו״ר מפלגת העבודה מיכאלי כינתה "הישגים". הגורם היסודי למשבר הדמים בחודש שעבר לא היה נתניהו, אלא הדיכוי של מיליוני פלסטינים בידי הקפיטליזם הישראלי, המטפח גם עוני ומצוקה המונית ואי־שוויון בקרב מיליוני ישראלים. באופן מרשיע, הממשלה זוכה לתמיכת יו״ר מועצת יש״ע, אלחייני, תומך 'תקווה חדשה', בטענה שתהיה טובה להתנחלויות. עשרות תוכניות בנייה בהתנחלויות כבר אושרו תחתיה. שניים מארבעת הפלסטינים שנורו למוות במחאה נגד הקמת ההתנחלות הבלתי מורשית "מאחז אביתר", שנבנתה בחסות כוחות צבא על אדמות הכפרים ביתא, קבלאן ויתמא, נהרגו מאז הקמת ממשלת בנט־מרצ־רע״מ.

הממשלה הפריטטית לא מסוגלת להסכים אפילו על מס שפתיים להכרה בזכות הפלסטינים למדינה, ועומד בראשה נציג יהיר של ימין מתנחלי, תומך סיפוח. מבחינת הקפיטליזם הישראלי, מדובר במתכון נפיץ לייצוב השטח. השינוי השלטוני לא מייצג תזוזה לגישה גמישה יותר ביחס לכיבוש ולמצור.

על פניו, ביחס לאיראן דווקא חל שינוי טקטי, בהתנהלות הדיפלומטית של השלטון הישראלי מול וושינגטון, עם מעבר מהתרסה פומבית נגד שיחות הגרעין לניסיון להשפיע על עיצוב ההסכם המחודש — בין אם מתוך הנחה שלא יוכלו לטרפדו, ובין אם משום ציפייה שנפתח עבורם מרחב ללובינג בוושינגטון שעה שנשיא איראן המיועד ראיסי מהאגף השמרני, שאמור להיכנס לתפקידו באוגוסט, מייצג עמדה פחות מתגמשת כלפי המו״מ. אולם במישור הצבאי, לפי הדיווחים, נמשכות פעולות המיוחסות לישראל נגד מטרות איראניות גם בלב איראן.

מבחינת היחסים האזוריים, הממשלה הקודמת הספיקה, בחסות ממשל טראמפ, לפנות להסכמי נורמליזציה, רגע לאחר איום בסיפוח. ממשלת בנט, על כל מרכיביה, תשמח ודאי להמשיך להתקדם בתהליך מול מדינות ערביות נוספות, בחסות ממשל ביידן. אולם סבב ההסלמה והמלחמה בעזה בחודש שעבר, שגרר התקוממות התחלתית פלסטינית ומחאה ברחבי האזור והעולם, הזריק מתחים חדשים. הוא הציב תמרור אזהרה בפני אוליגרכיות ערביות שקיוו שיוכלו לבעוט לשולי סדר היום את הסוגייה הפלסטינית. כעת, בגיבוי האימפריאליזם האמריקאי, הן יגבירו לחץ על השלטון הישראלי לספק נכונות לפחות למראית עין של ויתורים לפלסטינים, ולרסן התקפות ופרובוקציות, מתוך חשש מפני מחאה עממית בקרב ההמונים הפלסטינים וברחבי האזור.

אלא שחלקים בממשלה, ובמיוחד המפלגה המכווצת של בנט, לאחר נטישת כמחצית מתומכיה לפי הסקרים, נמצאים בתחרות מול האופוזיציה מצד הימין הביביסטי ובלוק הימין הקיצוני של סמוטריץ', וחותרים להוכיח שזו אינה "ממשלת שמאל". בנט אף מבטיח שהממשלה הנוכחית תהיה ימנית יותר בפועל. זו לא ממשלת סיפוח רשמי, אך גם לא ממשלה עם נכונות לשלם אפילו מס שפתיים לוויתורים טריטוריאליים. חידוש מו״מ רשמי בין ישראל לרשות הפלסטינית, תחת לחץ מממשל ביידן ומהליגה הערבית, גם כדי לסייע להמשך תהליך הנורמליזציה, לא נראה סביר בתקופה הקרובה, ודאי על רקע תסיסה יחסית בקרב ההמונים הפלסטינים וההתנגדות לרשות הפלסטינית. הסיסמה "העם רוצה להפיל את הנשיא" (או "את המשטר") שבה ומהדהדת בהפגנות מאז הפסקת האש, כשהדוגמה האחרונה ניתנה במחאה בגדה המערבית בעקבות מות נזאר בנאת, פעיל אופוזיציה מחברון (רשימת 'הכבוד והחירות'), בידי כוחות הביטחון של הרשות.

חלק מצעדי החמרת המצור שהוטלו סביב סבב המלחמה של מאי הוסרו, אך המו״מ העקיף בין ישראל וחמאס מלווה בלחץ ישראלי לקשירת עסקת שבויים בשאלות של שיקום והקלות מסוימות במצור. גנץ חזר על המסר שעסקת שבויים היא אחד התנאים ל"שיקום" הרצועה, תוך שממשלת ה"שינוי" מונעת העברות כספים וסחורות. כשארגונים פלסטיניים מגיבים עם בלוני נפץ, ממשלת ה"שינוי" מפגינה שרירים עם פצצות מתקדמות. המצב הפכפך. ממשלת בנט לא תרצה ולא תוכל פוליטית ליישם ויתורים מהותיים במדיניות המצור המתמשך על רצועת עזה, והיא תוסיף ותתדלק מתיחות ומשברים על הרקע הזה.

מגמת ההתעוררות של מאסה של פלסטינים לצעדי מאבק באחרונה הגיעה לשיאה בשביתה הכללית הכלל־פלסטינית של ה־18 במאי בזמן המלחמה. זו הייתה התמרדות, ספונטנית במידה רבה, של דור חדש של פלסטינים נגד מערכת מסועפת של דיכוי לאומי, עם היבטים של אפרטהייד, תחת הקפיטליזם הישראלי. הצבת בנט בתור פני ממשלת הכיבוש וההתנחלויות החדשה היא כשלעצמה התפתחות מתריסה נגד ההמונים הפלסטינים. אף שבקרב פלסטינים אזרחי ישראל, הפסקת האש וגל של מעצרים פוליטיים סימנו פאזת ירידה בהיקף אירועי מחאה עממיים, ממשלת בנט־מרצ־רע״מ לא תוכל לפייס את תחושת המיאוס הכללית משני צידי הקו הירוק.

ההתפתחות החשובה של יוזמות סולידריות בין יהודים וערבים במקומות עבודה, לימודים ובקהילה בתגובה להתערערות היחסים בין הקהילות הלאומיות לכדי אלמנטים של מלחמת אזרחים במאי, אומנם לא הרחיקה עד התנגדות לכיבוש ולמלחמה, אך ביטאה פוטנציאל לבניית התנגדות לריאקציה הלאומנית בחברה הישראלית. בהקשר הזה, אירועי התקופה האחרונה שבו והמחישו בדם מדוע זו אשליה מסוכנת מצד ארגונים המזוהים עם מחאת בלפור לברוח מהתמודדות עם השאלה הבוערת של הסכסוך הלאומי ומנקיטת עמדה נגד הכיבוש ולשלום — אף שיחידים שעברו רדיקליזציה במחאת בלפור פנו בעצמם לכיוון הנחוץ והחלו להשתתף בהפגנות נגד הכיבוש. הנסיבות האלו שבות ומבליטות את המחסור ואת הנחיצות באלטרנטיבה פוליטית ברורה משמאל למפלגות הממסד ברמה הארצית בישראל.

אשליית "הרע במיעוטו"

האם עדיף היה שתעלה ממשלת נתניהו־סמוטריץ'? זו השאלה הרטורית המתגוננת של הכוחות הפוליטיים מה"מרכז־שמאל" שתמכו בהקמת ממשלת בנט־לפיד. האם אותם כוחות היו עשויים לתמוך בעצמם בממשלת "שינוי" עם סמוטריץ'? לא מופרך, מכיוון שהקו האדום הממשי היחידי עבורם היה "רק לא ביבי". אלא שסיעת 'הציונות הדתית' סירבה לרעיון הזה, כפי שסירבה כאמור לחבור לממשלה בראשות נתניהו — לא הייתה היתכנות פוליטית לממשלה כזו. אם בנט לא היה חובר לגוש ה"שינוי", התוצאה הייתה בחירות נוספות, שמהן כאמור חשש. האם ניתן היה להבטיח בהכרח תוצאה גרועה יותר עבור מחנה נתניהו וייצוג מוגבר לקולות פוליטיים עצמאיים משמאל? לא. אבל השמאל צריך לנצל כל הזדמנות כדי להיאבק בעקביות על הצבת האלטרנטיבה המהותית שנחוצה, גם מעמדת מיעוט, ולא לקדם ממשלה שתבצע את עיקרי המדיניות של נתניהו והליכוד.

בית הקלפים של קואליציית ה"שינוי", התאחד במטרה להזיז הצידה את נתניהו ולמעשה, בחתירה לייצב מחדש את המערכת הקפיטליסטית הישראלית. יציר־הכלאיים הפוליטי הזה הוא לא "הרע במיעוטו", אלא עוד תוצר אומלל של מערכת הרסנית המנסה לייצב את עצמה. אולם הכוחות הפוליטיים השותפים בקואליציה למען ייצוב המערכת לכודים בקונסטלציה המבטיחה שיתוק פוליטי. בהתחשב בסתירות במטרות ובהתחייבויותיהם לתומכיהם, הם יתקשו ביותר להגיע להסכמות סביב קווי מדיניות אחידים, כפי שמדגימות ההתנגשויות סביב חוק איחוד משפחות.

כמפלצת מרובת ראשים, כך המערכת הקפיטליסטית מסתמכת על מגוון מפלגות פרו־קפיטליסטיות, עם הבדלים במטרות, בסגנון ובקהל היעד. המערכת זקוקה למפלגת העבודה, למרצ, וכעת גם לרע״מ כדי להתייצב. האופן בו מפלגות אלו הגיבו למשבר במערכת הפוליטית תוך מעבר מואץ ללגיטימציה לשלטון משותף עם גורמים כבנט, סער וליברמן, הסגיר את תפקידן היסודי, בסופו של יום, ככלֵי־שרת של אותה המערכת, הסופחים תקוות לשינוי ורותמים אותן לייצוב הסדר החברתי הקיים.

ההנחה כאילו קואליציית ה"שינוי" היא "הרע במיעוטו" מציגה דיכוטומיה מופרזת, ובסופו של דבר מלאכותית, בין הכוחות הפוליטיים שבמסגרתה לבין מחנה נתניהו והימין הקיצוני. שלא במקרה, הקואליציה מורכבת בעיקר משותפיו לשעבר של נתניהו. כך, 'העבודה' ו'יש עתיד' השתתפו בממשלות שמדיניותן טיפחה אי־שוויון, עוני, כיבוש, התנחלויות — ולמעשה, סייעו להנחת קרקע פורייה גם להתפתחות להב״ה וכוחות ימין קיצוני אחרים. כעת הן מוצגות באופן כוזב כגלגל הצלה. הן לא "הרע במיעוטו", הן חלק מאותה מערכת רעה. מובן שצריך להילחם בסכנה שמציב הכהניזם, גם בשעה שהוא מוקצה מחמת מיאוס בחברה הישראלית, אך לא באמצעות תמיכה בממשלה המבוססת על נציגים אחרים של אותה המערכת המטפחת אותו.

נתניהו, העומד עדיין בראש המפלגה הגדולה בישראל, ועם בסיס תמיכה די מוצק, התייצב בראש האופוזיציה מימין לממשלה ומחנהו נערך להתלכד מחדש ולנסות לחזור לשלטון בתוך שנה־שנתיים. לצערנו, זהו יעד לא מופרך. המשברים שיתפתחו תחת מדיניות הכמו־ביבי של ממשלת הכיבוש הקפיטליסטית יספקו הזדמנויות לימין הביביסטי ולשותפיהם להתערב בהתפתחויות עם פופוליזם ימני — ובפרט ליבוי הסתה לאומנית נגד "השמאל" ו"הערבים" — כדי לנסות לרתום כל חוסר שביעות רצון לטובת החזרתם לשלטון. קואליציית ה"שינוי" המקרטעת נמצאת במשבר כרוני עוד משלב המו״מ, והוקמה ללא רוב מוחלט בכנסת, כך שהיא בהחלט עשויה להתפרק אפילו בתוך חודשים ספורים. נזכיר שממשלת אולמרט בזמנה, שהבטחותיה ל"שינוי" היו גדולות יותר, הובילה התקפות ניאו־ליברליות ושתי מלחמות, וסללה את הדרך לחזרת הליכוד ונתניהו לשלטון, ולזינוק בכוחה של 'ישראל ביתנו' על בסיס קמפיין גזעני. אפילו אם וכשנתניהו יסתלק מהזירה הפוליטית, סביר ש"השותפות הטבעיות" מימין יפעלו להתלכד מחדש לקואליציה הומוגנית יותר. שינוי אמיתי דורש מאבק והצבת אלטרנטיבה פוליטית.

הממשלה מעוניינת לקדם חקיקה להגבלת כהונת ראש ממשלה ואולי צעדים נוספים לשינוי כללי המשחק במערכת הפוליטית. לא ברור כמה רחוק היא תוכל ללכת עם מגמה כזו. אולם אם היא תנסה להעביר מהלכים שיחסמו פרסונלית את נתניהו מחזרה לשלטון, היא תתדלק עוד את זעקת ה"הפיכה השלטונית" במחנהו ותקל עליו לטעון שמדובר במהלכים ביורוקרטיים מצד מי שאינם מסוגלים להכריעו בקלפי. יש בכך גרעין של אמת. הפוליטיקה הקפיטליסטית של מפלגות ה"מרכז", ובפרט כחול־לבן המקורית, כשלה בגיוס תמיכה ציבורית מספקת כדי להכריע ממשית את הביביזם.

איום החזרה של נתניהו לשלטון ירחף מעל הממשלה כנראה לאורך כל ימיה. הוא ישמש את מפלגות ה"מרכז־שמאל" לתרץ בפני תומכיהן ולנסות להרדים התנגדות לשיתוף פעולה עם מהלכים ריאקציוניים בוטים יותר. גורמים ליברליים ידבקו בקידום תמיכה בממשלת הימין החלופית הזאת כאפשרות "הרע במיעוטו" מול איום החזרה של נתניהו לבלפור, ועל אחת כמה וכמה בתרחיש של מערכת בחירות. רידוד השיח למשוואת "כן ביבי, לא ביבי" לא ימהר להתפוגג. זו לא הדרך לנצח את הביביזם, את הימין הקיצוני ואת הימין שבשלטון.

האופוזיציה משמאל

ניתן להבין מדוע רבים ממתנגדי נתניהו חגגו את לכתו — לאופוזיציה — אחרי שנים של מיאוס, בין אם מתוך שמחה לאיד על המכה שחטף מחנהו, ובין אם משום שראו בכך הישג להפגנות נגדו ולשאיפות המוניות לשינוי. אולם בקרב השכבות המתנגדות לנתניהו, ודאי בקרב הקהילה הפלסטינית אך לא רק, היו גם לא מעטים שהביטו בדאגה מפוכחת על ממשלת הימין החלופית שהוקמה בהשתתפות כמה מהכוחות הריאקציוניים ביותר בחברה הישראלית.

תנועת מאבק סוציאליסטי השתתפה במערכה נגד כל ממשלות נתניהו, בהן ישבו כמה משותפי הממשלה החדשה. בכלל זה, הממשלה הקודמת בה ישבו 'כחול־לבן' ו'העבודה'. השתתפנו גם בתנועת המחאה נגד נתניהו בבלפור וברחבי הארץ. הזהרנו שאין זה מספיק לדרוש שנתניהו יסתלק, ושחיוני להיאבק לסילוק מכלול המדיניות הקפיטליסטית הלאומנית שהוא מייצג.

מאבק סוציאליסטי התייצבה מראש כחלק מהאופוזיציה משמאל לממשלת בנט. אנחנו תומכים בהחלטה שקיבלו לבסוף חד״ש ו'הרשימה המשותפת' להצביע נגד אישור הממשלה, וקוראים להן להבהיר להלכה ולמעשה שלא יספקו רשת ביטחון פוליטית לקואליציית ה"שינוי" הימנית. אנחנו דוחים על הסף את טענות מפלגות ה"מרכז־שמאל" וארגונים המזוהים עם מחאת בלפור, כאילו השינוי השלטוני מייצג "התקדמות", "הישג", או ברירה מתחייבת כביכול של "הרע במיעוטו".

הקמת ועדת החקירה הממלכתית לאסון מירון נועדה לשדר "ניקוי אורוות" ושבירת כיוון משלטון מושחת שכביכול היה מקור כל הרוע, אם כי הפיצולים בממשלה מנעו בינתיים אפילו הסכמה על ועדת חקירה ממלכתית לפרשת הצוללות. לכך מתווסף הרצון של חלק ממרכיבי הקואליציה למצב עצמם דמגוגית כאבירי זכויות מול הממסד החרדי, שמפלגותיו נותרו במחנה נתניהו, ומול הרבנות האורתודוקסית, ולקדם הקלות מסוימות בהיבטי כפייה דתית מצד המדינה — אף שכל ההבטחות האלו כפופות ב"הסכם הגג" לאישור כלל הסיעות ולהתחייבות לשמירת הסטטוס־קוו בענייני "דת ומדינה". את הרעיון של "שינוי" ומערכת המתקנת את עצמה מגיעים לחזק גם מספר שיא של נשים בממשלה, ח״כית ראשונה חרשת (מ'ימינה') וכמה ויתורים מובטחים מול דרישות שעלו ממאבקים חברתיים בשנים האחרונות. בין היתר, הבטחות להכיר בכ־3 כפרים בלתי מוכרים בנגב, "לקדם" את התוכנית הלא מתוקצבת למאבק באלימות במשפחה, ליישם חינוך חינם לגיל הרך, לבטל את הסכם צינור קצא״א והאמירויות, לסיים אפליית להט״ב במתן תרומות דם ועוד.

לא הקלנו ראש בחשיבות הסמלית שהייתה בעיני רבים גם להשתלבות של יוצאי אתיופיה ולהט״בים מוצהרים בממשלות נתניהו. אולם אותם ויתורים סמליים נועדו לפייס מחאה ולהדוף ביקורת על אפליה מתמשכת ולהסיט תשומת לב מהעיקר במדיניות הממשלתית. כעת, במציאות של מצוקה המונית, ניצול, עוני, אפליה, כיבוש והרס סביבתי, אבירי ה"שינוי" הליברלים מציעים כרגיל שנסתפק בכמה פירורים ורומזים שאין דבר יותר "ריאלי" מזה. לא מיותר להזכיר שממשלות נתניהו עשו ויתורים תחת לחץ ממאבקים חברתיים ומהעבודה המאורגנת, וניסו לנכס לעצמן אח״כ צעדים דוגמת העלאת שכר המינימום וקצבאות הנכות. כמו ממשלות נתניהו, גם ממשלת ה"שינוי" מנסה להסיט את תשומת הלב מהעיקר, בזמן שהיא מנצחת על ליבוי בעיות חברתיות בוערות. כמו מול ממשלות נתניהו, גם מול ממשלת ה"שינוי" הימנית החלשה, המפתח להישגים ולשינוי היה ונשאר בדרך של התנגדות, תנועות והתארגנויות מחאה, התגייסות של ארגוני העובדים והעובדות, והצבת אלטרנטיבה פוליטית.

איום בגזירות כלכליות

בממשלה הקפיטליסטית החדשה יושבים והיא נשענת על גורמים שהם אויבי הרווחה, העבודה המאורגנת ומעמד העובדים והעובדות. בנט מקדם לתפקיד יועצו הכלכלי את יו״ר 'פורום קהלת', מיכאל שראל, לשעבר הכלכלן הראשי במשרד האוצר תחת שלטון נתניהו — שקרא בשיא המשבר הכלכלי בשנה שעברה להוריד את שכר המינימום באלף שקל וקורא כעת להעלאת מיסוי על פירות וירקות, על נכים ול"מלחמה עם ההסתדרות". ליברמן מדבר על קידום תוכנית נוסח "תוכנית הייצוב" הכלכלית של 1985, שהייתה שלב מפתח בקידום מהפכת־הנגד הניאו־ליברלית בישראל. אחת המטרות המרכזיות של הממשלה החדשה היא אישור תקציב מדינה סדיר לראשונה מאז תקציב 2019 (שאושר במרץ 2018). אי־אפשר לדעת כבר עכשיו אם קואליציה כל־כך בלתי יציבה תשרוד עד אז ותצלח אישור תקציב עד נובמבר, אך קרוב לוודאי שהוא ילווה בדמגוגיה פרו־קפיטליסטית חזקה לייצור הסכמה קואליציונית וציבורית לאישורו "בכל מחיר", לכאורה כדי להימנע מ"כאוס". מנגנון חוק ההסדרים האנטי־דמוקרטי מאיים לשמש שוב את הממשלה כמסלול מהיר לקידום גזירות "מבניות" על מעמד העובדים והעובדות, ובפרט במגזר הציבורי.

אולם תוכנית סינגפור הניאו־ליברלית של בנט, הכוללת קיצוצים והפחתת מיסוי חדה לבעלי ההון ברוח טראמפ, לא תיושם בממשלה הזאת. בדומה, מתקפה אגרסיבית כוללת ברוח תאצ׳ריסטית על מעמד העובדים והעובדות, כפי שהתחוללה תחת ממשלות שרון, כשנתניהו היה במשרד האוצר, לא עומדת על הפרק — שכן לפחות חלק מהגורמים בממשלת הקואליציה מבינים שהיא תוביל לשיתוק כלכלי ולהתנגדות חברתית המונית. כך גם לא סביר שיקודם בשלב הזה חוק בוררות חובה בשירותים חיוניים, בו תומכות חלק ממפלגות הקואליציה.

ברקע, אנו עדים להתפוררות המשטר העולמי של הניאו־ליברליזם, שהואצה בהשפעת המגפה והמשבר הכלכלי העולמי. כך, בנק ישראל מצדד בתקופה האחרונה בהשקעה נרחבת בתשתיות. אפילו במצע מפלגתו של ליברמן נכתב, "מדינת ישראל נמצאת במשבר כלכלי חריף עקב מגפת הקורונה. מאז ימי הנשיא רוזוולט והניו־דיל, למדנו שלא ניתן לפתור משבר כלכלי חריף באמצעות כלכלת שוק חופשית אלא נדרשת השקעה ציבורית מסיבית בפרויקטים תשתיתיים לאומיים". גם 'יש עתיד', כמו 'הליכוד', קידמה בבחירות האחרונות מדיניות תקציבית מרחיבה על רקע המשבר הכלכלי. הרעיון של חתירה למגזר ציבורי כמה שיותר קטן וריסון תקציבי מירבי לצמצום הגירעון לרמה אפסית לא על הפרק. עם זאת, אין זה אומר שחלקים במעמד השליט בישראל ובכל מדינה קפיטליסטית לא יקדמו התקפות על מעמד העובדים והעובדות, לרבות קיצוצים מסוימים במגזר הציבורי וניסיונות להחליש את העבודה המאורגנת, כחלק מחתירה להחזרת המערכת שלהם לשיווי משקל כלכלי. בין השאר, גזירת העלאת גיל הפרישה לנשים עומדת על הפרק.

בעוד בנק ישראל מציע העלאות מיסים כאמצעי למימון השקעה בתשתיות, ליברמן כבר הבהיר, בדומה לקו של ממשלת נתניהו־גנץ, שהוא מתנגד לקו של העלאות מיסים. כלומר, מתנגד אפילו לביטול הפחתות המס לתאגידים הגדולים בשנים האחרונות. הגירעון המבני בתקציב המדינה הצטמצם באחרונה כתוצאה מבלימת המגפה ומההשלכות של מתכונת "תקציב המשכי", הכופה צנע. הוא הסתכם ב־10.5% ביחס לתוצר בשנה שעד חודש מאי — לא חריג בהשוואה בינלאומית. אך כעת נראה שהוא ישמש דמגוגית לקידום הקפאת שכר במגזר הציבורי, ואולי התקפות נוספות על מעמד העובדים והעובדות, כחלופה להעלאת המיסוי על בעלי ההון.

יו״ר ההסתדרות בר־דוד, הודיע באופן שערורייתי שהוא "רואה עין בעין" עם ליברמן, במקום להצהיר שעובדים ועובדות שילמו מחיר כבד במשבר ולחשוף כהסתה צינית את כל הטענות בדבר ה"נחיצות" בפגיעות כלשהן בשכר ובתנאי עבודה ובשירותים חברתיים. זוהי תזכורת בוטה לכך שבר־דוד משמש, בשורה התחתונה, סוכן עבור האינטרסים של הממשלה ובעלי ההון בתוך ארגון העובדים הגדול בארץ. אותה ההנהגה שלא נקפה אצבע להובלת מאבק להגנת תנאי העבודה והמחיה בשיא המשבר בשנה שעברה, נענית כעת לשריקת ליברמן לקידום "שולחן עגול" של הממשלה, ארגוני המעבידים וההסתדרות.

במסגרת "עסקת חבילה", הביורוקרטיה הפרו־קפיטליסטית בהסתדרות מאותתת לנכונות למכור את הסכמתה למכות כלכליות נגד מעמד העובדים והעובדות בתמורה לאפשרות לנופף בהישגים מוגבלים. בהנהגת ההסתדרות מזכירים שהשכר במגזר הציבורי מוקפא כבר כמה שנים, כשלמעשה לא מיושם הסכם מסגרת מ־2016 — מה שעלה להערכתם לעובדי ועובדות המגזר הציבורי 10 מיליארד שקל! לאחר שהסכימה בשתיקה במשך שנים ולא הובילה מאבק בנושא, היא מתנגדת בינתיים לפגיעה בשכר במגזר הציבורי.

בד־בבד, על רקע עליות המחירים היא דורשת להעלות את שכר המינימום (שעודכן באחרונה בדצמבר 17'), מ־5,300 ל־6,000 שקל (13%) בפעימה אחת — במה שנראה כעמדת פתיחה למו״מ, שלא מן הנמנע שתסתכם בפשרה סמלית בפועל (אם לא יתארגן מאבק בנושא). על כך נוספות עוד מספר דרישות, בהן 6 סופ״שים ארוכים בשנה ואפשרות ליום עבודה מהבית, על רקע שבוע העבודה הארוך בישראל. במקום להעלות את הדרישות הצנועות האלו כהצעה לעסקת חליפין תמורת הסכמה לגזירות ללא מאבק, צריך לדרוש מהנהגת ההסתדרות להוביל מאבק עצמאי בנושא מול הממשלה והמעבידים, ונגד כל הגזירות שעל הפרק, תוך דרישה נגדית לביטול הטבות ולהעלאת המיסוי על בעלי ההון ונטילת שליטה במשאבים מידיהם.

ההנהגה הפרו־קפיטליסטית בהסתדרות פועלת כבלם מרכזי במאבק המעמדי. אליה מצטרפות מפלגות ה"מרכז־שמאל" השותפות בממשלה, ועיקר ארגוני מחאת בלפור, שלצערנו ממלאים בשלב הנוכחי תפקיד שלילי של סוכנים להגנת הממשלה הקפיטליסטית ולהשתקת ביקורת משמאל. אולם יוזמות עצמאיות של איגודים וארגונים חברתיים למחאה ולמאבק, כולל משמרות מחאה, יוכלו לסייע להפעיל לחץ מול ממשלה כה חלשה, לבלום גזירות ולדרוש מנגד צעדים לטובת העובדים והעניים, לפיתוח השירותים החברתיים ולהשקעה מסיבית בתשתיות, בסביבה ועוד. מנגד, כל גורם המשתתף בקואליציה של בר־דוד בהסתדרות, לרבות סיעת חד״ש, נושא באחריות מסוימת למהלכיו ולהחלשת האופוזיציה משמאל שחיוני לקדם בקרב עובדים ועובדות.

ממשלת יהודים וערבים?

חבירת רע״מ היא מרכיב מרכזי וחריג בקואליציה הזאת. גורמים ליברליים השמיעו צהלות על "הישג היסטורי" ל"שותפות יהודית־ערבית". זו בדיחה עצובה. רע״מ, מהימין האסלאמיסטי, בראשות ח״כ עבאס, ממלאת תפקיד של משענת לשלטון ימין האוכף מערכת שלמה של דיכוי לאומי נגד מיליוני פלסטינים. המיפנה החריג של רע״מ להשתלבות בשלטון הישראלי כלל אף חיזורים פוליטיים אחר נתניהו והליכוד.

הפעם האחרונה שבה ממשלה בישראל הייתה תלויה בתמיכת מפלגות המבוססות באוכלוסייה הערבית־פלסטינית הייתה ממשלת רבין־פרס, שהסתמכה על הסדר מול חד״ש ומד״ע, שסיפקו תמיכה "חיצונית" ומנעו את הפלתה. המשבר המתמשך במערכת הפוליטית העלה שוב את הרעיון של קומבינציה דומה על סדר היום. אף שבקרב חלק ממפלגות הממסד משני הגושים העיקריים הביעו מרמור מהתלות הממשלתית ברע״מ, כמפלגה שתחת לחץ עשויה לסרב לשתף פעולה אקטיבית עם מהלכים של התקפות בוטות על הפלסטינים, הרי שאפילו גורמים בליכוד נדחקו, בצר להם, להתגמש טקטית מתוך שאיפה להישאר בשלטון.

ברקע, אגף "ליברלי" במעמד השליט הישראלי חותר לקדם גישה אינקלוסיבית יותר כלפי האוכלוסייה הערבית־פלסטינית במערכת הפוליטית, בשוק העבודה ובחברה הישראלית, כאמצעי לייצוב השלטון, הכלכלה והיחסים הלאומיים בחברה. כך, מספר תאגידים יצאו עם מסרים בעד "פיוס" בין יהודים וערבים במהלך ההתנגשויות הלאומניות ברחובות בזמן המלחמה בעזה. אותה המגמה השתקפה בשתי מערכות הבחירות האחרונות, כש'פורום המנהלים והמנהלות לאחריות חברתית', ארגון לובי קפיטליסטי, קרא לממשלה שבה יכהן שר מ'הרשימה המשותפת'.

מדובר בחתירה להסדר שלטוני יציב עבור הקפיטליזם הישראלי, אך תהיה זו שגיאה מסוכנת להעריך שאנו לקראת תזוזה של המערכת השלטונית הישראלית לעבר דיכוי מופחת של הפלסטינים, ריסון הריאקציה הלאומנית ושקיעת השסע הלאומי. רחוק מזה, ואירועי הדמים בחודש שעבר צריכים לשמש תמרור אזהרה מפני סבבי הידרדרות חמורים נוספים.

המערכת זקוקה למפלגות המבוססות באוכלוסייה הערבית־פלסטינית שישמשו ככלי־קיבול לרתימת תמיכה אלקטורלית ובו־זמנית לריסון מגמות רדיקליזציה. אולם כיום, הקפיטליזם הישראלי אינו מסוגל לייצר מחדש את מפלגות הלוויין הערביות הכנועות של מפא״י, שהשתתפו רשמית ובהמשך יוצגו (בתפקיד סגן שר) בממשלות הראשונות של ישראל. אלו הוקמו אחרי ריסוק האוכלוסייה הפלסטינית בנכבה ובתקופת הממשל הצבאי על הפלסטינים אזרחי ישראל. המערכת אומנם מסוגלת למצוא פוליטיקאים ערבים משת״פים בודדים שישתלבו אפילו ב'ליכוד' וב'ישראל ביתנו', לרבות בתפקידי שרים. אולם כפי שהמחיש קמפיין "אבו־יאיר" של נתניהו בבחירות האחרונות, האפקט של תעמולה מתחנפת כזו מצד מפלגות הממסד קלוש ביותר, ושיעור ההצבעה בקרב ערבים בסבב האחרון היה הנמוך אי־פעם לכנסת.

רע״מ, על רקע האכזבה של רבים מהמבוי הסתום של פרויקט 'הרשימה המשותפת', פנתה לתמרון אופורטוניסטי בחתירה לניצול חולשת שני הגושים העיקריים במערכת הפוליטית במטרה לחלץ פירורי הישגים סמליים, בפרט עבור הקהילה הבדואית הענייה, בתמורה למתן תמיכה פוליטית לממשלה המשליטה כיבוש ואפליה לאומית. ככוח פוליטי ריאקציוני מיסודו, המקדם כפייה דתית ודיכוי נשים ולהט״ב, רע״מ פועלת כעת גם כסוכן לזריעת אשליות בנתיב של השתתפות ישירה בממשלה הקפיטליסטית הישראלית — למעשה, כחלופה למאבק המוני לשוויון, נתיב שאין לה כל אמון בו.

סקרים לאורך שנים העלו נטייה של נכונות רוב בקרב פלסטינים בישראל לתמוך לכאורה ברעיון של השתתפות מפלגה ערבית בממשלה, וגם כעת מסתמנת תמיכה בכניסת רע״מ לממשלה (65% לפי סקר מ־14.6). הסתירה בין מגמה זו לירידה בשיעור ההצבעה ולאמון הנמוך במוסדות המדינה משקפת נכונות נואשת "לנסות כל דבר". אולם השכבה הביקורתית יותר, בחזית ההפגנות בתקופה האחרונה, זועמת על רע״מ ומבינה היטב כי הדרך הזאת אינה מובילה לשחרור מדיכוי לאומי וחברתי. יתרה מכך, אף שהבסיס החברתי של רע״מ די שמרני, קולות המרד שהשמיע ח״כ אל־ח׳רומי עוד ביום השבעת הממשלה אותתו לקושי לטשטש את הסתירה המובנית בין האוכלוסייה המדוכאת על רקע לאומי ואתני לבין השלטון המדכא. טענת ח׳רומי הייתה שהוא מתקשה "להסביר לתושבים שאני חלק מהקואליציה כשדחפורים עולים על בתיהם"! בתוך ימים, ח״כ טאהא נדחק להצהיר שיתנגד לחידוש האיסור על איחוד משפחות פלסטיניות.

היגיון המהלך של רע״מ הולך בכיוון הפוך מזה של ההפגנות והשביתות הפלסטיניות באחרונה. הפיצולים הפומביים ברע״מ משקפים לחצים אפילו מהחלקים השמרניים יותר בקהילה הפלסטינית. ככל שהממשלה החדשה תשרוד, היא עשויה להיכנס לסבב עימות משמעותי נוסף מול מחאת צעירים וצעירות פלסטינים גם בתוך הירוק, ולא מן הנמנע אף שרע״מ תתפלג.

האם תנועת המחאה נגד נתניהו ניצחה?

הארגונים המרכזיים המזוהים עם מחאת בלפור סבורים שתנועת המחאה בבלפור וברחבי הארץ נגד נתניהו ניצחה. המטרה הנקודתית, לכתו של נתניהו מתפקיד ראש הממשלה, התממשה כמובן. לפחות בינתיים. ישנו בהחלט רובד זעיר־בורגני מבוסס ומבוגר יותר, עם תפיסה ממסדית, שעבורו זו הייתה המהות. אולם השאיפות לשינוי שעמדו ביסוד ההתגייסות של רבבות להשתתפות בתנועת המחאה, ובפרט של צעירים וצעירות שהתארגנו, היו עמוקות יותר. ממשלת ה"שינוי" הימנית לא תוכל לספק מענה מהותי, וקרוב לוודאי שגורמים מתנועת המחאה יחפשו דרך להמשיך במאבק בתקופה הבאה, וחלקם עשויים אף להיכנס לעימות עם הממשלה.

אולם האמת צריכה להיאמר. לא תנועת המחאה, על חוזקותיה — ובמיוחד, ההתגייסות העיקשת של אלפים שבוע אחר שבוע, גם תחת איסורים אנטי־דמוקרטיים בסגר השני — היא שסילקה את נתניהו בכוחותיה שלה. הזזתו היא לא בגדר ויתור שהמעמד השליט נאלץ לעשות מתוך חשש מהמשך המחאה. חבירת 'ימינה' לקואליציית ה"שינוי" ברגע האחרון התרחשה לאחר שלא הצליחה להביא להקמת ממשלה עם נתניהו ובלוק הימין הקיצוני, עקב התנגדותם הלאומנית־גזענית של האחרונים להסתמכות על מפלגה ערבית. העדפתם להימנע מבחירות #5 קשורה בזיהוי הזדמנות יוצאת־דופן ובחשש שבחירות נוספות יותירו אותם ביחסי כוחות גרועים יותר — מה שבנט ושקד כינו אפשרות להקמת "ממשלת שמאל־ערבים".

העובדה שארגונים המזוהים עם המחאה נגד נתניהו, ובעיקר 'הדגלים השחורים', 'קריים מיניסטר' ו'קומי ישראל', החליטו לספק תמיכה פוליטית ל'ימינה', משיקול אופורטוניסטי, כדי להביא לעליית קואליציה שלטונית חלופית בכפוף לעיקרון בודד, פרסונלי, "רק לא ביבי", שיקפה דווקא חולשה עמוקה של גורמים שאינם מאמינים בפוטנציאל של מאבק המוני לחולל שינוי מהותי של ממש ופונים, בשלב של נסיגה בתנועה בשטח, לשמש משענת לכוחות פוליטיים של אויבי הרווחה, העבודה המאורגנת, הדמוקרטיה והשלום.

אולם אשליות אינן נהפכות למציאות. לא רק שהחלטת 'ימינה' לא הושפעה מהלובינג של קומץ פעילים, בנט עשה מאמצים להרחיק עצמו מחיבור להפגנות ויצא נגד הפגנות תמיכה בממשלת הימין בראשותו. נזכיר שאף שההפגנות השפיעו על הדינמיקה בממשלה הקודמת, והפעילו לחץ מסוים על אגף כחול־לבן בממשלה, הפילוג של 'תקווה חדשה' מהליכוד התרחש באופן מכריע בהשפעת חוסר שביעות רצון המוני על רקע המשבר הבריאותי והכלכלי, ולא בלחץ ההפגנות שזוהו עם מחאת בלפור. למעשה, למרבה הצער, התערבות מצד גורמים ממסדיים זעיר־בורגניים הצליחה, בניגוד למאמצים של כוחות שמאליים בשטח, לצמצם את סדר־יומן למסר צר של אנטי־ביבי ו"ניקיון כפיים", מה שדווקא הפחית מהרלוונטיות עבור מעגלים רחבים יותר של יהודים וערבים, שלא מצאו בהן ביטוי למצוקות ולדרישות מהותיות לשינוי.

אולם אף בעיה חברתית מהותית לא נפתרה בעקבות הדיל הפוליטי שהביא להקמת הממשלה. הארגונים הפחות ממסדיים התומכים בממשלה אימצו גישת שני־שלבים למאבק לשינוי החברה, כאילו סילוק נתניהו הוא מטרת־על שדוחקת הצידה ומכפיפה כל שאלה אחרת, ושחייבת להתממש טרם ניתן יהיה לכאורה להיאבק ברצינות על שינוי מהותי יותר. זו אשליה. המטרה של סילוק נתניהו צריכה להיות כפופה למטרות המהותיות של בניית אלטרנטיבה למדיניות ולמערכת שנתניהו מייצג. קידום דה־פוליטיזציה של המאבק, עם האמירה הכוזבת שזה "לא עניין של ימין או שמאל", עיקר את העוקץ של המחאה וקידם אשליות ותמיכה פוליטית בגורמים ריאקציוניים, תוך התעלמות מהשאלה הבוערת של הכיבוש והסכסוך הלאומי חרף משבר הדמים האחרון.

הדבר הטוב ביותר ששכבת הפעילים והפעילות שהייתה מעורבת במחאת בלפור יכולה לעשות הוא להתגייס בהקדם למאבק גם נגד הממשלה הקפיטליסטית החדשה וזייפני ה"שינוי", ובשאיפה לרתום לפעולה את מי שמקווים לראות המשך למאבק, לדרוש צעדים מהממשלה, לחשוף אותה ולחתור להציב לה אלטרנטיבה פוליטית משמאל, כחלק ממאבק מודע נגד פוליטיקה קפיטליסטית לאומנית.

ראוי לחזור ולהדגיש ששחיתות שלטונית טבועה בהיגיון של השיטה הקפיטליסטית, מבוססת הרווח. זה הזמן לומר: זה לא רק ביבי, זו השיטה. זה כן פוליטי, זה כן שמאל. האלטרנטיבה למדיניות שנתניהו ייצג, של כיבוש ושלטון הון, היא תוכנית שינוי סוציאליסטית, הכוללת את סיום הכיבוש, הכרה בזכות הגדרה עצמית שווה והפקעת השליטה במשק ובחברה מידי הטייקונים, ומעבר לשיטה המבוססת על תכנון כלכלי ורתימת מיטב המשאבים והטכנולוגיה למיגור העוני ואי־השוויון, לרווחת הכלל ולהגנת הסביבה. אנחנו קוראים וקוראות למי שהתאכזבו מהקמת ממשלת בנט־מרצ לא להתייאש ולא להישאר כיחידים ויחידות מפוזרים, אלא להתאגד פוליטית סביב תוכנית השינוי הסוציאליסטית שנחוצה על רקע משבר מערכתי ברמה הבינלאומית — הצטרפו לתנועת מאבק סוציאליסטי!

האלטרנטיבה הריאלית: התנגדות, מאבק, התארגנות

ככל שממשלת ה"שינוי" תצליח לשרוד פוליטית, כך היא תתמודד עם שחיקת האמון, ולמעשה האשליות, בקרב שכבות התומכות בה כעת, ומוכנות לספק לה ירח דבש פוליטי, גם אם כ"ברירת מחדל". מצער שכוחות שקידמו התנגדות ומחאה נגד שלטון נתניהו פועלים כעת לטיפוח אשליות, להרדמת תשומת לב פוליטית ובפועל כאמור כבלם להתפתחות התנגדות פרוגרסיבית לממשלת הימין החלופית. גם זה עשוי כאמור להשתנות. בכל אופן, הקסם של ויתורים סמליים יפוג בעיני שכבה משמעותית בתוך פרק זמן לא רב — חלקם עלולים לשקוע בייאוש מההרפתקה הפוליטית הזאת, אך אחרים יחפשו לחדד מסקנות ויפנו לנתיב של מאבק ברמה גבוהה יותר.

המדיניות המשברית של הממשלה ושל המערכת בכלל תעורר התנגדות. עם זאת, הסכנה היא שחלק מחוסר שביעות הרצון שיתפתח יופקר להתערבות מצד גורמי פופוליזם ימני. יש דחיפות לקידום האופוזיציה משמאל לממשלה, הצועדת כעת נגד הזרם. זוהי האפשרות המציאותית היחידה עבור מי שמבינים שסדר היום של הממשלה החדשה מסוכן ושנחוץ להיאבק לשינוי. עם הזמן, מעגלים רחבים יותר יפתחו חוסר שביעות רצון וייפתחו למסרים לגבי הצורך באלטרנטיבה משמאל.

חלק מידידינו בשמאל נכנעו במידה מסוימת להלך הרוח האגרסיבי למען תמיכה ב"רע במיעוטו". כך, לצערנו, תנועת 'עומדים ביחד', המגדירה עצמה לעיתים כתנועה סוציאליסטית, לא פירסמה כל התייחסות לקראת הקמת הממשלה, שעה שחלקים בהנהגתה תמכו בדיל הפוליטי עם בנט. למעשה, ח״כ מוסי רז ממרצ, המשתתף בקואליציה של ממשלת הכיבוש הקפיטליסטית החדשה, הוא אחד מחברי ההנהגה הארצית באותו ארגון. השתתפות בממשלה כזו סותרת ישירות את המטרות של כל תנועת שמאל, ודאי תנועה סוציאליסטית. אך במקום ליישב את הסתירה באמצעות הבהרה פוליטית וגיבוש עמדה עקרונית, הנהגת עומדים ביחד העדיפה קו של עמימות שיאפשר ליישב התנגדות ותמיכה בממשלה. חבר הנהגה אחר, ראאד אבו־אלקיעאן, בירך על כניסת רע״מ לממשלה.

בהצהרה בחתימת "המנהלים הארציים", דאוד וגרין, נכתב למחרת כינון הממשלה כי "אנחנו מבינים ויודעים שהממשלה החדשה תעבוד טוב יותר מקודמתה. אבל אנחנו יודעים שבנט הוא ראש ממשלה ימני המקדש את הכלכלה הפראית ואת ההתנחלויות, ואנחנו כאן כדי לבנות כוח יהודי־ערבי משותף שישנה מן־היסוד את החברה, הכלכלה והפוליטיקה בישראל... נדרוש לא להסתפק בהחלפה של האיש, אלא של הדרך שלו". בשירות מי ומה הממשלה הקפיטליסטית החדשה "תעבוד טוב יותר"? מדוע להזין אשליות שממשלת ימין מסוכנת "טובה יותר" ולצמצם את הבעיה לכדי בנט, תוך רמיזה שהממשלה היא ממשיכת דרכו של נתניהו? האם השתתפות אקטיבית של גורמים מהנהגת התנועה בקואליציית בנט עולה בקנה אחד עם האינטרסים של אנשים מהשורה ותורמת להבהרת הצעדים וקווי המדיניות הדרושים לשינוי מהיסוד של החברה?

התקופה הקרובה לא תהיה שקטה. על רקע משבר מערכתי מתמשך ברמה העולמית ותהליכי משבר ברמה המקומית משני צידי הקו הירוק, יהיה צורך לארגן התנגדות לממשלה החדשה, ולעזור לחדד מסקנות פוליטיות מהניסיון של הקמת ממשלת בנט־מרצ, שנתפסת בקרב תומכיה בעיקר באופן נואש כברירת "הרע במיעוטו". אחת המשימות החשובות בהקשר הזה היא החתירה לסייע לחזק מאבקים חברתיים בכל הקהילות לרבות תוך סיוע לניקוי הרעל של הדה־פוליטיזציה וקידום מאבק חוצה־קהילות על בסיס מעמדי, כחלק ממאבק למען שינוי יסודי, סוציאליסטי. התארגנות במסגרת מאבק סוציאליסטי, כחלק מתנועה בינלאומית, היא הצעד החשוב ביותר לדעתנו מהבחינה הזאת, כדי לקדם עמידה עיקשת על תוכנית השינוי שנחוצה כיום.

אולם דרושים שיתופי פעולה בין הכוחות הקיימים בשמאל כדי לעזור למלא את החלל הריק משמאל ברמה הארצית, דרך צעדים להקמת מסגרת־גג מפלגתית, מפלגת מאבק רחבה עבור עובדים ועובדות, צעירים וצעירות, יהודים וערבים בתקופה הזאת, כחלופה למפלגות הממסד. תנועת מאבק סוציאליסטי תומכת ביוזמה, שנמצאת בשלב ראשוני, של מספר פעילים סוציאל־דמוקרטים לקידום הקמת מפלגה סוציאליסטית רחבה חדשה, במטרה לספק קול פוליטי עצמאי לאינטרסים של מעמד העובדים והעובדות ולמדוכאים מכל הקהילות. אנחנו מוכנים מצידנו להשתתף בקידום היוזמה, שהכרחי שתצא מראש נגד הממשלה הקפיטליסטית החדשה, ותאמץ עמדה ברורה של התנגדות לכיבוש ולדיכוי הלאומי של הפלסטינים (מה שלצערנו שנוי במחלוקת מול פעילים מתנועת יסו״ד) ולשלטון ההון. קמפיין למען הקמת מפלגה עם מיקוד במאבק מעמדי חוצה־קהילות וברעיונות סוציאליסטיים יוכל להיבנות ולהרים ראש כתוצאה משיתוף פעולה בין כוחות בשמאל ובאיגודים, על רקע תגובה להתפתחויות הפוליטיות והתערבות במחאות שיתפתחו בשטח.




תנועת מאבק סוציאליסטי
ת.ד. 59187, תל אביב–יפו 6159101
[email protected]
054.818.44.61 | 054.818.44.62
מאבק סוציאליסטי היא תנועה סוציאליסטית הנאבקת למען חברה סוציאליסטית ודמוקרטית, המושתתת על צדק חברתי, שלום ושוויון. התנועה שותפה ב־ISA, התאחדות בינלאומית המאגדת תנועות ומפלגות סוציאליסטיות בעשרות ארצות ברחבי העולם.