המסמך הבא גובש בעיקרו לקראת הוועידה הארצית של תנועת מאבק סוציאליסטי, שהתכנסה ב־28–30 באפריל 2022 בתל אביב. הוא משקף תהליך דיון קולקטיבי סביב פרספקטיבות ומאזן של אירועים, ונועד לתרום להערכת מצב תקופתית. נכתב בידי שחר בן־חורין ויאשה מארמר, נדון בסדרת דיונים מקדימים במוסדות ההנהגה הארצית ובסניפי התנועה, ועיקריו נדונו ואומצו בוועידה הארצית. גירסה זו כוללת התאמות עריכה ועדכון קל.
אלטרנטיבה פוליטית
המשבר ההיסטורי ברמה העולמית שהמגפה האיצה הביא לתקופה עם דחיסות אירועים מדהימה והשלכות מטלטלות על התודעה של המונים ברחבי העולם, והוא מזמן אירועים המעמידים למבחן את כלל הכוחות הפוליטיים בחברה. העשור הנוכחי, בהשפעת הפנדמיה, משבר האקלים, שרשרת משברים כלכליים ומלחמות אימפריאליסטיות, יצית תנועות המונים ומשברים מהפכניים, ועשוי להיות אף "דרמטי יותר" משרשרת הנפץ של המשברים שראינו בעשור שלאחר משבר 2008.
מגמת הרדיקליזציה ההמונית בהשפעת משבר 2008 השתקפה בתופעה של קיטוב פוליטי גובר ברחבי העולם וקיבלה ביטויים פוליטיים מימין ומשמאל, עם דוגמאות בולטות בארצות הקפיטליסטיות המפותחות לזינוק מטאורי בתמיכה בגורמים שמאליים. סנדרס והסקוואד, קורבין, מלנשון, מפלגות פודמוס וסיריזה — כל אלה היו חלק מהתופעה, שקיבלה ביטויים מקבילים גם באמריקה הלטינית, שבה המטוטלת הפוליטית נעה שוב שמאלה באחרונה. באופן מוגבל יותר, בשל תנאי פתיחה מורכבים יותר, נרשמו ניסיונות בשמאל גם על רקע תהליכי המהפכה ומהפכת־הנגד במזרח התיכון ובצפון אפריקה — ועדות ההתנגדות בסודאן, 'החזית העממית' התוניסאית, HDP הכורדית־טורקית, PYD בכורדיסטן הסורית, ואחרים. מבחינה מסוימת ניתן למנות גם את 'הרשימה המשותפת' בישראל, שעוררה תחילה תקוות בקרב פלסטינים אזרחי ישראל, אף שלא ייצגה קו שמאלי לוחמני עם אוריינטציה מעמדית או "עממית" חוצת־קהילות. נקודות הייחוס הבולטות יותר ברמה העולמית מילאו תפקיד מקדם בשלבים שונים ותרמו לחידוד מסקנות ולפופולריזציה של רעיונות אנטי־קפיטליסטיים, מעמדיים ואף סוציאליסטיים. חלקם, ובמיוחד סנדרס, נדחפו שמאלה במסרים בהשפעת התפתחות המשבר והלכי רוח המוניים, ובאופן מכריע בקרב צעירות וצעירים. אולם הקמפיינים שקידמו נטו לספק ביטוי עמום, של פופוליזם שמאלי, לזעם עממי, ובמקרה הטוב, קידמו תוכניות של רפורמיזם חברתי רך.
מזה למעלה מעשור, ברחבי העולם, שוב ושוב, ההמונים, ובמיוחד נשים ונוער, נדחפים לחולל רעידות אדמה עם מאבקי ענק, לעיתים חסרי תקדים, ומגלים רוח לחימה ונחישות להיאבק לשינוי נוכח חנק השירותים החברתיים, ומול תופעות של דיכוי והאסונות שממיטה מערכת חברתית פושטת־רגל ומשברית. אולם מעמד העובדים והעובדות הצליח להדוף התקפות רק באופן מוגבל מבלי שעבר עדיין ממגננה למתקפה ככוח חברתי מאורגן. פעם אחר פעם, הנהגות בשמאל ובאיגודים וגורמי הנהגה בשטח, לעיתים מחוסר ניסיון, כושלות בהצעת דרך להמשך בנייה אפקטיבית של המאבק להגשמת השאיפות ההמוניות, מעל לכל כתוצאה מחולשות בתוכנית הפעולה הפוליטית ביחס למה שנחוץ למאבק מול המערכת וכדי לגבור על המערכת. החולשות הפוליטיות הובילו את הגורמים הבולטים בגל הזה, במוקדם או במאוחר, לשגיאות הרסניות ואף לעריקה מוחלטת לימין, כפי שאירע עם סיריזה, מפלגת "השמאל הרדיקלי", שברגע המבחן חתכה ימינה והשתלבה בסדר־יום ניאו־ליברלי ואימפריאליסטי, לרבות תמיכה בכיבוש הישראלי. חלקים בשמאל הרדיקלי שמכרו אשליות בדרכים "מושכלות" להשיג השפעה, ולמעשה בקיצורי דרך דמיוניים, סיימו עם דוגמאות שעלולות לזרוע ייאוש. באופן בלתי נמנע, נרשמו נסיגות, אך אין מדובר בחזרה לנקודת האפס ברמת התודעה הפוליטית. הסקת מסקנות ממשברים ומאבקים קודמים, והחיפוש אחר דרכים לשכלול אפקטיבי של מאבקים ואחר דרך פוליטית חלופית, נוכח הלחצים האובייקטיביים שמפעיל המשבר הקפיטליסטי, הוא תהליך מתמשך.
פנייה מוגברת של ממשלות קפיטליסטיות להתערבות במשק מסוגלת לעורר אשליות, אך אופי המשבר כיום מגביל גם את הבסיס לאשליות ממושכות בכוחות פוליטיים הנבחנים בשלטון. מנגד, במיוחד בקרב צעירות וצעירים, נפתחות הזדמנויות לצעדים קדימה במערכה להתגברות על משבר של התארגנות והנהגה. ישנם הבדלים מהותיים בנסיבות ובפוטנציאל הקונקרטי לשנים הקרובות בכל אזור ובכל ארץ, ובזירות מקומיות, אך בכל המקרים ההתפתחויות אינן מתרחשות בוואקום, אלא בהשפעת תהליכי משברים, מאבקים והתארגנויות ברחבי העולם. ההישגים של חברינו וחברותינו מתנועת 'אלטרנטיבה סוציאליסטית' בארה״ב, בהם חברת מועצת סיאטל קשאמה סוואנט, המתוארת בעיתונות הבינלאומית כ"מחוקקת הסוציאליסטית הבולטת בארה״ב", מציבים דוגמה ומשקפים פוטנציאל גובר לפוליטיקה אפקטיבית של מאבק מעמדי סביב תוכנית סוציאליסטית. בארגנטינה, הבלוק האלקטורלי המזוהה כטרוצקיסטי, 'חזית השמאל והעובדים' (FIT), נהפך לנקודת התייחסות חשובה בשמאל, עם פוטנציאל, אם יאמץ גישה לא כיתתית, למלא תפקיד מפתח בבניית מפלגת מאבק שמאלית המונית חדשה.
המשימה הראשית היא מיקסום כל פוטנציאל להציב על סדר־היום רעיונות של מאבק מעמדי ואלטרנטיבה סוציאליסטית ולבנות זרם פוליטי מאורגן של שמאל מרקסיסטי, אינטרנציונליסטי, מהפכני, כתשובה למשבר העמוק במערכת הקפיטליסטית העולמית. זה מה שנחוץ פוליטית, ושמאל מרקסיסטי מחויב להצגת המציאות כפי שהיא. זהו הייעוד של תנועת ISA, ושל תנועת מאבק סוציאליסטי כשותפה בה, ואנחנו לוקחים על עצמנו לפעול להרחבת נוכחות ולהכשרת כוחות בתקופה הבאה בקרב נוער וא.נשים עובדים, משני צידי השסע הלאומי. בו־זמנית, עדיין לא ראינו התגברות מלאה על הנסיגה התודעתית של העידן הניאו־ליברלי, וכוחות של שמאל מרקסיסטי אינם יכולים למלא לבדם בשלב זה את הריק שנפער משמאל, כך שאנחנו לוקחים על עצמנו "משימה כפולה". שכבות רחבות, עם מסקנות פוליטיות פחות מרחיקות לכת לגבי טיב השינוי הדרוש, מפתחות סלידה עמוקה מהמערכת הקפיטליסטית ומשלל סוכניה הפוליטיים ואף נדחפות למאבקים המוניים, ונחוץ, ככל שמתאפשר, לסייע לתהליכי התארגנות עצמאית של ההמונים למאבק מול המערכת, לרבות קידום נקודות ייחוס התחלתיות בשמאל שיוכלו לשמש מגבר לקידום רעיונות ויוזמות בשירות האינטרסים והמאבקים של מעמד העובדים והעובדות והקהילות המדוכאות.
בעוד שבקרב פלסטינים, הנסיבות של הכיבוש ומנגנוני הדיכוי הלאומי דוחקות רבים כנקודת מוצא למסקנות בכיוון רדיקלי, אך ללא ביטוי פוליטי חזק משמאל בשלב הזה, הרי שבחברה הישראלית, סוגיית הסכסוך הלאומי ושאלות "ביטחון" ממלאות תפקיד מסבך, עם השפעות חזקות של לאומנות, מיליטריזם וסגרגציה. אך זהו אינו מחסום מוחלט, והכיבוש גם דוחף בשוליים לרדיקליזציה חשובה במסקנות, שאף מסוגלת להשפיע על מיזמים חדשים בשמאל. עם זאת, אין מדובר במחסום היחידי שחיוני לקחת בחשבון כשמדובר על מצב השמאל. האשליות בפוליטיקת הרע במיעוטו ממשטרות את החשיבה הפוליטית של ציבור לא קטן, הצמא לאלטרנטיבה, אך הורגל אקטיבית, בידי כוחות פוליטיים מאורגנים הזוכים לאמונו כ"סובייקטים האמורים לדעת", להנמיך ציפיות, לשקוע בקוצר ראייה, להעדיף "בלית ברירה" מדיניות הפוכה מהדרוש מתוך תפיסת חוסר הריאליות כביכול של שינוי הסטטוס־קוו, ולזנוח את הנתיב של מאבק, התארגנות ותוכנית הנחוצים לשינוי. חולשת האופוזיציה משמאל לממשלת בנט־לפיד מקשה על תהליך חידוד המסקנות לגבי הצורך בבניית כוח פוליטי עצמאי ברמה הארצית בשמאל, שיושתת על העבודה המאורגנת והתנועות החברתיות של ההמונים מול הממסד.
אולם תהליך של תזוזה שמאלה בעמדות ביחס לסוגיות יסוד כלכליות־חברתיות התרחש בהיקף המוני גם בחברה הישראלית במאה הזאת, למרות מגמה סותרת של תזוזה יחסית ימינה בסוגייה הלאומית, והוא חרג מקווי החלוקה האנכית המשסעים את מעמד העובדים והעובדות על רקע לאומי ועדתי. לאורך המשבר במערכת הפוליטית ובאופן מועצם בתקופת הקורונה, חוסר היציבות הכללי בחברה העמיק והשתקף גם בתנודתיות מוגברת בהלכי רוח. בשני המחנות הפוליטיים הראשיים שהתווה הממסד, פרו־ביבי ואנטי־ביבי, התפתחו קיטוב מעמדי וחוסר שביעות רצון, לרבות בקרב שכבות שבעבר נטו לחוש יותר יציבות ואולי נאמנות מפלגתית. במחנה נתניהו — פסיביות וכרסום בבסיס התמיכה, עם נפילות חדות בשיאי המשבר הבריאותי כשהליכוד היה בממשלה, ומעבר של רבבות לתמיכה ברשימות אנטי־ביבי. את התזוזה הזאת יש לראות גם בהקשר של מגמה ארוכת טווח, כחלק ממגמה עולמית, של ירידה באמון ובמעורבות הפעילה במפלגות הממסד ונטייה לנסיגה בשיעור ההשתתפות בבחירות כתגובת־נגד לעשורים של מתקפה ניאו־ליברלית, בקרב מעמד העובדים והעובדות, לרבות בקרב מזרחים, המהווים קהל יעד מרכזי עבור הליכוד[1]. במחנה אנטי־ביבי — תנודתיות והיעדר פופולריות של מי ממפלגות הממסד. אולם סביב רצף מערכות הבחירות לא צמחו גורמים פופולריים של ממש שיצטיירו כביטוי פוליטי למיאוס מהמצב הכללי.
שיפוץ התדמית שהובילה מיכאלי במפלגת העבודה הצליח להשיבם לעמדה דומיננטית בקיבוצים, מבסיסי כוחם המסורתיים בשכבות הביניים. במדבר המערכת הפוליטית הישראלית, בהיעדר הכמעט מוחלט של שמאל "על הבמה", אפילו רמז קל ביותר לפוליטיקה "עם תוכן", לכאורה בשירות האינטרסים של ההמונים, ובמיוחד המוני נשים, הצליח להצית מידת דינמיות והתלהבות בקרב פלח הנוטה שמאלה ומחפש ייצוג פוליטי. אך הרטוריקה עם האלמנטים הפמיניסטיים והסוציאל־דמוקרטיים השטחיים, שנשזרו בלאומנות, איפשרה לרשימה הממסדית־ברנז׳אית המחודשת לייצר סחף מוגבל ביותר — שליש ממצביעיה קיבלו החלטה סופית רק ביום הבחירות[2]. ודאי לאחר שעמיר פרץ כילה טוטלית את הקרדיט הפוליטי שהשיג בקרב מעמד העובדים והעובדות עם אלמנטים של רטוריקה מעמדית ודרישות לרפורמות למען ההמונים, מפלגת השלטון ההיסטורית של הקפיטליזם הישראלי המוקדם אינה בכיוון להצטייר בעיני ציבור רחב כאמצעי לקידום מאבק לשינוי ולסחוף אהדה המונית.
השתתפות כלל מפלגות ה"מרכז־שמאל", ובפרט מרצ, בממשלת הכיבוש הקפיטליסטית החדשה, פערה חלל ריק — מצומצם אך בהיקף שלא נראה לפחות שני עשורים — במישור של ייצוג לאופוזיציה משמאל לממשלה. העימות עד לאחרונה במרצ בין האגף הליברלי שהתגלגל ממפלגת 'רצ' ("הסגולים") והאגף הסוציאל־דמוקרטי שהתגלגל ממפ״ם ("האדומים") הוכרע זה מכבר לטובת הליברלים, והורוביץ הוביל מיפנה ימני מובהק עם החבירה לברק, ליאיר גולן ולבסוף לבנט. אך קדם לכניסת המפלגה לממשלה משבר פנימי שעורר ויכוח, שעה שחלקים במפלגה שאפו להגדיל את כוחה הפרלמנטרי דרך הרחבת בסיס התמיכה שלה באוכלוסייה הערבית־פלסטינית, כשהגברת הייצוג הערבי ברשימה לכנסת נועד לחזק טקטית את הפנייה למצביעים ערבים. הגרעין הקשה של המגמה גלש גם למישור הפרוגרמתי, ודיבר על התנתקות ממצע ציוני, לצורך בניית מפלגת שמאל "יהודית־ערבית" חדשה. לכאורה, נרמז מכך פוטנציאל לבידול מוגבר בין אגפי המפלגה תחת ממשלת ה"שינוי", ואף לפילוג עתידי שמאלה. בשלב הזה נראה שגובשה תמימות דעים בין האגפים ועד כה אין אינדיקציה לכל אופוזיציה משמעותית בשורות המפלגה, אך זה עשוי להשתנות בהמשך. בכל מקרה, צירוף הנסיבות הפוליטי הנוכחי מחדד את הנחיצות הקונקרטית, ובתקווה ישוב ויעורר דיון סביב הרעיון של הקמת מפלגת שמאל רחבה חדשה ברמה הארצית. תהליך דיון כזה, הרבה מעבר לשאלות אלקטורליות, צריך לעסוק באוריינטציה, בייצוג פוליטי ובכוח פוליטי שיתארגן סביב תוכנית שינוי סוציאליסטית, שתבטא ותשמש כלי שרת לאינטרסים ולמאבקים של עובדים ועובדות, וצעירים וצעירות, באופן חוצה־קהילות.
המשבר ב'רשימה המשותפת'
'הרשימה המשותפת' נמצאת בנקודת שפל, לאחר שהתקוות, ולמעשה האשליות, של ציבור רחב בפרויקט התנפצו והתחלפו באכזבה. ההתפתחות הזאת, שצריכה להיות הזדמנות להפקת לקחים לטובת שינוי כיוון, שבה ואיששה את הניתוח והאזהרות שהצבנו מראש ולאורך הדרך באשר לעתיד לקרות כתוצאה מניסיון חסר תוחלת שבמרכזו: הצעת אחדות חוצת־מעמדות על בסיס לאומי עם כוחות ימין פרו־קפיטליסטיים, שונאי נשים ולהט״ב+; דילול מצע השמאל למסרים דמוקרטיים כלליים (ולא עקביים, כשמדובר בסקסיזם ודיכוי להט״ב+), המנותקים לרוב מדרישות קונקרטיות שיתכתבו עם המצוקות והמאבקים החברתיים; קידום דגש צר על אינטרסים לאומיים על פני הצבת המאבק לשחרור מדיכוי לאומי בהקשר של מאבק לשינוי עמוק בחברה, תוך אוריינטציה לציבור הרחב של הא.נשים העובדים ושל קהילות מדוכאות; ומיקוד צר בשדה הפרלמנטרי, על פני רתימת הפוזיציות הפרלמנטריות לבניית תנועה חברתית לוחמנית חוצת־קהילות. המסלול אליו פנתה רע״מ הוא מוטציה של הפוליטיקה של המשותפת עצמה.
בבחירות מרץ 21' נרשם שפל חסר תקדים בשיעור ההצבעה בקרב פלסטינים אזרחי ישראל. כפי שתיאר זאת הפעיל החברתי ג׳עפר פרח, "מדובר בהתנהגות פוליטית, הצבעת מחאה נגד הממשלה והמנהיגות הפוליטית. הפעם צעירים רבים בחרו להחרים את הבחירות — פחות משליש מהם הגיעו לקלפיות. חוסר האמון ביכולת ההשפעה הפוליטית שלהם גורם להם לחפש דרכים אחרות להשפיע על השיח הפוליטי חברתי. למשל באמצעות מחאה חברתית. הם מובילים את גל המחאה נגד ארגוני הפשע ואוזלת יד המשטרה, כשעשרות אלפים מהם יצאו למחות בעיר אום אלפחם (שם ירדו אחוזי ההצבעה בצורה דרמטית — מ־63% בבחירות הקודמות ל־32% כעת)"[3]. המיפנה של רע״מ מייצג ניסיון לספק מענה לאכזבה ולייאוש מפרויקט המשותפת — מנס׳ור עבאס פעל כדי להצטייר כחלופה אפקטיבית. מפלגתו קנתה אהדה בעזרת שירות סעד למשפחות נזקקות בחודשים הראשונים של המגפה, רתמה סנטימנטים דתיים בעזרת דמגוגיה שמרנית על "ערכי משפחה" והסתה נגד להט״ב+, ופימפמה את הרעיון ששת״פים עם נתניהו והליכוד תחילה, והשתלבות בממשלת הימין החלופית בהמשך, יובילו לשינוי מהותי בחיי אזרחים ערבים בישראל.
למרות זאת, מסקנה שמובילות הנהגות המפלגות שנותרו במשותפת היא שהתרסקות התמיכה במשותפת היא באחריות הימין האסלאמיסטי, בין אם בשל טיפוח אשליות בהשתתפות בשלטון הדיכוי הלאומי, ובין אם עקב שבירת הברית שהתבססה על מפגן אחדות לאומית. התפקיד של הנהגה אינו להיות שבשבת, המנסה לרדוף אחרי הלכי רוח. נחוץ להבין מה גורם לאכזבה מהמבוי הסתום של הפרויקט, לנתח את המצב האובייקטיבי ולהציע אסטרטגיית מאבק ותוכנית פוליטית הולמות. במציאות, גם חד״ש, בתור הרכיב השמאלי במשותפת, נושאת באחריות פוליטית לטשטוש הבדלים מול הימין האסלאמיסטי ולחוסר הצלחה להציג אלטרנטיבה אטרקטיבית משמאל, עם אופק לבניית מאבק אפקטיבי. המהלך של רע״מ "הרס את האחדות" והשיב מצב של עימות גלוי ונחוץ בין הפלגים, שהוסתר מאחורי הקלעים. מדי פעם, נחשפו מאבקי כוחות משוללי עקרונות על הסדרי רוטציה בייצוג בכנסת, אך עימות על מהות — אפילו כשרע״מ, במסגרת הרשימה, קידמה התקפות על נשים ולהט״ב+ — הוקפא לטובת שימור לא עקרוני של אחדות בין הכוחות הפוליטיים היריבים. האם יש פלא שחד״ש, כפי שהתלונן "בכיר במפלגה", התרחקה "מהעניים, מהאנשים הרגילים"[4]? כפי שצוטט מאותו גורם, "פלח גדול מחברי החזית הדמוקרטית הם בוגרי אוניברסיטאות בבריה״מ לשעבר, רופאים, מהנדסים וכו', ויש לנו תמיכה בקרב קבוצות של אינטלקטואלים, שניתן להבחין בה גם ברחוב וגם ברשתות החברתיות. זה מחזק את העליונות של רע״מ בערים ובאזורים מסוימים". הגורמים המהותיים לכך הם לא חולשות בהסברה ובטקטיקות, אלא שגיאות יסודיות ברמת האוריינטציה, התוכנית הפוליטית ומסורות המאבק. הבריתות הלא עקרוניות עם הימין האסלאמיסטי לאורך הדרך נעשו על חשבון חתירה להתבדלות פוליטית של חלופה משמאל. ההזדנבות אחרי האסלאם הפוליטי באה לידי ביטוי אף בתחרות של גורמי הנהגה בחד״ש ומק״י על הסתה נגד להט״ב+ (כדברי מזכיר חד״ש, מנס׳ור דהאמשה, "חד״ש והמפלגה הקומוניסטית רואים בהומוסקסואליות תופעה לא טבעית. אנו מאמינים בחירות הפרט לכל אדם, אפילו אם זו מחלה"[5]), ששיקפה אופורטוניזם מושרש, הומופוביה דומיננטית וריאקציה אנטי־מדעית במפלגה, בהשפעת מסורת פוליטית סטליניסטית.
הקמת ממשלת בנט־לפיד־מרצ־רע״מ והעובדה שרע״מ כפתה על המשותפת בידול פוליטי מוגבר ורוקנה מתוכן את תירוץ אחוז החסימה לקיום הברית הפוליטית על בסיס אחדות לאומית, צריכות להיות הזדמנות עבור השמאל במשותפת לשבור עם ההגה שמאלה. למרבה הצער, לא נראה שיש כוחות משמעותיים בתוך המשותפת הדוחפים בכיוון כזה בינתיים, והרשימה ממשיכה באינרציה. ככל שהיא תארגן קמפיינים שמאליים מובהקים בכיוון נחוץ ואפקטיבי, נמשיך להיות פתוחים כמובן לשיתופי פעולה קונקרטיים, לרבות במערכות בחירות. אולם הסגרגציה הלאומית בפוליטיקה נותרה אחד המכשולים העיקשים בפני גיבוש אחדות על בסיס מעמדי במאבק.
הנחיצות בקידום מפלגת מאבק רחבה בשמאל
המצב הפוליטי כיום שב ומדגיש את הנחיצות בהתפתחות מפלגה רחבה חדשה בשמאל ברמה הארצית, עצמאית מהממסד, עם הפנים לציבור הרחב של מעמד העובדים והעובדות ולמאבקים החברתיים, באופן חוצה־קהילות. זו נותרת אחת המשימות המרכזיות בשלב הזה, שסביבן צריך לנסות למצות כל אפשרות להתקדמות. בהשפעת מוטציית ממשלת "השינוי" שהוליד המשבר הפוליטי ובהשפעת המגפה ומשבר כלל־מערכתי מתמשך, מתפתח פוטנציאל ליוזמות ולהתפתחויות חדשות שיסייעו להתקדם בכיוון הדרוש. כוחות שונים בשמאל יכולים לתרום לזירוז התהליך, אם יסמנו זאת כמטרה. עם זאת, עיקר הכוחות שיכריעו לגבי פוטנציאל לפריצות דרך ממשיות יגיע מהמאבקים החברתיים — הגורמים הדינמיים והלוחמניים יותר מקרב עובדות ועובדים, וצעירות וצעירים, מכל הקהילות, שייפרצו לזירת המאבק ויחפשו דרך לתרגם מסקנות כלליות לגבי השינוי הנחוץ למאבק פוליטי מאורגן.
באתר החדשות שבשליטת ההסתדרות, 'דבר', קרא מנכ״ל האתר פלוטקין, חבר תנועת 'דרור ישראל', להקים מפלגה חדשה, שייעודה הבלבדי להביא להעלאת יחס החוב־תוצר של ישראל ב־40 נקודות־אחוז, לממוצע ה־OECD, שנאמד באחרונה ב־109%[6]. ח״כ רגב הייתה יכולה לחתום על מצע תקציבי כזה, למרות מחלוקת לגבי המכשיר הפוליטי להשגת תכלית של הרחבה תקציבית — הבון־טון הניאו־קיינסיאני בקרב אגף במעמדות השליטים כיום, שעד לאחרונה נלוותה לו נטייה לתמיכה בהעלאות שכר מתונות, בחתירה להגביר ביקושים במשק, ובעיקר, לרכך מתחים מעמדיים ולמנוע פיצוצים חברתיים. מצע של שינוי מדיניות תקציבית בלבד הוא אחיזת עיניים. הוא עוסק בהבטחה לקפיטליזם עם ארנק גדול יותר להשקעה ציבורית, תוך שמירת סטטוס־קוו של ניצול, אפליה, כיבוש, מלחמות והרס סביבתי. הרעיון שהגדלת הארנק תגיע רק מחוב הוא הווריאנט השמרני ביותר בדיון הציבורי כיום. הוא אינו נוגע בהון — בלי מיסוי, בלי פיקוח מחירים, בלי הלאמות, בלי העלאות שכר. כך גם, הרעיון ש"צריך" (מי?) מפלגה שתהיה למעשה לא יותר ממכשיר אלקטורלי לקידום שינויים במדיניות תקציבית בכל ממשלה קפיטליסטית שהיא, הוא מיחזור של פופוליזם ימני המזלזל באינטליגנציה, מבקש לרדד ציפיות לשינוי, ובעיקר להסיח את הדעת מהצורך במענה למכלול הבעיות החברתיות שיוצרת המערכת. הניסיונות הכושלים של שלל פוליטיקאים להשיק "מפלגות" גימיק ערב בחירות 21' כדי לרכוב לשלטון על מיאוס מהמפלגות הקיימות, רמזו למהירות שבה גורמים פוליטיים הנהפכים לנקודת ייחוס עשויים להיבחן בתקופה הזאת. אולם, הם גם הדגישו שהרעיון הכללי של הקמת מפלגות חדשות מקבל מישנה תוקף בתקופה הזאת, בנסיבות של משבר חברתי.
קבוצה קטנה המזוהה עם סיעת יסו״ד שפעלה במפלגת 'העבודה', ועם פעילים מארגון כוח לעובדים, פנתה ב־2020 לרעיון של רישום פורמלי שקט של מפלגה חדשה, מתוך הכרה בנחיצות במפלגה "סוציאליסטית, דמוקרטית, סביבתית". בטיוטת חוקה שגיבשו הובהרה שאיפה להעברה לבעלות ציבורית מלאה של תשתיות היסוד בחברה, והושם דגש מיוחד על המשקל של העבודה המאורגנת, לרבות במתווה למבנה המפלגה. אומנם, חולשה מהותית במטרות הייתה היעדר התייחסות לכיבוש, לסכסוך או לשאיפה לשלום, אך הרעיון של חתירה להקמת מפלגה שתשאף לבנות בסיס בקרב מעמד העובדים והעובדות, ואף תגדיר עצמה סוציאליסטית, הולך בכיוון הנחוץ, ולכן שמחנו לשתף פעולה במעט שהיה. היוזמה לא התרוממה עד כה, גם בהשפעת אופיה הסגור והשקט והמיקוד בהליך רישום פורמלי על פני בניית כוחות. בנסיבות הקיימות, אין סביב ההתארגנות גורמים הממוצבים בעמדה כזו המאפשרת להשיק מיידית רשימה או מפלגה חדשה כנקודת ייחוס המונית. אולם פנייה להתארגנות קמפיינית גלויה, בחתירה לרתום כוחות ראשוניים, לקדם מסרים מרכזיים בעד קול פוליטי מעמדי, סוציאליסטי, ולעורר תהליך דיון, עשויה לסייע לחזק פוטנציאל לפריצות דרך במשימה המורכבת של בניית נקודת ייחוס פופולרית בשמאל עבור הציבור הרחב של מעמד העובדים והעובדות, יהודים וערבים. הרעיון מלכתחילה צריך להיות לא רק של "זרוע פרלמנטרית", אלא של מסגרת־גג דמוקרטית, פדרטיבית, לקידום מאבק פוליטי, מעמדי, מול הממסד הקפיטליסטי, נגד שלטון ההון והכיבוש, ולמען צדק חברתי ושלום. תנועת מאבק סוציאליסטי תהיה פתוחה לשיתוף פעולה עקרוני ומועיל סביב כל יוזמה כזו, וננסה לשכנע במסגרתה על הנחיצות במצע של שינוי סוציאליסטי ובקו של פוליטיקה מעמדית עצמאית, שתציע אלטרנטיבה למלכוד של פוליטיקת הרע במיעוטו, ולא תמסמס מסרים בניסיון להימנע מעוינות מהממסד הקפיטליסטי הלאומני.
בינתיים, ככל שהדברים תלויים בכוחות הנמצאים בעמדה לזרז קונקרטית צעדים להתארגנות קמפיינית סביב הרעיון של הקמת מפלגה, ישנה במקרה הטוב רתיעה מיוזמות התחלתיות. אין בשלב הנוכחי נקודות ייחוס בולטות בעולם של מפלגות שמאל חדשות שיוכלו לסייע לחזק את הקריאה המקומית להקמת מפלגות שמאל רחבות חדשות משני צידי הקו הירוק. כפי שראינו, העשור החולף הביא איתו התפתחויות חשובות בשמאל ברמה העולמית, וכוחות בשמאל היו עשויים בחלק מהמקרים גם להתחזק הרבה יותר, על בסיס תוכנית שמאלית יותר. תהליך התפתחות של שמאל קוהרנטי חדש ברמה הארצית, ככל שיתפתח בשנים הבאות, יושפע גם מהתפתחויות ברמה העולמית. צמיחת נקודות ייחוס המוניות ומפלגות חדשות בשמאל הן מהלך משולב ומשלים לחתירה של שכבות חדשות למצוא דרך אפקטיבית יותר למאבק מול המערכת.
בניית תנועת מאבק סוציאליסטי
כמו עוד חלקים בשמאל, גם תנועת מאבק סוציאליסטי, המתארגנת סביב רעיונות של מרקסיזם מהפכני, רשמה מגמת התרחבות בתקופה האחרונה, על רקע הטלטלה הבריאותית והחברתית, וזוהי המגמה גם בתנועה הבינלאומית ISA. אולם כפי שהראנו בניתוח תמונת המצב הכללית, בעוד שישנו תהליך פופולריזציה חשוב של רעיונות סוציאליסטיים ברמה העולמית, הרי שכוחות השמאל הסוציאליסטי המאורגן עדיין נמצאים בעמדת חולשה — בהשפעת הנסיגה בתנועת העובדים והעובדות תחת הניאו־ליברליזם ובאופן מואץ אחרי התמוטטות הסטליניזם. קיים עדיין מרחב משמעותי להתערבות כוחות פופוליזם ימני, ומנגד, שלבי זינוק בתמיכה בשמאל בארצות שונות חושפים חולשות מסוכנות של רעיונות פופוליסטיים ורפורמיסטיים. הערכת המצב במסמך זה נועדה לתרום לחיזוק רמת ההבנה של אופי התקופה והמשימות שהיא מזמנת, במטרה לשפר היערכות.
סביב שיא גל האומיקרון חלה רגיעה יחסית בהיקף ההפגנות בישראל, אולם שלל נושאים מסוגלים להצית מאבקים חברתיים עם התגייסויות משמעותיות בתקופה הקרובה. מבלי שנתיימר לחזות בדיוק אילו תנועות חברתיות יתפרצו, נזכיר שמול ממשלת "השינוי" התפתחו במהרה מאבקים חברתיים, ובהם עובדי ועובדות "קו החזית", מחאות פלסטיניות נגד דיכוי, או פעולות מחאת הנכים. נסיבות המשבר המערכתי הקפיטליסטי, ובפרט עליות המחירים, בונות פוטנציאל להתפרצות מאבקים חברתיים סוערים ברחובות ובמקומות העבודה. בקרב האוכלוסייה הפלסטינית נמשכת תסיסה בתגובה לכיבוש ולדיכוי הלאומי. סוגיות משבר האקלים, דיכוי נשים ודיכוי להט״ב+ יוסיפו להיות זירות מאבק חשובות. סוגיית יוקר המחיה, משני צידי השסע הלאומי, המזינה קיטוב מעמדי, עשויה להיות מרכיב מעורר רדיקליזציה בתנועות החברתיות השונות, לרבות במחאות פלסטיניות נגד דיכוי לאומי. דינמיקת הסלמה במצב רוח של מיאוס מיוקר המחיה ומהמצב הכללי מסוגלת להוביל גם לתרחישי התפרצות מחאות המוניות. עבור מיעוט, ובאופן החד ביותר בקרב נוער, עם מסקנות מרחיקות לכת יותר לגבי המצב, ישנה תסיסה פוליטית בלתי פוסקת. פאזות של רגיעה והפוגה הן בלתי נמנעות, אבל חשוב להיערך גם להתפתחות מחודשת של קרבות חברתיים משמעותיים בהמשך. התמהיל הנפיץ של יוקר המחיה והמשברים של משטר הכיבוש מסוגל להאיץ את התפרקות קואליציית "השינוי" ולהשיב את המערכת הפוליטית למשבר של סחרור מתמשך.
על רקע מאבקים ויוזמות שיעלו על הפרק, נמשיך לחתור לשיתופי פעולה קונקרטיים, עקרוניים ומועילים סביב בסיס הסכמה מוגדר עם כוחות אחרים בשמאל, מתוך היגיון של גישת "חזית מאוחדת" — לרבות, כמובן, מבלי להנמיך פרופיל או לדלל מסרים ומבלי לוותר על ביקורת נחוצה סביב מסרים, פרוגרמה, צעדים ושיטות פעולה של זרמים בשמאל בכל עת בחתירה לבהירות פוליטית, מתוך ראיית טובת המאבק המעמדי. נמשיך גם להיות פתוחים לקואליציות עקרוניות אד־הוק לטובת קידום מאבקים מסוימים, לרבות שילוב כוחות לקידום אירועי מחאה, ולקידום מסרים מעמדיים, אנטי־קפיטליסטיים וסוציאליסטיים. בד־בבד, מובן שאין לנו עניין בהשתלבות בקואליציות נייר, המתהדרות ברשימות ארוכות של ארגונים אך נשלטות בידי קומץ זערורי, ממנגנוני עמותות או מפלגות, ללא תיאום דמוקרטי או מהותי של קו או פעולות. רוב הציבור והשכבות שנדחפות למחות ולהיאבק בעת הזאת אינם מאורגנים באף מסגרת מאבק פוליטית. האוריינטציה שלנו אינה לשכבה מאורגנת של פעילים ופעילות בשמאל, אלא דווקא לגורמים הדינמיים החדשים שנדחפים למאבק, משני צידי השסע הלאומי. אליהם חשוב שנגיע בצורה בולטת עם פרופיל והסברה עצמאיים — לא כהד לטרנדים אלא ככוח מרקסיסטי, המביא ערך מוסף לא רק ברמת המחויבות אלא גם במישור הרעיוני.
אין לנו משאבים ומספרים כדי להיות בכל זירה, בכל זמן, ולא נתיימר לייצר רושם אחר. תקופה עם שינויים מהירים מחייבת כוחות של שמאל מהפכני להיות עם אצבע על הדופק, עם תעוזה, עם תחושת דחיפות, אך גם עם סבלנות להתפתחויות וחתירה לברור "נקודות תקיפה" עיקריות בהסברה ובפעילות, ולהימנע מנפילה להיפר־אקטיביזם מתוך דינמיקה של מרדף אחר אירועים, על חשבון רמת הכנה רעיונית וארגונית. חשוב שנחתור בכל עת לא להסתפק בסיסמאות כלליות ובהסברה על דרך השלילה של ההשלכות הברוטליות של הקפיטליזם ושלל התופעות ההרסניות שהוא מתדלק. אלא, שנכוון להתערב באירועים עם הצעות חיוביות של דרישות וצעדים לקידום המאבקים החברתיים, באופן המתכתב עם השלב בו הם נמצאים ברמת הדרישות הקונקרטיות המיידיות, אך גם המתחבר בצורה נגישה, בגישת מעבר, לתוכנית שינוי סוציאליסטית. דרך התמודדות עם האירועים הגדולים, דרך התערבות במאבקים בשטח, דרך יוזמות עצמאיות, ודרך תהליכי הדיון והלמידה באופן שוטף, אנחנו חותרים וחותרות להכשיר ולפתח קאדר מרקסיסטי מיומן ומתרחב בקרב דור חדש המתעורר, משני צידי השסע הלאומי, כחלק ממגמה אזורית ועולמית, למאבק ולקריאת תיגר נועזת על ניצול, דיכוי וכיבוש, אי־שוויון, אסון אקלימי והמערכת הקפיטליסטית בכללותה.
נוכח האיומים הממשיים שמציבים המשבר האקולוגי, עיוותים תחת הקפיטליזם סביב התפתחויות טכנולוגיות (דוגמת אוטומציה, בינה מלאכותית והנדסה גנטית), מלחמות ומרוצי חימוש, נשוב ונדגיש: שינוי סוציאליסטי הוא לא "מצפן ערכי" וחזון לאחרית הימים, או כותרת שאמורה לייצר בידול ארגוני עבור כיתות פוליטיות שונות בשמאל. האופק הדיסטופי שמציע הקפיטליזם במאה ה־21 ממחיש שבמישור הפוליטי, בשביל תוכניות ממוחזרות לקפיטליזם "לא חזירי", לא שווה לצאת מהבית. על רקע שרשרת משברים עמוקים בכל אזור בעולם, והתעוררות תהליכים של רדיקליזציה המונית, ושל מהפכה ומהפכת־נגד בשורת זירות, מאבק בינלאומי על בסיס מעמדי סביב תוכנית של "אביב סוציאליסטי" הוא המענה הפוליטי ההולם היחידי שמציע מוצא עבור הרוב המוחלט בחברה.
הטלטלות של תקופת הקורונה הגבירו נחישות להיאבק ולוחמנות בשורת תנועות חברתיות, לרבות המאבק בכיבוש הישראלי. הן מחדדות עבור רבים את התפיסה של בעיה מערכתית, ואף של נחיצות במאבק בינלאומי. זאת ותחושות חוסר שביעות רצון בהיקף המוני מספקות מידת רוח גבית לתמיכה באלטרנטיבה של שמאל סוציאליסטי, למרות כל הגורמים המסבכים, ומעל לכל, השסע הלאומי העמוק. תפקידנו לעזור לבנות את המאבקים בשטח ולסייע לחדד אקטיבית את המסקנות, להסביר בצורה נגישה וברורה איך שינוי לטובה יוכל להתחולל, איך פוטנציאלית שמאל מעמדי, סוציאליסטי, אינטרנציונליסטי, יוכל להיבנות ואף להיהפך בעתיד לכוח המוני בחברה, ולשכנע את הגורמים היותר רציניים, לוחמניים ומרחיקי ראות, בנחיצות שבהתארגנות סביב רעיונות של מהפכה חברתית ודמוקרטיה סוציאליסטית.
[1] דה־מרקר, 31.03.21: "לא גוש אחד: אין דבר כזה 'הצבעה מזרחית', והמזרחים לא הצביעו לנתניהו"
[2] דה־מרקר, 27.03.21: "150 אלף מצביעי ליכוד עברו צד. למי הם הצביעו — ומי הזוכות של הרגע האחרון"
[3] המקום, 25.03.21: "מצביעים ברגליים: הצעירים הערבים העדיפו להפגין ברחובות ולא בקלפיות"
[4] שיחה מקומית, 01.04.21: "חד״ש התרחקה מהעניים, זו בעיה שנצטרך להתמודד אתה"
[5] הארץ, 14.12.20: "המנסורים נובחים והשיירה עוברת"
[6] דבר1, 17.01.22: "דרושה מפלגה חדשה: מפלגת תקציב לנשימה"
אולי יעניין אותך גם...
