זו הייתה אחת ההפגנות החשובות ביותר שהתארגנו בישראל בשנים האחרונות.

העובדה שכל שש המפלגות השותפות בממשלת נתניהו מתנגדות כולן לשוויון מלא ללהט״ב לא מנעה משלטון הימין עד היום לעשות שימוש תעמולתי ציני בהישגי המאבק הלהט״בי במאמץ לטפח לעצמם תדמית דמוקרטית, להסוות אפליה מתמשכת נגד להט״ב ולטייח מדיניות של גזענות וכיבוש.

"את ההישגים שלנו עד היום השגנו בזכות עצמנו, לא בזכות המחוקקים והממשלות, לא בחסדים אלא במאמצים, במאבקים, במלחמות", הזכירה השחקנית אורנה בנאי מול רבבות מפגינים בתל אביב. היא הייתה הדוברת הראשונה ב'הפגנת השוויון' ההמונית שחתמה יום של שביתת מחאה פרו־להט״בית חסרת־תקדים שהרעידה את הארץ עם הפגנות ב־17 ערים וחסימות כבישים. אלפים עד רבבות שבתו מעבודתם במהלך היום.

לפי סקר 'החדשות', רוב של 56% מהציבור הכללי תומך במחאה, ואפילו בקרב מצביעי הליכוד והבית היהודי נרשם רוב שהביע אהדה. רבני הימין הקיצוני, שפירסמו אתמול מכתב הסתה הומופובי, מצאו עצמם מבודדים. הנתונים מוסיפים ומאשרים את המגמה בשנים האחרונות, כשבהשפעת גאות במאבק הלהט״בי, עם מספר חסר תקדים של מצעדי גאווה ואירועי מחאה, הציבור הישראלי הרחב נמצא ביחס לזכויות להט״ב משמאל לממשלה ולכנסת.

הממשלה הופתעה מהמחאה

הממשלה הנוכחית כבר הצליחה, בעזרת סדר היום הימני ההרסני שלה, להקים עליה תנועות משמעותיות יחסית בישראל נגד השחיתות ונגד איום גירוש מבקשי המקלט — שם הממשלה נאלצה אפילו להתקפל בינתיים — ועוד מספר מאבקים חברתיים, דוגמת מאבק הנכים הלוחמני. ואילו ברצועת עזה, המצור הברוטלי על שני מיליון תושבים עניים נענה במחאה המונית תקדימית שמשכה תשומת־לב עולמית.

אך ממשלת הקואליציה המקרטעת התרגלה בכל זאת שבכנסת אין מולה אופוזיציה משמעותית, שעה שמפלגות ה"אופוזיציה" הקפיטליסטיות העיקריות בהובלת לפיד וגבאי, שותפותיה לשעבר, חולקות לה שבחים ואינן נתפסות אפילו כחלופה שלטונית. במקביל, ראשי ההסתדרות וארגוני הסטודנטים איפשרו לה "שקט תעשייתי" ליישום מדיניות הרסנית של התקפות על עובדים ועניים.

ב־18 ביולי אושר בכנסת שינוי לחוק הפונדקאות, ובהזדמנות זו הצביעו נתניהו וממשלתו נגד ביטול אפליה בחוק כלפי להט״ב. נתניהו ושותפיו לא ציפו להתנגדות יוצאת דופן, ודאי כשלמחרת כבר התרברבו על אישורו בכנסת של 'חוק הלאום' הגזעני. לאורך הסופ״ש, סבב מלחמה עקוב־מדם נוסף ברצועת עזה היה קרוב ביותר, בראש ובראשונה כתוצאה מהתעקשות ממשלת נתניהו להמשיך במצור התוקפני נגד תושבי עזה בכל מחיר, תוך כריית תהומות של ייאוש שמהן פורחים גם "עפיפוני תבערה".

בעזרת דמגוגיה ביטחונית, נתניהו והליכוד הצליחו לשפר מחדש את מצבם בסקרים בחודשים האחרונים, כשהם מנצלים פחדים ביטחוניים בציבור הישראלי מרקטות ושריפות ומהעימות בין ישראל ואיראן. אבל הסקרים מספקים תמונה חלקית למדי. מתחת לפני השטח קיים מיאוס של שכבות רחבות משורה של בעיות בוערות, כולל שאיפה לפתרון המשבר בעזה, שבקרב חלקים בציבור מתבטאת באופן מעוות בתמיכה חולנית במלחמה חדשה.

יום ראשון, 22 ביולי, היה עלול בקלות להיות אחד מימיה הראשונים של מלחמה נוספת בעזה, ושל הלם המוני שמנוצל לצורך הסתה רעילה, בליווי תזוזה חדה ימינה במצב הרוח בציבור הישראלי. אך המציאות הפוליטית מתפתחת באופן דיאלקטי, דרך סתירות. הרגיעה של הרגע האחרון הותירה מרחב דווקא להתפתחות מפגן ההתנגדות המשמעותי ביותר עד כה בחברה הישראלית מול ממשלת נתניהו הנוכחית.

מה כן חוקי? טיפולי המרה

כ־80–100 אלף בני־אדם נהרו לכיכר רבין בת״א כדי למחות נגד אפליית להט״ב, וברובם נגד ממשלת נתניהו. שלטים עם הכיתוב "שוויון" הציפו את הכיכר. בנאי דיברה על כך שבממשלה "נמצאים אנשים חסרי אחריות שמקדמים חוקים גזעניים", לקול קריאות בוז לממשלה שהידהדו בקהל. ואז הגיעה ליחס הממשלה ללהט״ב: "להתחתן זה לא חוקי, להביא ילדים זה לא חוקי, רישום הורים זה לא חוקי. מה כן חוקי? 'טיפולי המרה'". קריאות "בושה! בושה! בושה!", התגלגלו מהמחאה נגד השחיתות להפגנת השוויון, לצד שאגות "ביבי הביתה!".

האגודה למען הלהט״ב החלה לתכנן את יום השביתה ואת קמפיין המחאה בקיץ שעבר, לאחר שהממשלה הביעה התנגדות לזכויות אימוץ לזוגות חד־מיניים. לדברי יו״רית האגודה חן אריאלי, "נערכנו לקיץ של מחאה, כי היה ברור לנו שכל מה שהובטח לנו בקיץ הקודם לא קרה... סוגיית הפונדקאות נכנסה כמעט באופן בלתי מתוכנן".

המחאה מוסגרה בתקשורת הממסדית ובהודעות מטעם תאגידים באופן מטעה כ"מחאת הפונדקאות". מבחינת ההמונים שיצאו לרחובות, חוק הפונדקאות רחוק מלהיות לב העניין — כפי שניתן היה לראות בבירור על השלטים ובסיסמאות בהפגנות בשטח. עיקר הזעם ההמוני שהתפרץ במחאה הזאת התעורר על עצם האפליה, והלגיטימציה לאפליה, על רקע נטייה מינית, שעה שאפליית להט״ב ממשיכה להשתקף בצורות רבות וקשות בכל תחומי החיים. לא פחות חשוב, ההפגנות ביטאו גם התנגדות לממשלה שמייצגת אפליה ומדיניות הרסנית ומסוכנת בתחומים רבים.

לאורך ההפגנה ההמונית, הקהל שר "אנחנו כאן בכל מקום", בהתרסה נגד המחיקה, ההדרה והאפליה, ומפגינים קראו "העם דורש צדק חברתי — להומו, ללסבית, לטרנס וגם לבי". כשבוע בלבד לפני יום המחאה נדקרה אישה טרנסג׳נדרית בדרום ת״א. מלבד הפגנה של כאלף בני־אדם בדרום העיר, המקרה הוזכר שוב ושוב לאורך ההפגנה ההמונית, והמחאה נגד אפליית ודיכוי טרנסים וטרנסיות קיבלה ביטוי חד ומרכזי מהבמה.

כן לשוויון בזכויות הורות

חוק הפונדקאות שימש כאמור כטריגר למחאה. השינוי בחוק הפונדקאות שאושר בכנסת פתח את ההליך בפני אימהות יחידניות, תוך התנגדות מצד נתניהו וחברי ממשלתו להצעה לפתיחת ההליך גם בפני אבות יחידניים וזוגות של גברים.

הצביעות וההצבעה בעד אפליית להט״ב עוררו זעם. כן, צריך להתנגד עקרונית לאפליית להט״ב בכל תחום, כולל בחוק הפונדקאות, המתיר את ההליך עבור זוגות הטרוסקסואליים בישראל מאז שנת 1996.

אולם, המשמעות של התרת פונדקאות מסחרית, ללא קשר לנטייה מינית, היא הסדרת צורה קשה של ניצול נשים בחברה הקפיטליסטית, וחשוב שארגוני זכויות להט״ב ייזהרו מלהעלות דרישות שמשמעותן למעשה היא שוויון בזכות לניצול.

לפי מחקר שפירסמה עמותת 'אישה לאישה' בשנת 2011, כ־80% מהנשים הפונדקאיות בישראל פנו לשמש כפונדקאיות ממניעים כלכליים. מבקשי הפונדקאות משלמים סכומי עתק שנעים סביב 200 אלף שקל, ומתוכם תאגידי תיווך גוזרים קופון של עשרות אלפי שקלים. להליך נלווים סיכונים ומחירים גופניים ונפשיים עבור הפונדקאית. פנייה לנטילת הסיכונים ממניעים כלכליים מסוכנת, ובכלל זה קיימת סכנה שמצוקתן הכלכלית של נשים צעירות תדחק בהן להסכים לשמש כ"רחם להשכרה" בשוק הפרטי.

החפצה זו מגיעה לשיא במספר מדינות ניאו־קולוניאליות בודדות שמתירות פונדקאות מסחרית כיום, ובהן נשים עניות משועבדות בידי תאגידים מתווכים בתנאים דרקוניים כדי לשאת עוברים עבור זוגות אמידים (מרביתם הטרוסקסואליים) ממדינות קפיטליסטיות עשירות יותר.

בישראל מתרחשות עשרות לידות בהליך פונדקאי בשנה. החוק הישראלי מציע פיקוח ורגולציה מסוימים כדי לצמצם את ניצול הפונדקאיות הישראליות, אך כל עוד מדובר בפונדקאות מסחרית, כל עוד נשים עלולות להידחק להליך משיקולים כלכליים וכל עוד תאגידים פרטיים רשאים לגלגל רווח על חשבון בריאותן ושלומן של הנשים, זהו מנגנון עם פוטנציאל מזיק בהחלט.

לכן, בדומה ליחס הנהוג בישראל לתרומות איברים מן החי, אנחנו סבורים שיש להתיר אך ורק פונדקאות אלטרואיסטית, התנדבותית, תוך הבטחת מניעת ניצול מסחרי.

בכל אופן, גם ביטול אפליית להט״ב בחוק הפונדקאות יותיר אפשרות זו למימוש הורות כרלוונטית עבור מעטים בלבד. השגת שוויון מלא בזכויות הורות דורשת עוד מאבק משמעותי לביטול האפליה בהליכי אימוץ, להכרה מלאה בהסדרי הורות משותפת ולעקירת דעות קדומות בחברה.

דרישות לשוויון

בעקבות יום המחאה, 14 ארגוני זכויות להט״ב כינסו מסיבת עיתונאים ופירסמו מסמך דרישות קצר מטעמם, שכולל 18 דרישות נקודתיות, ובכלל זה החמרת הטיפול והענישה בפשעים של פגיעה על רקע מגדר או נטייה מינית, איסור "טיפולי המרה" לקטינים, תיקון חוק הפונדקאות, שוויון ברישום הורות ובאפשרויות אימוץ, התאמת שירותי הרווחה לאוכלוסיות להט״ב, הרחבת שירותי בריאות לטרנסג׳נדרים, תוכניות לימוד בנושאי להט״ב במערכת החינוך והרחבת תקצוב ממשלתי לארגוני זכויות להט״ב.

מדובר בתוכנית חיובית בעיקרה, אך בו־זמנית מינימליסטית ביותר, למרבה הצער, עד כדי כך שאפילו דרישות להכרה בנישואים אזרחיים, לרבות בנישואים חד־מיניים, ולהפרדת דת ומדינה, אינן מופיעות בה. בעקבות ביקורת חריפה, למסמך הדרישות נוספה בתוך יום הדרישה להכרה שוויונית בזוגיות בין בני ובנות זוג מאותו המין. תיקון חיובי, אך בלתי מספק.

להט״ב נדרסים תחת המדיניות של הייבוש, ההפרטה וההרס של שירותי הרווחה והבריאות, אולם נקודה זו אינה זוכה להתייחסות, וכך גם מצוקות הדיור והעוני, המעצימות את הבעיות איתן מתמודדים להט״ב. בעיות אלו אף משמשות קרקע פורייה להתערבות כוחות ימין קיצוני שמסיתים ומלבים דעות קדומות.

העמותות הליברליות החתומות על המתווה נמנעות מלחשוף במפורש את ממשלת הימין הקפיטליסטית, על הליכוד וחמש "מפלגות הלוויין" שלו, כאויב של המאבק הלהט״בי ושל הציבור הרחב של העובדים והעניים בישראל. כך גם להט״ב פלסטינים, הנרדפים בידי רשויות הכיבוש הישראלי, אינם נזכרים, וגם לא להט״ב מבקשי מקלט, שהמדינה מסרבת לבדוק את בקשותיהם. ומה לגבי צורות נוספות של אפליה זועקת שמובילה הממשלה?

מתבקש היה שביטול חוק הלאום יופיע ובמקום מרכזי ברשימת הדרישות, אך העמותות משחקות במקרה הזה לידי ה"הפרד ומשול" של שלטון הימין. במקום לנצל את ההזדמנות ולסייע לבנות מאבק רחב יותר נגד הממשלה, נגד אפליית להט״ב, נגד גזענות ולמען שוויון, אותם ארגונים מציעים סדר יום שלא הולם את השאיפות והאנרגיות שנראו ברחובות.

באופן יסודי, המונים יצאו לרחובות כדי לדרוש שוויון זכויות ללהט״ב בכל תחומי החיים וכדי להביע התנגדות לממשלה. מתווה העמותות הליברליות שמוצג כ"תוכנית הקהילה" כולל שורה של דרישות ראויות אך אינו מייצג תמונת מטרה של שוויון מלא בחברה.

לא לברית עם התאגידים

עשרות תאגידים, בהם תאגידי ענק בינלאומיים דוגמת IBM, מיקרוסופט, פייסבוק וטבע, הכריזו על תמיכה בשביתת המחאה הפרו־להט״בית. חלקם התירו לעובדים שלא להגיע לעבודה ביום השביתה, ללא פגיעה בשכר, ואחדים אף הכריזו שישלמו מענקים כספיים לעובדים שייפנו להליך פונדקאות.

היוזמה לא הגיעה מהתאגידים. הופעל עליהם לחץ. לפי 'גלובס', התגובות הראשונות לרעיון כלל לא היו נלהבות.

באגודה תכננו במקור יום שביתה ודחו את ההצעה של פרסומאים לקרוא לעובדים לנצל ימי מחלה. הרעיון מלכתחילה היה שעובדים יהיו גלויים לגבי המחאה ולא יישארו בבית אלא ינצלו את יום השביתה לטובת פעולות מחאה.

הייתה הבנה שרוב העובדים יחששו מאובדן שכר ומהתנכלויות. התגייסות מלאה של ההסתדרות ושאר ארגוני העובדים הייתה מסוגלת לפתור את הבעיה ולסלול את הדרך לשביתה בקנה־מידה רחב בהרבה. אך לא נראה שהמארגנים חשבו על האפשרות או הניחו שהיא מעשית, והתפקיד שמילאה הנהגת ההסתדרות בשנים האחרונות לא נתן להם סיבה להניח אחרת.

בנסיבות האלו, האסטרטגיה שאימצה האגודה הייתה להפעיל לחץ על תאגידים כדי שיסכימו רשמית לשביתה של עובדיהם. במומנטום שנבנה בימים שלקראת השביתה, גם הנהגת ההסתדרות נאותה לבסוף להודיע על תמיכתה — אם כי במקום להכריז על צעדים ארגוניים עצמאיים, היא הורתה לוועדים לדרוש מההנהלות "לאפשר" לעובדים לשבות. התארגנות של אנשי תקשורת ופרסום נרתמה להגברת הלחץ על התאגידים.

הלחץ הכולל היה ממשי. "לפעמים הם ממש איימו", כך צוטט מקור אנונימי שתואר כ"מעורב" במהלך. "גם עיתונאים התקשרו לאיים. והמנהלים חושבים, 'מה אני צריך להיות קורבן של אמבוש תקשורתי?'".

המחיר הכלכלי שנדרש מהתאגידים היה זעום: השביתה נערכה בתשעה באב, יום בו עסקים רבים עובדים במתכונת חלקית, וממילא ההערכה הייתה שרק חלק מהעובדים יהיו מעוניינים לשבות. מידת ההזדהות האישית של אי־אלה מנכ״לים אינה חשובה — השיקולים המנחים את תאגידי הענק, מכונות הרווחים של הטייקונים, הם של יחסי ציבור ושאיפה לגריפת רווח. הם ודאי אינם מעוניינים להיכנס לעימות עם המחאה ולספוג פגיעה תדמיתית, והם מזהים הזדמנות להצטייר כ"מתקדמים" ולקבל פרסום מוגבר.

אותם תאגידים לא יתמכו ברעיון של עבודה מאורגנת חזקה שתבטיח את טובת העובדים, או בהעלאה חדה של המס שהם נדרשים לשלם לטובת השקעה נרחבת בשירותים החברתיים, בדיור ציבורי ראוי להשכרה בזול, להשקעה בהכשרה מקצועית וביצירת מישרות איכותיות.

האינטרסים שמאחורי התאגידים הגדולים מנוגדים לאלה של הרבבות שיצאו לרחובות, למרבית הציבור ולאפשרות לקידום שוויון של ממש בחברה. הם והמערכת הכלכלית שלהם נושאים באחריות לחברה שמושתתת על אי־שוויון ומצוקה, שחוסמים בין השאר השגת שוויון מלא ללהט״ב.

המשך בניית המאבק

חן אריאלי, יו״רית האגודה, פנתה לסנטימנט של סלידה מסדר היום של ממשלת הימין כשדיברה על כך שהמחאה הצליחה "השבוע לאחד ולגבש את כל מי שמאס בשיח של שנאה ואלימות". כשהח״כית לשעבר יעל דיין דיברה נגד חוק הלאום, היא זכתה לקריאות הסכמה רחבות. המנחה לוסי אהריש התייחסה גם היא לחוק הלאום וציינה בהתרסה שהיא גאה לעמוד על הבמה כערבייה.

בניגוד לעצרות מחאה שונות בעבר, וגם לעצרת המחאה בהשתתפות רבבות אחרי הרצח בברנוער ב־2009, המארגנים הפעם נכנסו לעימות עם הממשלה, מה שמנע ניסיונות להפוך את האירוע ל"ממלכתי". האופי המחאתי המובהק הרחיק את נשיא המדינה, וההפגנה לא ננעלה בהשמעת המנון המדינה.

מנחי העצרת הכריזו בסיומה בעברית ובערבית שהמאבק "רק מתחיל". התגייסות נרחבת למצעד הגאווה בירושלים ב־2 באוגוסט סומנה בתור הצעד המשמעותי הבא. שורה של יוזמות מקומיות יוכלו להמשיך לבנות את המומנטום למאבק, כולל עוד אסיפות של פעילים ופעילות לדיון על הצעדים הבאים.

זהו גם הזמן לקחת את הרעיון של שביתה למען שוויון צעד אחד קדימה. צריך לדרוש מראשי ההסתדרות לא להסתפק בהצהרות. לעבודה המאורגנת יש את היכולת לשתק באמת את המדינה. התגייסות של כלל ארגוני העובדים והוועדים להפגנות הבאות, והיערכות לשביתת אזהרה של יום אחד במשק תוכל לעזור למאבק להגביר משמעותית את הלחץ. אך את הלחץ הזה צריך לתעל למאבק כללי נגד הממשלה.

הממשלה חטפה מכה. ח״כים מהליכוד אמרו כי "היה לנו מזל גדול מאוד... לו היה נמשך [מושב הקיץ של הכנסת] עוד שבוע אחד, כשקמפיין הלהט״ב בעיצומו, הקואליציה הייתה מתפרקת". גם כחלון נלחץ והצהיר שצריך לתקן את חוק הפונדקאות. הם מפחדים.

יש מי שעדיין מתבלבלים ומבלבלים עם הטענה שלא מדובר במאבק פוליטי. מאבק נגד מדיניות הממשלה הוא מאבק פוליטי. הסכנה שבניסיון להפוך אותו ל״א־פוליטי" היא בטשטוש הביקורת על המפלגות שבשלטון ובעיכוב המאמצים החיוניים להצבת אלטרנטיבה.

ההתנגדות לחוק הלאום ולממשלה בהפגנה הייתה חשובה אך אין די בה. היא ייצגה פוטנציאל למאבק שנחוץ סביב סדר יום רחב יותר. ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי הכריזה על עצרת נגד "חוק הלאום" ב־4 באוגוסט. איחוד המאבקים הוא צו השעה.