המסמך הבא גובש בעיקרו לקראת הוועידה הארצית של תנועת מאבק סוציאליסטי, שהתכנסה ב־28–30 באפריל 2022 בתל אביב. הוא משקף תהליך דיון קולקטיבי סביב פרספקטיבות ומאזן של אירועים, ונועד לתרום להערכת מצב תקופתית. נכתב בידי שחר בן־חורין ויאשה מארמר, נדון בסדרת דיונים מקדימים במוסדות ההנהגה הארצית ובסניפי התנועה, ועיקריו נדונו ואומצו בוועידה הארצית. גירסה זו כוללת התאמות עריכה ועדכון קל.
זירת התגוששות בין־אימפריאליסטית
הקורונה והמשבר הכלכלי העולמי שנלווה לה פרצו במזרח התיכון ובצפון אפריקה בעיצומם של תהליכי מהפכה ומהפכת־נגד, מלחמות אזרחים ומאבקי שליטה בין־אימפריאליסטיים מדממים. משבר האקלים מתפתח בברוטליות עם קצב התחממות כפול מהממוצע העולמי[1], שכבר גורר הקצנת בצורות, מידבור, שריפות, שיטפונות וטמפרטורות שיא — תהליך המקצין משברי מים וחקלאות, זיהום אוויר ומתיחות סביב משאבי טבע, ושצפוי ליצור גלי פליטים. עשור אחרי הנחשול המהפכני שנודע כ"אביב הערבי", ההמונים באזור שרויים ככלל בנסיבות גרועות יותר מבחינת תנאי המחיה והביטחון האישי — כל שכן בצל השפעות המלחמה באוקראינה, ובמיוחד התייקרויות המזון[2]. זוהי עדות מרשיעה להיעדר הפתרון לבעיות האזור על בסיס הקפיטליזם, האימפריאליזם, אצולות הקרקע והאוליגרכיות הדכאניות. אולם בתקופת המגפה ובהשפעתה, מאבקים המוניים שבו להתפתח נגד משטרים דכאניים, מרביתם משוללי בסיס חברתי של ממש.
ממשל טראמפ תידלק מתחים ועימותים אזוריים, עם הפגנות שרירים גחמניות. אולם החתירה לשקם יוקרה ולהדוף השפעה סינית ורוסית לא הפכה את מגמת ירידת כוחה של ארה״ב. העשור החולף התאפיין בחולשה גלויה בכוחם של האימפריאליזם האמריקאי ובעלי בריתו באזור לאלץ את איראן ובעלות בריתה לנסיגה מהותית בזירה כלשהי, לרבות תימן, לבנון, סוריה ועיראק. ארה״ב אפילו הסתמכה אד־הוק על ברית עם "הקשת השיעית" במלחמה למיגורו הטריטוריאלי של דאע״ש, ונאלצה להתכופף בפני האינטרסים של האימפריאליזם הרוסי בסוריה, שהתערב צבאית להצלת משטר אסד, בשיתוף פעולה עם חזבאללה וכוחות איראניים.
הסכמי הנורמליזציה בחסות טראמפ חיזקו את מיצוב הקפיטליזם הישראלי במערכת האזורית. חלק מרכזי מההיגיון שהניע אותם, ובמקביל, את סיום המצור בהובלת סעודיה על קטר, היה הצגת "ציר אנטי־איראני" מתהדק. האקט האחרון של טראמפ בהקשר זה היה העברת ישראל מתחום פיקוד אירופה לפיקוד מרכז של צבא ארה״ב, עם הנסיגה בהסתייגות המשטרים הערביים, שכבר פחות מחויבים ציבורית לעמדה "אנטי־ישראלית". בפברואר דווח על מהלך בהובלת סעודיה לגיבוש ברית צבאית בינה לבין ישראל, האמירויות ובחריין[3].
אולם מאמצי טראמפ לדחוף להקמת "נאט״ו ערבית" (MESA) נגד איראן העלו חרס עקב הבדלי אינטרסים. למעשה, עם בידול גובר במדיניות בין סעודיה, האמירויות ומצרים. למרות חפיפת האינטרסים בליגה הערבית ובמועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ, וחזית מאוחדת נגד תנועות ההמונים — כספי עתק סעודיים ואמירתיים הושקעו במהפכת־הנגד המצרית — מזה שנים מתפתחים מתחים בין המדינות, שעה שהאמירויות מגיחה כמעצמה אימפריאליסטית אזורית החותרת לאכוף את אינטרסיה באופן עצמאי יותר. ישנה תחרות בין האמירויות וסעודיה על הגברת תפוקת נפט כדי "להספיק" למקסם נתח שוק עולמי לפני ירידה אפשרית בביקושים בעקבות משבר האקלים[4]. בהתערבויות במשברים אזוריים, הן מושקעות לעיתים בשלוחים מצדדים שונים של המתרס — כך, בתימן, האמירויות פנתה עצמאית לתמוך ב'מועצת המעבר הדרומית'. ברקע נמשך מירוץ החימוש האזורי — בעוד שסחר הנשק במחצית השנייה של העשור שעבר נותר ללא שינוי מהותי, במזרח התיכון נרשם הגידול החד ביותר, בשיעור 25%[5]. שאיפות התחמשות מילאו תפקיד בעסקאות ה"נורמליזציה", ובמקביל, סעודיה, יבואנית הנשק הגדולה בעולם, מפתחת תוכנית גרעין משל עצמה ופרויקט טילים בליסטיים בסיוע סין.
זוהי תזכורת להבדלי אינטרסים וסדקים ב"ציר האנטי־איראני" ולקרקע הבלתי יציבה ההופכת בריתות באזור למוגבלות והפכפכות יותר. לראיה, שליטי סעודיה, בשיתוף פעולה עם האמירויות, ירדן ומצרים, פנו, החל מאפריל 21', למגעים דיפלומטיים עם איראן סביב ניסיונות להגיע להסכמות אזוריות. עד אפריל 22', החודש בו הוכרזה הפסקת אש במלחמה בתימן, דווח על חמישה סבבי שיחות, אף שללא הסכמות מהותיות בפומבי. היוזמה לשיחות הגיעה מהמעצמות האזוריות ולא מוושינגטון. ניסיון מוקדם ללכת בכיוון דומה נרשם עוד ב־2019, לאחר שממשל טראמפ לא הגיב לתקיפת מתקני הנפט הסעודיים, אולם המו״מ הסעודי־איראני קרס עם ההתנקשות האמריקאית בסולימאני בינואר 20'[6]. לא ברור כמה רחוק ילך הניסיון הפעם, והוא יושפע מתוצאות המו״מ על הסכם הגרעין ועשוי לקרוס שוב.
תהליך ההתרחקות של ארה״ב מהאזור נמשך, עם הסטת מיקוד ומשאבים לזירות מרכזיות יותר לעימות מול סין. אין מדובר בנסיגה של ממש — האימפריאליזם האמריקאי בהחלט לא יוותר על נוכחות, כפי שהדגיש ממשל ביידן[7], ובהחלט לא יפרק את המערך הנרחב של בסיסי הצבא שלו באזור, שאף מעצמה לא תהיה מסוגלת להשתוות לו גם בעשור הקרוב. אולם תם עידן ההגמוניה האמריקאית במזה״ת.
המשטרים באזור הבינו היטב שארה״ב נסוגה מאפגניסטן ומעיראק כמעצמה שנחלה פיאסקו מהדהד באכיפת תכתיביה, ושהיא מנהלת את המו״מ מול איראן מעמדה מוחלשת — ומוכיחה חולשה מול האימפריאליזם הרוסי באוקראינה. הביטחונות שתציע למשטרים באזור והאיומים שתשמיע נשחקו למדי. בתגובה למשבר באוקראינה, מרבית המשטרים הפרו־אמריקאיים באזור, בהם ישראל, נזהרו מליישר קו מלא עם וושינגטון על חשבון שיתוף פעולה עם הקרמלין. מרביתם מנסים לתמרן במידה כזו או אחרת כיום בין ארה״ב, רוסיה וסין.
סין מוסיפה לבנות השפעה ולחולל תזוזה במאזן הכוחות האזורי. תחת שלטון שי ג׳ינפינג היא בונה נוכחות מזה מספר שנים, תוך חתירה להצטייר כאלטרנטיבה לפיתוח כלכלות האזור[8]. בכלל זה, קידום תוכנית "חגורה ודרך", המטפחת השפעה פוליטית ותלות כלכלית, באמצעות פרויקטי תשתית המבוצעים על בסיס הלוואות, השקעות הון, כוח עבודה וחומרים המיוצאים מסין — מולה פועל כעת ממשל ביידן לקדם תוכנית תשתיות נגדית.[9] ההשתתפות בתוכנית הסינית התרחבה למרבית מדינות האזור[10], לרבות איראן, סעודיה ומצרים, ובינואר נערך בדמשק טקס הצטרפות של משטר אסד[11]. גם הקמת ותפעול הנמל המופרט בחיפה, לצד פרויקטי תשתית אחרים שמבצעים תאגידים סיניים בישראל, משתלבים בתוכנית, ושורת הסכמים כלכליים ב־2017 סימנו קפיצת מדרגה ביחסים הכלכליים בין סין וישראל.
בייג׳ינג נמנעת בינתיים מהתערבות בעימותים צבאיים באזור, אולם הקימה את הבסיס הצבאי המרוחק הראשון שלה דווקא בג׳יבוטי, פסיעה מתימן, ומשתתפת בתמרונים צבאיים באזור עם רוסיה ואיראן. ההסכם האסטרטגי שחתמה עם האחרונה במרץ 21' כולל היבטים צבאיים.[12] גם במדינות המפרץ הערביות, בהן מוצבים רבבות חיילים אמריקאים, סין הגיחה כצרכנית הנפט הראשית[13]. האמירויות, סעודיה ומצרים רכשו כטב״מים תוצרת סין, שהראשונה כנראה כבר הפעילה בהתערבויותיה בלוב, בתימן ובאתיופיה. במאבק בין מעצמות־העל על עליונות טכנולוגית, המתמקד בתשתיות סלולר דור 5, החרם האמריקאי על תאגיד וואווי כשל במפרץ. בעוד שישראל חברה לחרם[14], סעודיה והאמירויות, בעלות ברית מרכזיות של ארה״ב, המחזקות קשרים עם בייג׳ינג מזה שנים, מטמיעות רכיבי 5G של התאגיד[15]. האמירויות, שבעקבות הנורמליזציה עם ישראל הייתה אמורה להיות המדינה הערבית הראשונה לרכוש F-35, הודיעה בדצמבר על השעיית הרכישה, נראה שכדי להדוף דרישות אמריקאיות, לרבות להרחקת וואווי[16]. המלחמה הקרה החדשה בין מעצמות־העל הקפיטליסטיות עוד רחוקה מלארגן את הגיאו־פוליטיקה בדרגת קיטוב המשתווה למלחמה הקרה ההיסטורית בין האימפריאליזם לסטליניזם. אולם ההשפעה האזורית של העימות הגלובלי מתעצמת.
מהפכה ומהפכת־נגד
האזור הוא אחת החוליות החלשות במערכת העולמית. התפרצות מהפכות 2011, שהכתה בהלם את המעמדות השליטים, איששה בזמנה את הניתוח והפרספקטיבה שמאבק סוציאליסטי וה־CWI דאז (גלגולה הקודם של ISA) הציגו ערב המשבר. ביסוד התהליך המהפכני, שבו חלקים ממעמד העובדים.ות מילאו תפקיד משמעותי, ניצבו נסיבות של אוכלוסייה צעירה ומתרחבת במהירות, המתנגשת במגבלות הנוקשות של מערכת המציעה אבטלה המונית, ניכור ומצוקה, ניגודי עושר מהחריפים בעולם ודיקטטורות ברוטליות המגינות על הסדר הקיים. היבטי דיכוי על רקע מגדרי, לאומי ועדתי מילאו גם הם תפקיד בדינמיקה של המהפכות, ומשבר האקלים, שהיה זרז להתקוממות בסוריה.
תנועות ההמונים קראו תיגר על הדיקטטורות, על אי־שוויון ועוני, על שסעים לאומיים ועדתיים, ועל דיכוי נשים, והשלטון הישראלי התמודד מול לחץ מוגבר באזור נגד דיכוי הפלסטינים. מהפכות־הנגד הביאו איתן ביסוס מחודש של דיקטטורות, מלחמות אזרחים וטרור, והתקפות על נשים ולהט״ב+, וליבוי שסעים לאומיים ועדתיים. הנסיגות בתנועות ההמונים היו בלתי נמנעות, בהיעדר ארגוני מאבק דמוקרטיים המוניים והנהגה פוליטית מתאימה, שתוכל לעזור להוביל להגשמת השאיפות לשינוי מהפכני, במאבק לנישול המעמדות השליטים ולכינון דמוקרטיות סוציאליסטיות. אולם בתנאים האובייקטיביים של המשבר באזור וחולשתם היחסית של המעמדות השליטים נפתח פרק ממושך של מהפכה ומהפכת־נגד. במגזין Foreign Affairs כתבו בדצמבר 20'[17], "האם ניצחון האוטוקרטים לא היה אמור להשיב יציבות? האם הציבורים הערביים לא נותרו מובסים, מותשים ומיואשים? במציאות, מה שנראה כסוף היה רק עוד מיפנה במחזור בלתי נלאה. המשטרים שכביכול היו אמורים להציע יציבות היו, למעשה, הגורמים הראשיים לאי־היציבות". זוהי הערכת־חסר. ניסיונות לכונן משטרי דמוקרטיה קפיטליסטית בתנאי המצוקה ההמונית והניגודים המעמדיים הקיימים לא ייצבו את המערכת אלא יפתחו מרחב נוסף למאבק המוני. אך גם הניתוח הזה הדגיש: "התפרצויות נוספות של מחאות המוניות נראות כעת בלתי נמנעות. יש פשוט יותר מדי גורמי אי־יציבות פוליטית מכדי שאפילו המשטר הדרקוני ביותר ישרוד ללא הגבלה".
עם התפרצות המגפה נקטע תחילה תהליך מהפכני, שהרים ראש מאז 2018, עם התקוממויות המונים עוצמתיות, שאף שיקפו למידה מניסיון, נגד משטרים — ממרוקו, אלג׳יריה וסודאן, עד עיראק ולבנון, וגלי מחאה משמעותיים במצרים ובאיראן. ההפגנות התקדימיות על הגדר בעזה נגד המצור השתלבו במגמה. המגפה והמיתון העולמי חידדו סתירות מעמדיות, וכמו באזורים נוספים, שלב חדש של מאבקים התפתח במהרה, עם הפגנות, מהומות ושביתות. במאי 21', ההתקוממות ההתחלתית הפלסטינית והפגנות הסולידריות השתלבו בתסיסה חברתית אזורית — לרבות מחאות מתמשכות בתוניסיה, באיראן ובסודאן, שבה התחולל המאבק ההמוני המפותח ביותר.
אפילו בסוריה, שבה נמשכת מלחמת האזרחים, ושעה ש־90% מהאוכלוסייה שנותרה חיה בעוני, שוב ושוב מתעוררים מחדש כיסי מאבק עממי על תנאי המחיה ותוך קריאת תיגר על משטר אסד או על כוחות ריאקציה אחרים. ב־2020, בעקבות גל התייקרויות, אסד נדחק להחליף את ראש הממשלה, לאחר שאפילו האוכלוסייה הדרוזית במחוז א־סוויידא, שנחשבה ל"ניטרלית" במלחמה, הפגינה עם קריאות להפלת המשטר. בפברואר 22', לאחר גזירת ביטול סובסידיות, התושבים שבו לסדרת הפגנות[18]. בו־זמנית, במחוז אידליב, שבשליטת קואליציית הג׳האד הסלפי, תחריר א־שאם, התארגנה שביתת מורות בדרישה לתשלום שכר[19].
באיראן, גם אחרי דיכוי ברוטלי בשנים האחרונות, ביולי 21' פרץ גל מחאה חדש, תחת דיכוי משטרתי כבד, החל ממחוז ח׳וזסתאן הערבי, ובמוקדים נוספים, נגד הפסקות מים וחשמל. בדצמבר, איגוד עצמאי של עובדות הוראה פתח בסדרת צעדי מחאה ושביתה המוניים ברמה הארצית בדרישה לשיפור שכר, בתמיכת עשרות איגודים עצמאיים[20]. רמת ההתארגנות של עובדות ההוראה מסמנת כיוון פוטנציאלי לתנועה כללית לשיפור תנאי המחיה ונגד משטר האייתוללות.
בלבנון, בתנאי שפל כלכלי אדיר, וסגרים בריאותיים מהדרקוניים בעולם, התחוללה עליית מדרגה בתעוזה בהפגנות והמהומות שכונו "מהפכת הרעבים" ב־2020. פיצוץ הענק בנמל ביירות באוגוסט 20' גרר הסתערויות על מבני ממשל. הבנק העולמי התייחס למשבר הכלכלי כ"שפל מכוון"[21], כשהוא תולה את האחריות על האליטה הפוליטית המשותקת, אלא שהמשבר הוא גם תולדה של תכתיבים אימפריאליסטיים לאורך השנים "בתמורה" להלוואות ומענקים. המעמד השליט המפוצל ניצל את הפיצוץ והמגפה בחתירה להכריע את ההמונים בדיכוי משטרתי, וראש הממשלה המתפטר חרירי מונה מחדש, רק כדי להיכשל קרוב לשנה בהרכבת ממשלה ולפרוש ביולי 21', כשאת מקומו תופס נג׳יב מיקאתי המיליארדר עד לאחר הבחירות )מאי 22'(. למרות נסיגה בתנועת ההמונים, בסוף 21' מפגינים חסמו כבישים במחאה על יוקר המחיה והמשבר הכלכלי[22], שהמלחמה באוקראינה מקצינה, שעה שלבנון מייבאת 80% מהחיטה מאוקראינה ומרוסיה. בתחילת 22', עובדות הוראה שבתו בדרישה לתוספות שכר[23] ונהגי תחבורה ציבורית אירגנו שביתות מחאה וחסמו כבישים מרכזיים[24]. הקיטוב המעמדי ממשיך לקרוא תיגר על הממסד המושתת על כיתתיות דתית.
הפגנות על תנאי המחיה ונגד המשטר התחדשו בתקופת הקורונה גם בעיראק וכורדיסטן העיראקית, באלג׳יריה — בה הוחרמו הבחירות לפרלמנט ביוני 21', בהמשך לחרם על משאל־העם על שינויים בחוקה — ובתוניסיה, שהציתה את מהפכות 2011, ושאת התהליך של מהפכת־הנגד בלבוש דמוקרטי שם פרשנים בורגנים נטו לשבח כ"הצלחה" יחידה. למעשה, המשקל של מעמד העובדים והעובדות המאורגן, דרך התאחדות האיגודים UGTT, הוא שמילא תפקיד מכריע, בשונה ממצרים, בחסימת אפשרות לחזרה לאחור לדיקטטורה נוסח בן־עלי. היקף ההפגנות בתוניסיה גדל, בהובלת דור חדש. ביולי 21' התבצעה ההפיכה החוקתית בידי הנשיא קייס סעיד, שניצל את הזעם על ממשלת הימין האסלאמיסטית על רקע המשבר הבריאותי והכלכלי, לרתימת אהדה ציבורית להתערבות "מלמעלה", לכאורה לטיהור משחיתות. בדומה להפיכה הצבאית במצרים ב־2013, היו תחילה אשליות המוניות במהלך. מינוי נג׳לה בודן כראשת ממשלה, האישה הראשונה בתפקיד בעולם הערבי, רמז לניסיון שיפוץ תדמית שטחי של הקפיטליזם התוניסאי, בעזרת פוליטיקת זהויות בורגנית, "פרפל ווש", לאור משקלן של נשים בתנועות ההמונים בתוניסיה — בדומה, לשינויי החוקה הסמכותניים החדשים שהוביל מלך ירדן עבדאללה, נלווה שינוי לשוני סמלי שהוסיף אזכור נשים. המשטר התוניסאי פנה במהרה לרדיפה פוליטית נגד אזרחים שמחו נגד הנשיא, המגן על האינטרסים של מעמד שליט מושחת. בינתיים, האהדה הציבורית לנשיא צנחה, ה־UGTT התנערה ממנו. על רקע אבטלה המונית, אינפלציה וחובות שיא, הנשיא בוחן הלוואת ענק חדשה מקרן המטבע הבינלאומית (השלישית מאז הדחת בן־עלי), התובעת צנע. הימור כזה עשוי להביאו להתנגשות חזיתית עם האיגודים ואף להצית מחדש התקוממות המונים.
בסודאן, היו אלה הגנרלים, הפרטנרים החדשים של הקפיטליזם הישראלי, שהתערבו וביצעו הפיכה באוקטובר 21', נגד האגף האזרחי בשלטון ה"משותף". מחאות המוניות ברחובות נמשכות בגלים מאז ההתקוממות והדחת אל־בשיר ב־2019. מאפיין בולט של התקוממויות ההמונים בסודאן ובאזור בשנים האחרונות הוא הפנמת הלקח שאין די בסילוק הרודן. לגנרלים הסודאנים לא הייתה כל אהדה ציבורית. מיליונים נהרו לרחובות, בהובלת "ועדות ההתנגדות", במטרה לבלום את ההפיכה, והשביתו למעשה את המשק למספר ימים. ראש הממשלה חמדוכ הושב לתפקידו, בניסיון לפייס את ההמונים, לשווא, והוא התפטר בינואר. גל התייקרויות מתדלק זעם המוני, ובתחילת 22' הוקמו בריקדות לחסימת סחורה למצרים, במחאה על העלאת מחירי החשמל[25]. "ועדות ההתנגדות" המקומיות צמחו כרשת מבוזרת במאות מוקדים בהתקוממות 2019, כלקח מתחילת העשור, ואיפשרו המשך בנייה ממושכת של המאבק ההמוני גם תחת דיכוי כבד. כעת, הן פונות לגיבוש קווי יסוד פוליטיים, במסגרת אמנה פוליטית שאמורה להציב חזון ודרישות מרכזיות[26]. הוועדות מייצגות יסודות פוטנציאליים של מפלגת מאבק המונית חדשה, ככלי מאבק מול הצבא, המעמד השליט והאימפריאליזם, והליכה בכיוון כזה תזדקק ללכידות מוגברת, עם מבנים מרכזיים הכפופים לשליטה דמוקרטית.
תהליכי המהפכה, אחרי דורות תחת מדינות משטרה, לא תורגמו בינתיים להתגבשות קוטב פוליטי שמאלי, למרות דוגמאות לצמיחת ועדי פעולה, איגודים וארגוני תיאום. מהבחינה הזאת, האזור משתרך בהשוואה לאמריקה הלטינית. התמשכות הטרור של דאע״ש בעיראק ובסוריה ממחישה איך מצוקה המונית, עוני ודיכוי עשויים לספק, בשלב נסיגה במאבק ההמוני, כר גידול מחודש לכוחות ריאקציה, לרבות הג׳האד הסַלַפי. אולם, המרחב עבור האסלאם הפוליטי הימני להתערבות במשברים החברתיים הצטמצם בעקבות העשור האחרון, שהגביר חשדנות כלפיהם. המחסור ב"גורם הסובייקטיבי" — בדמות ארגוני מאבק המוניים, ובעיקר, מפלגה סוציאליסטית מהפכנית המונית, עם בסיס חזק במעמד העובדים והעובדות, שתוכל להתערב ולהוביל להפלת השלטון הפוליטי והמערכת החברתית הקיימת — מונע פתרון ממשי של המצוקות ההמוניות והמשבר הקטסטרופלי באזור. העידן הניאו־ליברלי וכישלון "המפלגות הקומוניסטיות" במזרח התיכון במאה שעברה, כתוצאה מהמדיניות הסטליניסטית ההרסנית, הותירו אתגר מורכב. גל עליות מחירים היה גורם רקע חשוב שהאיץ את התפרצות הגל המהפכני של 2011, וכעת, ההתייקרויות מתדלקות תסיסה מחודשת עם פוטנציאל מוגבר להתפרצויות המוניות. אלו ימשיכו להתפתח דרך ניסוי וטעייה, עם מרחב להתערבות ולעליית כוחות משמאל.
עימות ישראל־איראן
תקופת טראמפ סיפקה רוח גבית לסדר־היום של עיקר המשטרים הפרו־אמריקאיים באזור, נגד איראן ובעלות בריתה, ודרך חיזוק גורמי ימין פופוליסטי ומגמות של דיכוי סמכותני נגד ההמונים. על פניו, טראמפ היטיב אסטרטגית, בבוטות, עם המשטר הישראלי: קו הסלמה ניצי מול איראן; העברת השגרירות לירושלים, תוך הכרה חד־צדדית בעיר כבירה לאומית של ישראל בלבד; ההתקפות על אונר״א; תמיכה גלויה בהתנחלויות והכשרת סיפוח; ההכרה בסיפוח הגולן; ולבסוף, פארסת "תוכנית המאה" שימשה כיסוי להאצת ההתקרבות האסטרטגית בין הקפיטליזם הישראלי והציר הפרו־סעודי, עם השקת הסכמי הנורמליזציה בין ישראל לאמירויות, בחריין, סודאן ומרוקו; וממשלות נוספות, דוגמת קוסובו, נדחקו לחזק קשרים עם ישראל. אך הגורמים מרחיקי הראות יותר בממסד הישראלי ראו בטראמפ משענת קנה רצוץ.
פרישת ארה״ב במאי 18' מהסכם הגרעין, שהובילה במקור, זרקה את כל דינמיקת העימות בין איראן ליריבותיה חזרה לרמה נפיצה יותר. סגן ראש המוסד א' שפרש בתחילת 2021 יצא נגד האסטרטגיה שהוביל שלטון נתניהו מול איראן, כולל הקמפיין ליציאת ארה״ב מההסכם[27]. הוא תיאר איך מבצע חשיפת ארכיון תוכנית הגרעין הצבאית האיראנית, שכנראה התקיימה והופסקה ב־2003, שימש חלק מהקמפיין להפעלת לחץ על וושינגטון. לטענתו, בעוד שבמקור איראן לא הפרה את ההסכם — "לא רימו במילימטר... שום קסקדת צנטריפוגות חדשה לא עבדה, הכור הפלוטוגני נוטרל" — כיום, "יש העשרת אורניום בפורדו, יש עבודה בכאשאן, יש עבודה בנטנז, הם צברו 2.5 טונות אורניום מועשר, ועכשיו גם הצנטריפוגות המתקדמות... הם לא עצרו לשנייה את ההתפשטות האזורית שלהם, הם מייצרים טילים". למרות מדיניות "מקסימום לחץ" ולמרות כל הפעילות הצבאית הישראלית נגד איראן (הפצצות ישראליות בסוריה, התנקשויות, מתקפות סייבר, פעולות חבלה), לא התרחש "שינוי אסטרטגי במילימטר אצל מקבלי ההחלטות האיראנים".
כעת, בניגוד למצב ערב חתימת הסכם הגרעין ב־2015 (JCPOA), גם ההסלמה בעימותים בין ארה״ב לבין סין ורוסיה מקרקעת מראש אפשרות למהלך מתואם של סנקציות חדשות. אם אכן המו״מ יוליד הסכם חדש — תרחיש שסבירותו פוחתת בצל המלחמה באוקראינה — איראן תידרש במסגרתו לוויתורים פחותים מבעבר. במישור הצבאי, יכולת המשטר הישראלי לשבש במתקפה צבאית את תוכנית הגרעין האיראנית נותרה מוגבלת למדי מול תשתית מבוזרת בשטח ענק. בנסיבות האלו, נתניהו, לקראת סוף כהונתו, ניסה מאחורי הקלעים, לשווא, אף לייצר אפיק תקשורת ישיר מול טהראן[28]. בד־בבד, המשטר הישראלי, שלפני עשור קיווה לחילופי משטר בסוריה, שב בשנים האחרונות להעדיף את משטר אסד, בחסות הקרמלין, כברירת מחדל, על פני אי־ודאות[29].
טראמפ, בשלהי כהונתו, כשהיה ברור שמדיניות "מקסימום לחץ" — בעיקרה מלחמה כלכלית נגד איראן — כשלה ושתחנוניו לעסקה חדשה נענו בגיחוכים בטהראן, עוד שיחק עם הרעיון של הפצצה אמריקאית[30]. תחת ממשל ביידן, בצל המו״מ המחודש, נרשמה הסלמה נוספת, בעיקר בפעולות המיוחסות לישראל, ובחזרה יחסית לרטוריקה של חרחורי מלחמה. עוד קודם, בחסות ההסלמה שהוביל טראמפ, השלטון הישראלי פנה להסלמה בפעולות תקיפה נגד מטרות של המשטר האיראני ובעלי בריתו, במיוחד בשטח סוריה, אך גם בשטח איראן, לרבות ההתנקשות בראש תוכנית הגרעין האיראנית, הפיזיקאי פח׳רי־זאדה, בנובמבר 20', ונגד עשרות ספינות איראניות[31]. אלה גררו לעיתים תגובות נקודתיות. בינתיים נמשכת התבססות הנוכחות של כוחות משטר איראניים בסוריה, המקבלת חיזוק עם דילול הכוחות הרוסיים בשטח נוכח המלחמה באוקראינה. בנסיבות האלו, הדינמיקה של המשך התקיפות הישראליות בחתירה לריסון המגמה עשויה גם לגרור תגובות חריפות יותר, ואף להוביל לעימות צבאי נרחב. תרגיל הענק הצבאי "מרכבות האש" שנקבע למאי 22' מדמה חודש של מלחמה אזורית בעקבות תקיפה ישראלית בסוריה[32].
בתגובה להסלמה שהוביל ממשל טראמפ, המשטר האיראני פנה להפרת ההסכם מאז 2019 ולהסלמה בפעולות תקיפה — כולל תקיפת מתקני הנפט הסעודיים, הגדולים בעולם, בספטמבר 19'. בתגובה לפיצוץ המיוחס לישראל במתקן הגרעיני בנטנז באפריל 21', הכריז רוחאני על העשרת אורניום בדרגת שיא של 60%. לא ברור אם המשטר האיראני אכן חותר לחצות את הסף להרכבת פצצת גרעין ראשונה, אך הוא מצמצם מרחק ליכולת הרכבה, אפילו לטווח פוטנציאלי של שבועות ספורים, ללא ראש קרב, לפי מומחים שצוטטו ב'ניו יורק טיימס'[33].
ה"בחירות" לנשיאות איראן ביוני 21' — שהונדסו ובדומה לבחירות לפרלמנט בפברואר 20' הוחרמו בידי מרבית הציבור — הסתכמו בעליית ראיסי, נציג האגף הניצי. לאגף זה בסיס חברתי לא מבוטל, שטבעת החנק של הסנקציות האימפריאליסטיות סייעה לתחזק פוליטית. הסלמת מתקפת הסנקציות מצד ארה״ב תרמה, יחד עם המגפה בהמשך, להיווצרות מיתון כלכלי של שלוש שנים לפחות (2018–2020). סין ורוסיה מתערבות לניצול המשבר באיראן להגברת השפעתן, ומסייעות במידה מסוימת לאיראן לרכך את מחיר הסנקציות, כולל בהסכם החדש מול סין. אולם האינפלציה דוהרת, הגירעון בתקציב המדינה מזנק, עתודות מטבע החוץ כמעט נמחקו, האבטלה נותרת בהיקף המוני, ואלה מחזקים חוסר שביעות רצון בקרב ההמונים, הפגנות ושביתות.
ממשלת בנט־לפיד, בשינוי סגנון טקטי בהשוואה לנתניהו, ניסתה להשפיע על המו״מ גם במישור הדיפלומטי. אולם החששות במשטר הישראלי שאיראן תיהפך למדינה "סף־גרעינית" עלולים לדחוף פעם נוספת לניסיונות לבחון קונקרטית "אופציה צבאית", כפי שנתניהו וברק שקלו לפני כעשור, והפעם בתיאום סעודי. הם היו מבודדים ונבלמו גם בממסד הביטחוני. הפעם, תחת ממשלה פריטטית, עם ראש ממשלה חלש יותר במאזן הכוחות הפנימי וציבורית, יהיה לגורמים המעוניינים במהלך כזה קשה עוד יותר להוציאו לפועל פוליטית. אולם במיוחד אם לא ייתפר מחדש הסכם, הדינמיקה של העימות עלולה להתלקח, תוך ניצול דמגוגי של פחדים קיומיים בציבור הישראלי, ותחת השפעה מוגברת בשלטון בישראל של גורמים ניציים מהימין הקשה. למעשה, גם אם ייחתם הסכם, לאורך זמן הוא לא יוכל לבלום את המשך התפתחות העימות בין המדינות. ממשל ביידן טיפטף איומים למימוש "אופציה צבאית" — רטוריים בשלב הזה, להפעלת לחץ על המו״מ, אך בהקשר של המתחים ברמה העולמית והאזורית, לא ניתן לשלול התערבות צבאית אמריקאית מסוימת בתרחיש התלקחות.
בתנאים המעורערים באזור, אפילו כשלצדדים אין אינטרס במלחמה כוללת, גם תקריות של חילופי אש מוגבלים מסוגלות לצאת משליטה ולגלוש לסבב מלחמה משמעותי — עם מעורבות אפשרית של חזבאללה וכוחות נוספים בדרום לבנון, מיליציות פרו־איראניות בסוריה ובמערב עיראק, ואף החות׳ים בתימן. רקטות שנורו מדרום לבנון ורחפן ששוגר ממערב עיראק במהלך העימות בעזה במאי 21' רמזו לפוטנציאל הזה. ממשלת בנט הקצתה מימון ייעודי של מעל 5 מיליארד שקל להיערכות בשלוש השנים הקרובות לתקיפה באיראן. לדברי קצין בכיר, "לא יהיה פה מצב שמישהו יחליט, ובתוך 24 שעות יהיו מטוסים בטהראן. יידרש לנו זמן ממושך לדרוך את המערכת למלחמה, כי הנחת היסוד שלנו צריכה להיות שזאת לא תקיפה אלא מלחמה"[34].
אף אחד מהמשטרים באזור ולא המעצמות העולמיות האימפריאליסטיות מייצגים פתרון — לא עם נשק להשמדה המונית, שמעצמות הגרעין, כולל ישראל, המבצעת עבודות לשדרוג תשתית בכור בדימונה, תובעות באופן צבוע ממדינות אחרות שלא לפתחו; ולא עם סנקציות ופעולות צבאיות. תנועות ההמונים באיראן, בישראל, ובשאר האזור, ובאופן מכריע של מעמד העובדים והעובדות, הן המפתח להצבת אלטרנטיבה יסודית ממשית למשטרים פוליטיים ימניים מסוכנים, לאימפריאליזם מכל סוג ולמערכת הקפיטליסטית המשברית. ב־2012, בהשפעת המחאה החברתית ההמונית שנה קודם, צמחו יוזמות מחאה ישראליות נגד מלחמה עם איראן. חתירה לחיזוק סולידריות בינלאומית על בסיס מעמדי בקרב התנועות החברתיות בישראל עם מקבילותיהן באיראן היא עדיין משימה חשובה, כחלק מסדר־יום של מאבק רחב נגד מדיניות של חרחורי מלחמה, כיבוש אימפריאליסטי, עוני ושלטון הון.
תהליך הנורמליזציה
הסכמי הנורמליזציה ביטאו שלב של פורמליזציה בתהליך התקרבות אסטרטגית בין הקפיטליזם הישראלי לציר הסעודי־סוני. הם לא צמצמו פוטנציאל לשפיכות דמים, אלא המשיכו מגמות עימות אזוריות, וקידמו נירמול של הכיבוש והדיכוי של הפלסטינים. בקרב הציבור הישראלי, ההסכמים התקבלו בקרירות, שכן לא מדובר במדינות שהיו במצב לוחמה עם ישראל, והם התגמדו בנסיבות המשברים הבריאותיים, הכלכליים והביטחוניים.
הרעיון של נורמליזציה ישראלית־ערבית ללא צדק לפלסטינים נותר מאוד לא פופולרי באזור, לרבות במצרים ובירדן. בסודאן, האימפריאליזם הישראלי מהמר על הצלחת הגנרלים לדכא את ההמונים, המסוגלים להביא לביטול ההסכם. הפגנות הסולידריות במאי 21' פשטו בירדן, בטורקיה, בלבנון, בתוניסיה, בכוויית ועוד. תהליך הנורמליזציה הוריד הילוך. בכוויית, אושר חוק המאיים במאסר נגד מקיימי מגעים או עסקים עם גורמים ישראליים, וצו שלטוני בדצמבר 21' אסר על עגינת ספינות הנושאות מטען אל או מישראל[35].
במרוקו, התארגנו הפגנות סולידריות בעשרות יישובים[36]. המונרכיה ליוותה את ה"נורמליזציה" בתעמולה לאומנית וההתנגדות בדעת הקהל פחתה, אך עדיין מדובר ברוב. הסכם ישראל־מרוקו לא קידם "שלום" אזורי אלא תרם להסלמה במתחים לאומיים. הוא הגיע לאחר התמוטטות הפסקת־האש בין מרוקו לכוחות פוליסריו, וסיפק דחיפה לכיבוש המרוקאי בסהרה המערבית, עם הכרה ויבוא נשק. באוגוסט 21', שבמהלכו הגיע לפיד לביקור ברבאט לחתימת הסכמים, הכריזה אלג׳יריה — היריבה ההיסטורית, שבשטחה פליטים סחראווים, מספקת חסות לפוליסריו ומבקשת להצטייר כמצדדת במאבק הפלסטיני — על ניתוק יחסים עם מרוקו. על הדיל שתפר טראמפ וחיזק את המונרכיה נוספו הדיווחים על שימוש מרוקאי ברוגלת פגסוס באלג׳יריה. בינתיים, האחרונה מובילה קמפיין לביטול מחטף הצירוף מחדש של ישראל (שסולקה ב־2001) כמשקיפה לאיחוד האפריקאי.
המגעים החשאיים המוגברים בין ישראל וסעודיה התקיימו, לפי דיווחים, מימי חתימת הסכם הגרעין ב־2015 (כרמז, במאי 2016, יו״ר המחנ״צ והעבודה דאז הרצוג ניסה לשכנע את מפלגתו לחבור לממשלת נתניהו בטענה שנודע לו על "הזדמנות אזורית מדינית נדירה"[37]). אז גם נפתחה נציגות דיפלומטית ישראלית באמירויות, שסייעה לעסקים ישראליים. בעוד שהעימות עם הציר האיראני־שיעי הוא גורם מרכזי בהתקרבות האסטרטגית, מארג האינטרסים נרחב. כך גם המתיחות בין ציר "האחים המוסלמים"־טורקיה־קטר, לבין המחנה הפרו־סעודי, השתלבה עם הנסיגה ביחסי ישראל־טורקיה והתזוזה הישראלית לחיזוק יחסים עם יוון ורפובליקת קפריסין ("משולש האנרגיה"), המתגוששות מול טורקיה על גז במזרח הים התיכון. באפריל 21' התכנסו שרי החוץ של ישראל, האמירויות, יוון וקפריסין, לדון באיראן ובסוגיות אנרגיה. אולם היחלשות ציר "האחים המוסלמים", והתעוררות הפגנות ושביתות בשל המשבר הכלכלי, דחקו את שלטון ארדואן למגעים דיפלומטיים עם מצרים, לראשונה מאז 2013, ול"חימום יחסים" עם ישראל.
לאתנן שטראמפ סיפק למדינות שחברו לישראל היה משקל מהותי במערך שיקוליהן — עסקאות נשק מתקדם, תמיכה בסיפוח סהרה המערבית, או הוצאת סודאן מרשימת ארה״ב של 'מדינות תומכות טרור'. כפי שהסברנו בהצהרה משותפת עם חברינו מסודאן, הלחץ האמריקאי בנושא היה חלק מסחיטה אימפריאליסטית[38]. ממשל ביידן חידש העברת כספים לאונר״א והוריד מהכוונת את בית הדין הבינלאומי הפלילי בהאג — מה שאולי השפיע על ההחלטה לפתוח בחקירת פעולות ישראל בשטחי 67' — אולם נראה שאין בכוונתו לבטל הכרזות לגבי סהרה המערבית, ירושלים והגולן. בכל זאת, סביר שיהיה "קונבנציונלי" יותר בהצעת תמורות להסכמים פוטנציאליים חדשים, עם חשש מהשלכות מערערות יציבות.
בינתיים, תהליך הנורמליזציה הישראלי־ערבי נמשך, לרבות עם ביקורים מתוקשרים, ונמשכים ניסיונות לגבש הסכמים עם מדינות נוספות, ובפרט עם סעודיה[39]. עבור סעודיה, ההסכמים האחרונים הם בלון ניסוי. בשנים האחרונות הערכנו שהנסיבות לא הבשילו עבור המונרכיה להימור על נורמליזציה רשמית. אך "הסכמי אברהם" הם חלק מהמשך תזוזה בכיוון כזה. לפי דיווחים, בן־סלמאן שקל ב־2018 אפילו לקיים מפגש פומבי עם נתניהו, לצורך ספין בעקבות רצח ח׳אשוקג׳י, ונתניהו מצידו התיר שימוש סעודי ברוגלת פגסוס לדיכוי אופוזיציה. בסוף נובמבר 20' דווח על פגישה חשאית בין נתניהו לבן־סלמאן ופומפאו, לקראת ההתנקשות בפח׳רי־זאדה. אך הנסיך הסעודי אל־פייסל תקף מייד פומבית את ישראל על דיכוי קולוניאלי של הפלסטינים[40]. סוגיית הנורמליזציה שנויה במחלוקת בצמרת המונרכיה. היא גם תצריך ממנה לנטוש את 'יוזמת השלום הערבית' שהציגה ב־2002, כשהאינתיפאדה השנייה פוצצה את תהליך אוסלו, ואיתו את תהליך הנורמליזציה הרשמית בין ישראל למדינות ערב.
חלה ירידה במתיחות ששררה ביחסי ישראל־ירדן בתקופת נתניהו. בנובמבר 21' נחתם הסכם "הצהרת כוונות" בין ירדן, האמירויות וישראל, לאספקת חשמל לישראל מחווה סולארית שתוקם בירדן במימון אמירתי, תמורת מים מותפלים מישראל לירדן. לא ברור האם ההסכם יושלם, אך ההכרזה כבר עוררה קולות מחאה ירדניים[41]. מצוקת מים חמורה ותלות גבוהה באנרגיה מזהמת באזור מצריכה גם מענים בינלאומיים, אך שיתופי הפעולה בין משטרי ריאקציה כרוכים בעיוותים. פרט ל"נירמול" דיכוי הפלסטינים, שמיליונים מהם סובלים ממחסור בחשמל ובמים, עולה חשש מהגברת תלות ירדנית באימפריאליזם הישראלי, שבעבר, כולל במרץ 21'[42], כסנקציה פוליטית, עיכב בקשות ירדניות להעברות מים — והחווה הסולארית שתיבנה לא תתרום לאנרגיה מתחדשת בירדן עצמה. המשך הכיבוש והמצור, והפרובוקציות הלאומניות של השלטון הישראלי במזרח ירושלים, יובילו למתחים חדשים. המתיחות בשנים האחרונות ביטאה מגמות החותרות תחת תהליך הנורמליזציה. תסיסה חברתית דחפה את המלך להסלמה רטורית בהתייחסויות לישראל, שעה שהתעוררות המאבק המעמדי הבעיתה את המלוכה, שבין השאר רדפה והוציאה מחוץ לחוק את איגוד המורים הירדני. סיכול ניסיון הפיכת החצר לכאורה, באפריל 21', שיקף פיצולים במשטר.
משטרי הריאקציה הערביים בנו על כך שריבוי העימותים המדממים באזור הפחית ממרכזיות הסוגייה הפלסטינית על סדר היום הבינלאומי ובתודעה ההמונית באזור, ויאפשר להם להתקדם בנתיב הנורמליזציה גם ללא מראית עין של ויתורים לפלסטינים. אולם ירדן, מצרים, האמירויות, בחריין, טורקיה וסעודיה נאלצו להוציא גינויים לשלטון הישראלי באירועי מאי 21', כמס־שפתיים לסולידריות ההמונית עם הפלסטינים. ההפגנות המחישו שהסוגייה הפלסטינית מסוגלת לשמש כאחד מנושאי הקריאה לדגל לאופוזיציה לדיקטטורות הערביות. תנועות הפלסטינים וההמונים באזור מסוגלות להצר, לבלום ולגרור נסיגות בתהליך הנורמליזציה.
"תוכנית המאה" חתרה לכפות על הפלסטינים הסדר כניעה, שימשיך את הכיבוש בדרכים אחרות ויכשיר נורמליזציה בין הקפיטליזם הישראלי לאוליגרכיות הערביות. היא קידמה סיפוח של 40% מהגדה לישראל וסיפקה עילה לקמפיין הסיפוח של נתניהו, שהפך תרחיש הסלמה כזה לקונקרטי מאי־פעם. ההסכמים שימשו אליבי עבור שליטי האמירויות, שכביכול מנעו פגיעה בפלסטינים, ועבור נתניהו לירידה מהעץ. הרעיון השיג תמיכה מוגבלת בציבור הישראלי, אולם בקונסטלציה פוליטית שבה לגורמי ימין מתנחלי יהיה די משקל בממשלה, האיום עלול להתגלגל להחלת החוק הישראלי, גם אם בתוואי מצומצם יותר.
עבור הקפיטליזם הישראלי, התפוררות החרם הערבי ההיסטורי מאז הסכמי קמפ דייוויד ב־1978 ובאופן מכריע בתהליך אוסלו, וחזרה לנתיב הנורמליזציה הרשמית, מתיישבות עם אסטרטגיית "קיר הברזל" המיליטריסטית של ז׳בוטינסקי — עוצמה צבאית שאמורה להוביל עם הזמן לשקיעת ההתנגדות לישראל במרחב ולבסוף להפוך את ההתנגדות הפלסטינית לחסרת תוחלת, עד לנקודת הכרעה תודעתית שתביא להתקפלות ולהסתפקות באוטונומיה משועבדת. ככל יהירות אימפריאליסטית, הדיסטופיה הבורגנית הזאת עיוורת למגבלות הכוח הצבאי. מיליוני פלסטינים משוללי זכויות לעולם לא יסכימו לקבל בהכנעה את הכיבוש, הנישול, הניחשול ודיכויים הלאומי הברוטלי — וכך המחישו אירועי מאי 21'. כפי שהסברנו בהצהרת הוועד הארצי בדצמבר 20', בעוד שההסכמים ממלאים תפקיד מייצב זמני עבור משטר הכיבוש[43]:
הבעיות ישובו וישתלטו על סדר היום. כמו כן, הלחצים מדעת הקהל ברמה העולמית והאזורית נגד הכיבוש ישובו וייבנו, במיוחד בתגובה למשברים חדשים בשטחים הפלסטיניים, ובד־בבד, המשברים והמאבקים של ההמונים הפלסטינים עצמם ישובו ויערערו את המשך השליטה הישראלית בחייהם.
שמאל סוציאליסטי לא תמך בהסכמי הנורמליזציה, שאינם מייצגים צעד לצמצום שפיכות דמים ולקידום שלום עממי, אלא מהלך ציני להכשרת הכיבוש ועימותים אזוריים. אין זו התנגדות ליחסים בלתי אמצעיים חוצי־לאומים בין אנשים מהשורה, שעשויים לסייע אף לסדוק תודעת מצור בקרב מעמד העובדים והעובדות הישראלי. אולם האחרון, בפראפרזה על מרקס, "לא ישיג דבר", ביסודו של דבר, אם לא ייפטר מהכיבוש. עשורים של "שלום" בין ישראל למצרים ולירדן מדגישים שמיליוני ישראלים לא יוכלו להשתלב "נורמלית" במרחב, כשמיליוני פלסטינים חיים תחת כיבוש צבאי והתנחלויות, בעוני ובמצוקה, ללא זכות להגדרה עצמית. במקום אשליית שלום בלב משבר חברתי קטסטרופלי באזור דרך הסכמים בין אוליגרכיות דכאניות, נדרש חיזוק לסולידריות האינטרנציונליסטית המתבלטת בתנועות חברתיות המתפתחות באזור ובעולם.
המאבק לפתרון שורשי לדיכוי הלאומי של ההמונים הפלסטינים ולסכסוך הישראלי־פלסטיני הוא חלק מהמאבק לשינוי מהפכני של הסדר האזורי, שביסודו משטר דיכוי מעמדי, החוסם קטגורית אופק לשלום עממי, עמוק ויציב באזור. חזון כזה ייתכן רק על יסוד תנאי רווחה, שוויון ודמוקרטיה, הדורשים הפלה של הקפיטליזם והאימפריאליזם, והתחלת "אביב סוציאליסטי".
[1] Foreign Policy, 24.08.21: "The Middle East Is Becoming Literally Uninhabitable"
[2] Al Monitor, 08.04.22: "Middle East reels from historically high food prices"
[3] ישראל היום, 25.02.21: "ברית צבאית נרקמת בין ישראל, סעודיה, איחוד האמירויות ובחריין"
[4] Wilson Center, 20.07.21: "Saudi Arabia and the United Arab Emirates Turn Rival Allies"
[5] SIPRI, 15.03.21: "International arms transfers level off after years of sharp growth; Middle Eastern arms imports grow most"
[6] FP, 29.04.21: "Why Mohammed bin Salman Suddenly Wants to Talk to Iran"
[7] US Department of Defense, 29.11.21: "DoD Concludes 2021 Global Posture Review"
[8] Arab Barometer, 15.12.21: "Fragile Popularity: Arab Attitudes Towards China"
[9] כלכליסט, 02.05.21: "הנשיא ביידן מוביל שת״פ תשתיות עולמי שיתחרה בסין"
[10] Council on Foreign Relations, 24.03.21: "Countries in China’s Belt and Road Initiative: Who’s In And Who’s Out"
[11] Al Monitor, 12.01.22: "Syria joins China’s Belt and Road Initiative"
[12] INSS, 29.03.21: "יחסי סין־איראן — שותפות אסטרטגית בע''מ"
[13] Atlantic Council, 11.05.20: "Increasing mutual dependence in Sino-Gulf relations is changing the strategic landscape"
[14] גלובס, 17.08.20: "ישראל תופסת צד: צורפה לתוכנית של טראמפ להילחם בהשפעה של סין ברשת"
[15] Financial Times, 20.09.21: "‘More of China, less of America’: how superpower fight is squeezing the Gulf"
[16] Washington Institute, 15.02.22: "Unpacking the UAE F-35 Negotiations"
[17] Foreign Affairs, 08.12.20: The Arab Uprisings Never Ended
[18] The Arab Weekly, 11.02.22: "Cost of living protests erupt in Syria's regime-controlled Sweida"
[19] Syria Direct, 16.02.22: "‘We cannot go on’: Unpaid teachers on strike for ‘dignity’ in Idlib province"
[20] InternationalSocialist.net, 27.12.21: "Iran: Teachers’ Strikes and Protests Show the Way Forward"
Arab News, 02.02.22: "Iranian teachers in new day of protests over pay"
[21] Al Jazeera, 01.12.20, ‘Deliberate depression’: World Bank’s dire warning on Lebanon
[22] i24, 29.11.21: "Protesters in Lebanon block roads over financial crisis"
[23] Al Jazeera, 22.01.22: "Lebanon teachers strike over conditions as education crisis grows"
[24] TRT World, 02.02.22: "Lebanon's public transport unions block roads in protest"
[25] Reuters, 10.02.22: "Sudan export highway blockaded as protests stoked by trade woes"
[26] Reuters, 03.02.22: "Sudan's resistance committees take centre stage in fight against military rule"
[27] ידיעות אחרונות, 05.03.21: מהסכם הגרעין ועד קבלת ההחלטות בישראל בעידן נתניהו: סגן ראש המוסד הפורש מדבר לראשונה
[28] הארץ, 23.09.21: "הפיכתה של איראן למדינת סף גרעינית תאתגר את מדיניות העמימות של ישראל"
[29] הארץ, 23.04.21: "לישראל ולרוסיה יש אינטרס משותף: להשאיר בינתיים את אסד בשלטון"
[30] Al Monitor, 17.11.20: "Trump asked advisers about options to strike Iran nuclear site"
[31] הארץ, 19.03.21: "ישראל תקפה עשרות מכליות, האיראנים הפסידו מיליארדים"
[32] וואלה!חדשות, 17.05.22: "חוששים שישראל נותרה לבד במערכה: צה״ל יתרגל תקיפה נרחבת באיראן"
[33] וויינט, 14.09.21: "דיווח: איראן תוכל להשיג חומרים לייצור פצצה גרעינית בתוך חודש"
[34] ישראל היום, 16.12.21: "ביום של ההפצצה: כך ייראו תקיפה ישראלית אפשרית באיראן — והיום שאחרי"
[35] Jerusalem Post, 05.12.21: "Kuwait bans entry of ships carrying goods to and from Israel"
[36] The New Arab, 17.05.21: "Pro-Palestine protests break out in 46 Moroccan cities following Israel’s deadly assaults on Gaza"
[37] הארץ, 15.05.16: "הרצוג על האפשרות לאחדות: מזהה הזדמנות מדינית נדירה"
[38] מאבק סוציאליסטי, 31.10.20: "הצהרה משותפת עם סוציאליסטים בסודאן: עסקת סחיטה אימפריאליסטית ודיכוי לאומי, לא שלום"
[39] מעריב, 24.05.22: "כל חלקי הפאזל יתחברו? המו''מ הקריטי לנורמליזציה בין סעודיה וישראל"
[40] A-Sharq Al-Awsat, 07.12.20: "Saudi Arabia’s Turki al-Faisal Accuses Israel of ‘Hypocrisy’"
[41] Al Jazeera, 26.11.21: "Hundreds protest in Jordan against water-energy deal with Israel"
[42] הארץ, 26.03.21: "בעקבות המשבר: נתניהו נמנע מלאשר בקשה של ירדן לאספקת מים מישראל"
[43] מאבק סוציאליסטי, 31.12.20: "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנת מאבקים ובניית אלטרנטיבה סוציאליסטית"
אולי יעניין אותך גם...
