המסמך הבא גובש בעיקרו לקראת הוועידה הארצית של תנועת מאבק סוציאליסטי, שהתכנסה ב־28–30 באפריל 2022 בתל אביב. הוא משקף תהליך דיון קולקטיבי סביב פרספקטיבות ומאזן של אירועים, ונועד לתרום להערכת מצב תקופתית. נכתב בידי שחר בן־חורין ויאשה מארמר, נדון בסדרת דיונים מקדימים במוסדות ההנהגה הארצית ובסניפי התנועה, ועיקריו נדונו ואומצו בוועידה הארצית. גירסה זו כוללת התאמות עריכה ועדכון קל.
מגלובליזציה ניאו־ליברלית לקיטוב עולמי בין־אימפריאליסטי
"משבר הקורונה" הנחית מהלומה מנפצת על סדר עולמי שכבר היה בתהליך התפוררות, והמלחמה באוקראינה היא זרז נוסף. כפי שתיארנו בשנים האחרונות, "הסדר הניאו־ליברלי וההגמוניה של האימפריאליזם האמריקאי ביחסים הבינלאומיים מתמוטטים, אך ה'סדר' העולמי החלופי הצפוי לשנים הקרובות הוא כאוטי ומשברי הרבה יותר, ללא צפי להתייצבות" (דוח פוליטי של הוועידה הארצית, 2017)[1], וערב המגפה, "בשלב הנוכחי, הכלכלה העולמית על סף מיתון חדש, כשהטריגר לכך הפעם הוא מלחמת הסחר בין ארה״ב וסין — למרות ההסכמות העמומות שהושגו בין שתי המעצמות הקפיטליסטיות באחרונה, מלחמת הסחר צפויה להימשך כחלק מעימות מסלים. העימות עצמו מתחולל בהקשר של התערערות כללית ומשמעותית של היחסים בין המעצמות האימפריאליסטיות העולמיות, שעה שהמעמדות השליטים הלאומיים מתקשים יותר לגבש שיתופי פעולה בסביבה של קיפאון כלכלי וחוסר יציבות חברתי ופוליטי, ופונים למדיניות פרוטקציוניסטית" (דוח פוליטי של הוועידה הארצית, דצמבר 2019).[2] בתחילת 2020, העריכה הוועידה העולמית של ISA כי "הקפיטליזם העולמי יוצא מעידן הגלובליזציה הניאו־ליברלית, המגמה הדומיננטית מזה כארבעה עשורים, ונכנס לעידן של 'גיאו־כלכלה' שבו התנגשות האינטרסים בין המעצמות האימפריאליסטיות הגדולות היא הגורם הדומיננטי. גבולות לאומיים מקבלים תוקף מחודש, בעוד שסוגיות 'ביטחון לאומי' פולשות לתחומי המדיניות הכלכלית".[3]
מעשי הזוועה של האימפריאליזם הרוסי באוקראינה, המתחרים בפשעי האימפריאליזם האמריקאי באפגניסטן ובעיראק, נועצים עוד מסמר בארון הקבורה של הבטחות השגשוג והשלום העולמי של שופרות התעמולה של קמפיין הניצחון הקפיטליסטי בשנות ה־1990. אז, לצד הפרספקטיבה הידועה לשימצה של פוקויאמה אודות "קץ ההיסטוריה", הפובליציסט תומס פרידמן קישקש ב־1999 ששתי מדינות שבהן סניפים של מקדונלד׳ס לא ייכנסו למצב מלחמה (תזה שהוגחכה עוד באותה השנה בהפצצות נאט״ו ביוגוסלביה). פרשנים אחרים שקדו על אידיאליזציה לסדר העולמי הקפיטליסטי מאז מלחמת העולם השנייה כעידן של "שלום חדש". הגורו הליברלי נח־הררי המשיך לפאר את הסדר הקפיטליסטי כהבטחה של "קידמה" ו"שלום", גם כשהמאה הנוכחית נפתחה בכיבושים אימפריאליסטיים עקובים מדם, בהתפוררות חברתית, בתופעות של טרור, ובהסלמה במתחים בין המעצמות הקפיטליסטיות, במיוחד מאז המשבר העולמי של 2008. אולם "השלום הרומאי" לפני אלפיים שנה ארך יותר מ"עידן השלום" האימפריאליסטי של העשורים האחרונים, שהתעצב בהשפעת המלחמה הקרה ההיסטורית בין האימפריאליזם לסטליניזם, והרתיעה מהשמדה הדדית בין מעצמות גרעין. המלחמה באוקראינה החזירה במעט לתודעה ההמונית, לראשונה מאז המלחמה הקרה ההיסטורית, את הבעתה מפני תרחיש פוטנציאלי של מלחמת שמד גרעינית, שעה שהיא מזניקה שלב חדש במירוץ חימוש עולמי, העלול להוביל גם להרחבת התפוצה של נשק גרעיני. תהליך זה משתלב במירוץ כללי להשגת עליונות טכנולוגית, לרבות בתחומי סייבר ובינה מלאכותית. העולם, על יסוד יחסים קפיטליסטיים, הולך ונעשה פחות בטוח.
מהפכת־הנגד הניאו־ליברלית חתרה להסיר גבולות בפני ההון ברמה הלאומית והעולמית. כעת, הגלובליזציה (אינטגרציה מואצת בכלכלה העולמית וביחסים הבינלאומיים) בנסיגה. "הגל השלישי" של הגלובליזציה החל לגווע כבר בעקבות משבר 2008, שגרר האטה בסחר העולמי ועלייה בצעדים פרוטקציוניסטיים — מה שזכה לכינוי "סלובליזציה" (גלובליזציה בהאטה). הפנדמיה וסגירת הגבולות הלאומיים חיזקו מומנטום של דה־גלובליזציה, עם מגמה בקרב תאגידים בינלאומיים לבחון "החזרת" פסי ייצור. אחרי הפלישה הרוסית לאוקראינה והטלת סנקציות חסרות תקדים מצד ממשלות ארה״ב, קנדה, בריטניה, האיחוד האירופי, אוסטרליה ויפן, מאות תאגידים עזבו את השוק הרוסי. זהו חלק ממגמה ארוכת־טווח של היפרדות כלכלית בין גושים אימפריאליסטיים. התהליך מוגבל, בהתחשב במורכבות שרשראות הייצור, האספקה ויחסי התלות במערכת העולמית כיום, אך מדובר בשינוי כיוון חד ואין בסיס לחזרה לגלובליזציה המואצת של העשורים האחרונים. צורכי ההון להתגבר על הגבלות ועל משברי עודף ייצור (ועודף כושר־ייצור) מקבלים ביטוי אלים יותר, כשכל מעמד שליט לאומי מנסה להגן על האינטרסים שלו בכלכלה הלאומית וב"אזורי השפעה" מחוצה לה.
התפוררות ההגמוניה האידיאולוגית של הניאו־ליברליזם מתרחשת עם שקיעת ההגמוניה הצבאית והכלכלית של האימפריאליזם האמריקאי. נסיגת ארה״ב מאפגניסטן באוגוסט 21', בתום 20 שנות כיבוש ברוטלי, שכלל הרג של רבבות אזרחים, פינתה את הבמה לכוחות הריאקציה של טליבאן, ולשלב הידרדרות נוספת בתנאים של ההמונים באפגניסטן, ובאופן קיצוני, נשים ולהט״ב+. בדומה להתערבות הישראלית להחלפת משטר בלבנון ובכישלון הכיבוש המדמם לאורך כשני עשורים עד שנת 2000, ההרפתקה האימפריאליסטית נידונה לכישלון. במקרה של אפגניסטן, משטר הבובות הפרו־אמריקאי נשען על בסיס חברתי אפסי. הנסיגה חתמה תקופה שהתאפיינה בירידה דרמטית בכוח המעצמה הקפיטליסטית החזקה ביותר, האחראית להיקף זוועות אסטרונומי ברחבי העולם.
את הגלובליזציה הניאו־ליברלית מחליפה התעצמות יריבויות בין־אימפריאליסטיות. מאזן הכוחות העולמי השתנה ללא היכר מאז שהאימפריאליזם האמריקאי הכריז ניצחון על מעצמת־העל הסטליניסטית במלחמה הקרה ההיסטורית, והשליט הגמוניה בחתירה לעצב עולם "חד־קוטבי" הרוקד לניגוני מעצמת־העל האחרונה. ארה״ב עודנה המדינה החזקה בעולם, כלכלית וצבאית, אך התמוטטות ההגמוניה — בעקבות ניצול פיגועי הזוועה של ה־11 בספטמבר להתערבויות באפגניסטאן ובעיראק; המשברים הכלכליים; התעצמות סין — הותירה מערכת "רב־קוטבית" גועשת.
בנסיבות האלו, בצל ההתגוששות בין שתי מעצמות־על, נפתח מרחב עבור מעצמות קפיטליסטיות נוספות לפעול עצמאית יותר לקידום האינטרסים האימפריאליסטיים שלהן בזירות שונות — מה שמקבל גם ביטוי ביחסים במזרח התיכון ובצפון אפריקה לאורך העשור האחרון. המלחמה באוקראינה היא הסלמה בפניית האימפריאליזם הרוסי להבטחת אינטרסיו באופן תקיף יותר מול מעצמות קפיטליסטיות יריבות ממערב, בהובלת ארה״ב. למרות חולשה כלכלית, אוכלוסייה מתכווצת ופוטנציאל לפיצוצים חברתיים שמגמות בונפרטיסטיות של דיכוי פוליטי כבד תחת המשטר האוטוקרטי של פוטין חותרות לבלום, האימפריאליזם הרוסי מנצל עוצמה צבאית כבירה.
נאט״ו, שפוטין אף שקל בתחילת המאה להצטרף אליה, לא פורקה עם סיום המלחמה הקרה ההיסטורית, אלא התפשטה מזרחה באירופה והציבה נוכחות צבאית מתעצמת, בשירות האימפריאליזם האמריקאי והמערבי, סמוך יותר יותר לגבולות רוסיה. משטר פוטין שואף להפוך את המגמה. המלחמה בגיאורגיה ב־2008, סיפוח קרים והמלחמה במזרח אוקראינה מאז 2014, ההתערבות בסוריה ב־2015, וכעת הפלישה הכוללת לאוקראינה — כלל היוזמות הצבאיות חותרות להבטחת אינטרסים בארצות שהיו היסטורית תחת השפעה ושליטה של רוסיה הסטליניסטית או האימפריה הצארית.
משטר פוטין נערך ככל הנראה ממושכות למלחמה באוקראינה. בנאום שנשא לקראת הפלישה הציג פוטין מאזן "היסטורי" שנועד לספק צידוק אידיאולוגי אימפריאליסטי לכל סיפוח משטח אוקראינה, אותה הגדיר יצירה של לנין והבולשביקים[4]. העובדה שגינה את עמידתם ההיסטורית של לנין והבולשביקים על הזכות להגדרה העצמית, לרבות לעצמאות, תוך הדגשת העובדה שהמדיניות הסטליניסטית הייתה ההפך הגמור, תורמת אירונית דווקא להפרכת המיתוס הריאקציוני המתאר את מהפכת־הנגד הסטליניסטית כממשיכת ההיגיון של המהפכה הסוציאליסטית. לצד התירוצים ה"היסטוריים", משטר פוטין מנסה לעורר תמיכה בעזרת מסגור הפלישה כמהלך של מאבק ב"נאציזם". אולם המשטר החסיר בהערכת האתגרים: עוצמת ההתנגדות של האוכלוסייה באוקראינה, לרבות באזורים דוברי רוסית; היקף הסנקציות הכלכליות (שמעיקרן יסבלו יותר מכול ההמונים הרוסים) והשפעתן הדרמטית על המשק הרוסי; יכולת נאט״ו והאיחוד האירופי לרתום את המשבר לחיזוק עמדתם — כולל הבקשות הרשמיות להצטרפות לשתיהן והלגיטימציה הציבורית לזינוק בתקציבים הצבאיים. אולם מלחמה עשויה להיות גם "מיילדת של מהפכה", ככל שהיא מטלטלת את החברה ואת התודעה ההמונית. ההתנגדות ההרואית למלחמה ברוסיה עצמה, בבלארוס — שם נראה שתסיסה חברתית בלמה חבירה צבאית לפוטין — ובגל ההפגנות ברחבי העולם סביב תחילת המלחמה, רמזה לפוטנציאל הרדיקליזציה.
בד־בבד, חולשת השמאל בשלב הזה משתקפת גם בנסיגה בהפגנות ובבלבול שכיח ביחס לתפקיד האימפריאליזם האמריקאי והמערבי, שתעמולתית מבקש לצייר את העימות בינו לבין יריבותיו כמלחמה אידיאולוגית בין כוחות דמוקרטיה לכוחות אוטוקרטיה חשוכים. אולם נלווה לכך סנטימנט לפיו שליטי אותן המעצמות אינם מספקים פתרונות ממשיים מול משבר המלחמה.
לא ברור כרגע כמה זמן תימשך המלחמה, אולם היא פרצה, כאמור, בתוך תהליך כולל של הסלמה ביריבויות הבין־אימפריאליסטיות, וזירות אחרות מלבד אוקראינה מתחממות ועלולות להידלק בתקופה הבאה. האימפריאליזם הסיני בוחן את השלכות המלחמה באוקראינה כדי להיערך לקריאת תיגר אפשרית מול האימפריאליזם האמריקאי, בפרט סביב טאיוואן וים סין הדרומי. בהשוואה לאוקראינה, לטאיוואן חשיבות אסטרטגית גבוהה יותר עבור האימפריאליזם האמריקאי, לרבות נכונות לעימות צבאי ישיר. ניסיון כיבוש סיני של האי, אף שיסבך קשות את המשטר הסיני, ייתפס בעיני המעמד השליט האמריקאי כאיום במכה אסטרטגית במלחמה הקרה החדשה. הסתבכות הקרמלין עשויה להרתיע את בייג׳ינג מפני מהלך הרפתקני, אך דינמיקת הסלמה מקבלת היגיון משל עצמה ועשויה להוביל למצבי סף ואף להתנגשויות. העימותים הבין־אימפריאליסטיים טומנים בחובם פוטנציאל התנגשויות צבאיות לא רק דרך שלוחים, אלא אף ישירות, וייתכן אפילו תרחיש של הפעלת נשק גרעיני "טקטי", למשל, כאמצעי הרתעה. עם זאת, מלחמת עולם שלישית, במשמעות של עימות צבאי כולל בין המעצמות העולמיות, בלתי סבירה, בשל פוטנציאל ההשמדה ההדדי, כמו גם, בסופו של דבר, פוטנציאל רדיקליזציה המונית.
הקיטוב במערכת העולמית, בצל עימות ארה״ב־סין, אומנם עדיין נמוך בהשוואה להפרדה הבין־גושית שאפיינה את המלחמה הקרה ההיסטורית בין הקפיטליזם והסטליניזם, כשהעימות היה בין שתי מערכות כלכליות שונות יסודית, אולם הוא הולך ומבקע את היחסים הכלכליים ויוצר מרחבים מתרחקים כלכלית — היפרדות (decoupling) בין־גושית — וטכנולוגית, לרבות תהליך התפצלות האינטרנט. משטר הסנקציות על רוסיה, שבמידה רבה מנתק אותה מהמשק העולמי, משקף ומעמיק את התהליך. דווקא נוכח אתגרים כלל־עולמיים, דוגמת הקורונה והמשבר האקולוגי, הבסיס לשיתוף פעולה בין המדינות הקפיטליסטיות הלאומיות בנסיגה. המשבר הקפיטליסטי גורר פרגמנטציה על בסיס לאומי, המשתקפת בלחצים צנטריפוגליים בדמות החרפת ניגודי אינטרסים לאומיים בכל המוסדות הקפיטליסטיים הבינלאומיים. קרן המטבע הבינלאומית הזהירה כי "המלחמה מגבירה את הסיכון לפיצול קבוע של העולם לגושים גיאו־פוליטיים עם הבדלים בסטנדרטים טכנולוגיים, במערכות התשלום הבינלאומיות ובמטבע המשמש לסחר בינלאומי. שינוי טקטוני כזה עלול לגרום לאובדן ארוך טווח ביעילות הכלכלית, להגביר את הפגיעות והתנודתיות, ולהוות אתגר גדול למסגרת הכללים ששלטה ביחסים הבינלאומיים והכלכליים ב־75 השנים האחרונות"[5].
אולם מנגד, סנטימנט אינטרנציונליסטי המוני ברבות מהתנועות החברתיות המתפתחות מספק כשלעצמו רמז לשאיפות ולפוטנציאל נבנה לתמיכה המונית ברעיונות של "שינוי" ואף של מהפכה חברתית — התגברות על המעמדות השליטים והמערכת הקפיטליסטית המיושנת, והתנעת שינוי סוציאליסטי דרך ארגון מחדש של החברה על בסיס רציונלי, מתוכנן ודמוקרטי.
מסדר ניאו־ליברלי לעידן של "אי־סדר"
הקורונה הציתה משבר כלכלי עולמי, החמור ביותר מאז מלחמת העולם ה־2, ששורשיו בסתירות הגלומות בסדר של הקפיטליזם הניאו־ליברלי. מאז "המיתון הגדול" של 2008 הוא נתון במשבר מעמיק, המלווה בהתפתחות תהליכי קיטוב פוליטי, רדיקליזציה המונית, ומהפכה ומהפכת־נגד — עם ביטוי חד ביותר באזורנו. ההסדרים שכוננה מהפכת־הנגד הניאו־ליברלית בעשורים האחרונים, ושנועדו להפיח חיים חדשים במערכת הרווח המשברית באמצעות הרחבת והעמקת הניצול בדמות תהליכי הפרטה, צמצום המגזר הציבורי, דה־רגולציה והסרת חסמים בפני ההון ברמה הלאומית והבינלאומית, יצרו שרשרת משברים חריפים. כתוצאה מכך, הניאו־ליברליזם חדל מלהתקיים כמשטר הצבר הון בר־קיימא ברמה העולמית.
ממשל ביידן הוביל חתימת הסכם בינלאומי על רף מינימום גלובלי למס חברות, שנקבע בשיעור סמלי של 15%, במטרה "להביא קץ למרוץ בן 30 שנים לתחתית" במיסוי תאגידים, כדברי שרת האוצר האמריקאית ילן[6]. "ספר ההוראות" הניאו־ליברלי משמש כיום באופן חלקי ומקוטע את המעמדות השליטים, תוך שהם נאלצים להסתמך באופן נרחב יותר ועמוק יותר על התערבות המדינה הלאומית בחתירה להימנע משפל גדול ומפיצוצים חברתיים, ולהבטיח את האינטרסים של ההון הלאומי בסביבה של משק עולמי במשבר. הכללים המקודשים של המדיניות הניאו־ליברלית, "קונצנזוס וושינגטון", נעשו בלתי רלוונטיים לחלוטין מול צונמי המגפה, שדחף את המדינה למלא תפקיד מרכזי יותר בתהליך הכלכלי עקב חוסר יכולת "השוק" לספק מענה, ומדינות נקטו צעדים ניאו־קינסיאניים של הרחבה תקציבית ליצירת רשת ביטחון כלכלית ארעית, ואף אלמנטים של תכנון בתהליך הייצור של ציוד חירום. המדינה מתערבת גם להידוק הגבולות הלאומיים בשירות ההון המקומי ולבלימת תנועת בני־אדם בעידן של אי־יציבות גוברת וגלי פליטוּת. כדי לאזן אי־יציבות במערכת — בין שאר כתוצאה מהשלכות המלחמה באוקראינה על המשק העולמי, ובפרט על מגמות האינפלציה — מדינות יוסיפו להיות נתונות ללחצים מתמשכים להתערבות ולחלוקה מחדש של הערך העודף בדמות מדיניות הרחבה תקציבית, ובכלל זה, צעדים להחייאת צמיחה כלכלית, לריכוך זעם חברתי, או, בהקשר של המשבר האקולוגי, לפיקוח על ההון התעשייתי ולהסבת ושדרוג תשתיות.
הכרזת ביל קלינטון בשנות ה־1990 ש"עידן הממשלה הגדולה הסתיים" נשמעת אנכרוניסטית כיום. מדינות נדחקו להתערב בכלכלה בהיקף גדול בהרבה לעומת 2008. ממשל ביידן פנה לווריאנט קיינסיאני משלו, "ביידנומיקס", עם חוב דוהר של הממשלה הפדרלית ברמה הגבוהה ביותר מאז מלחמת העולם ה־2, מעל 100% תמ״ג. תוכניות התמריצים המסיביות שהשיק, ושטורפדו בחלקן, ייצגו התערבות מדינתית במאמץ לייצב את המערכת ולהחיות את השוק הפרטי. קדמו לכך חבילות התמריצים הגדולות בהיסטוריה שהשיק ממשל טראמפ, והסתכמו גם הן בכ־4 טריליון דולר, אף שרובן שימש לסבסוד בעלי הון[7]. טראמפ עצמו דיבר על הנחיצות בתוכנית השקעה בתשתיות בהיקף 2 טריליון דולר[8], וממשל ביידן למעשה הוציא לפועל. לצורך מימון, ביידן לא ביטל את רפורמת־הנגד במיסוי התאגידים שהוביל טראמפ, אלא צימצם אותה עם החזרה חלקית של שיעור המיסוי שנחתך, ולמעשה, הצעדים המרחיבים מסתמכים באופן ניכר על הגדלת החוב. ביידן נהנה תחילה מירח־דבש פוליטי, על רקע ההבטחות לשבור מעידן טראמפ ביחס למגפה, למשבר הכלכלי ולאקלים. זה נגמר ב"גל הדלתא", שחשף איך שינויי הממשל לא פתרו כל בעיה שורשית בהתמודדות עם המגפה, וחוסר שביעות הרצון רק גבר כשגורמים מממסד המפלגה הדמוקרטית מיסמסו את תוכניות התמריצים.
את המשטר הגלובלי של הניאו־ליברליזם שהכתיב סדר־יום למדינות לא מחליף משטר גלובלי האוכף סדר־יום "קיינסיאני", עקב לחצים מההון ושעה שהכלכלה העולמית בתהליך התפצלות בעיצומם של מתחים ועימותים בין־אימפריאליסטיים. האימפריאליזם הסיני, החותר לשאיבת חומרי גלם ולהתרחבות לשווקים, מציע למדינות ניאו־קולוניאליות אשראי מוגבל אך ללא תכתיבי הצנע הידועים לשמצה של קרן המטבע הבינלאומית. ואילו הקרן, כמכשיר מרכזי של האימפריאליזם האמריקאי מאז מלחמת העולם השנייה, נדחקה עוד ב־2016 להתנער בעצמה, חלקית, מהדוֹגמה הניאו־ליברלית, המקדמת צנע ודה־רגולציה[9]. אולם למעמדות השליטים אין בנמצא מודל חלופי מגובש, או אופק לייצוב מהותי של המערכת.
ריכוזיות ההון עלתה. בזמן שהמונים ברחבי העולם נבעטו לאבטלה, למצוקה ולעוני — ועבודת ילדים שבה להתרחב ומקיפה עשירית מילדי העולם[10] — טייקונים נהנו מהמגפה. שורת תאגידי ענק גרפו רווחים אסטרונומיים, ובראשן ענקיות התרופות, השיווק וגם ענקיות הטכנולוגיה בהשפעת מגמת המעבר לשירותים מקוונים בלחץ המגפה[11]. רווחי אמזון ב־2020 עלו על שלוש השנים הקודמות יחד[12]. כ־500 מיליארדרים דולריים חדשים נוספו בשנת הקורונה, לפי 'פורבס', כשעשרות מהם הגדילו את הונם כתוצאה ממכירת מוצרים הקשורים בקורונה.[13] הונם של 500 עשירי ישראל תפח ב־7% ב־2020[14], וישראל טיפסה למקום השני בעולם (!) במספר המיליארדרים לנפש[15]. דוח אי־השוויון העולמי 2022[16] העלה שהעושר שמחזיקים 3,000 המיליארדרים הדולריים בעולם זינק ב־3.6 טריליון דולר ב־2020. לפי ארגון העבודה הבינלאומי (ILO) של האו״ם[17], באותה השנה נחתכה ההכנסה הכוללת של עובדות ועובדים שכירים ברחבי העולם ב־3.7 טריליון דולר. כשהכנסות 99% מאוכלוסיית העולם נחתכו בין מרץ 20' לאוקטובר 21', והעוני החריף, עשרת הטייקונים העשירים בעולם יותר מהכפילו את עושרם[18]. בתוך שני עשורים, הפער בין העשירון העשיר ביותר למחצית המרוששת ביותר בכל מדינה לאומית כמעט הוכפל בממוצע. 90% מאוכלוסיית העולם מחזיקה כיום בפחות מרבע מהעושר העולמי! ההיבט הסביבתי של הניצול: העשירון העליון העולמי בעושר אחראי לכמחצית מפליטות הפחמן. הסתירה המקצינה בין "מי שיש להם" ל"מי שאין להם", בין הררי העושר האגדיים הנגלים לעין לבין המצוקות היומיומיות של ההמונים, מתדלקת זעם מעמדי, מנפצת אשליות במיתוסים ניאו־ליברליים ומחדדת תובנות בהיקף המוני — נגד "זכאות" הטייקונים לשלוט במשאבים חברתיים עצומים; נגד היגיון הרווח הקפיטליסטי; ונגד הרעיון שצריך להשלים עם הסטטוס־קוו.
המגפה חיזקה את הלחצים להרחבה תקציבית — ובשורה התחתונה, להעברת חלק גדול יותר מהעושר שמייצר מעמד העובדים והעובדות לטובת השקעה ציבורית. המעמדות השליטים הלאומיים מתמודדים גם עם תביעה פופולרית לוותר על חלק מהפחתת הענק שקיבלו במיסוי במשך עשורים של ניאו־ליברליזם, על חשבון "השכר החברתי" (הקצבאות והשירותים החברתיים, במסגרת "מדינת הרווחה", שמימונם הסתמך על מיסוי גבוה יותר על ההון — החזרת חלק גדול יותר מהערך העודף מבעלי ההון לידי הציבור). מחברי דוח אי־השוויון העולמי 2022 חוזרים על הצעות שהשמיעו טרם הקורונה כלכלנים קיינסיאניים דוגמת פיקטי להטלת מס עושר, לכאורה ברמה העולמית. גישה זו היא חלק ממגמה המגששת אחר מענה תוכניתי לתובנה שביטאו זה מכבר גם גורמים בלב הממסד הקפיטליסטי, שאי־השוויון מאיים על יציבות המערכת. הם שואפים למהפך מייצב בכלכלה הפוליטית, על יסוד שימור היחסים הקפיטליסטיים.
כלכלנים קפיטליסטיים מעבדים מחדש רעיונות קיינסיאניים, ואת "התיאוריה המוניטרית המודרנית" (MMT) המושפעת מהם, בניסיון לחצוב אסטרטגיית יציאה עבור המערכת. MMT מקדמת וריאנט של מדיניות הדפסת כספים, בידי ממשלות, כתחליף להסתמכות ממשלתית על הלוואות מהשוק (אג״ח ממשלתי)[19]. כלכלני MMT מעריכים שאין חשש מהותי מאינפלציה בתרחיש כזה, כל עוד נשמרת תעסוקה מלאה, וכי עד אז, המדינה יכולה כביכול להדפיס כסף לכיסוי כל צורך תקציבי, לכאורה ללא תלות בהגדלת חוב או, באופן פרדוקסלי, במיסוי. לכאורה הם קיבלו אישוש ממדיניות "ההקלה הכמותית", השקולה להדפסה מסיבית בידי הבנקים המרכזיים, לעידוד צמיחה כלכלית. המדיניות סיפקה לתאגידי ענק נזילות עצומה שלא הושקעה כמעט בכלכלה הריאלית, אלא הוסיפה לרביצת ההון בנכסים פיננסיים בבורסה ובנדל״ן, ודחפה עליות מחירים שם. התוצאה לא הייתה אינפלציה כללית במשק, בשל לחצים מנוגדים של ריסון ביקושים כתוצאה מחולשת כוח קנייה, כמו גם עודף־ייצור והמחסור באפיקי השקעה רווחיים בכלכלה הריאלית — שעה שהקזינו הפיננסי רק משתכלל עם שלל עסקי אוויר דוגמת מטבעות קריפטו ונכסי NFT. הניסיון שימש צידוק לרעיון של הרחבת ההיגיון של הדפסת כספים אל תמיכה במדיניות הרחבה תקציבית. הדולר האמריקאי, למרות כוח קנייה נשחק, נמצא בעמדה חריגה, ועודו המטבע המבוקש בעתודות המט״ח העולמיות (אף שבנסיגה במאה הזאת, מ־71% ל־59%[20]), כך שלממשלת ארה״ב יש מרחב חריג להדפסת כסף. במדינות אחרות, ודאי בעולם הניאו־קולוניאלי, כפי שהמחישו דוגמאות הקיצון של לבנון וזימבבואה, ניסיון של ממשלות לכסות גירעונות בעזרת הדפסת כסף עלול להסתיים במשבר של היפר־אינפלציה, שהכה גם בישראל, בשנות ה־1980.
אינפלציה מרימה ראש
בינתיים, עוד טרם המלחמה באוקראינה, המשק העולמי נכנס לפאזה חדשה של אינפלציה. קצב האינפלציה הממוצע בעולם הוכפל בשנה החולפת[21], ובארצות רבות, לרבות ארה״ב וחלקים מאירופה, הוא רשם שיאים של שלושה־ארבעה עשורים. קרן המטבע הבינלאומית, שכמו הבנק העולמי חתכה את תחזית הצמיחה העולמית בתגובה למלחמה, הדגישה צפי להתחזקות האינפלציה[22]: "המשבר הנוכחי מתפתח שעה שהמשק הגלובלי עוד טרם התאושש לגמרי מהמגפה. אפילו לפני המלחמה, האינפלציה טיפסה בארצות רבות עקב חוסר איזונים של ביקוש והיצע, כמו גם מדיניות סיוע בזמן המגפה, מה שגרר הידוק מדיניות מוניטרית. הסגרים האחרונים בסין עלולים ליצור נקודות צוואר בקבוק חדשות בשרשרת האספקה העולמית. בהקשר זה, מלבד השפעתה ההומניטרית המיידית והטרגית, המלחמה תאט צמיחה כלכלית ותגביר אינפלציה". האינפלציה הובילה את הפדרל ריזרב בארה״ב לצמצום "ההרחבה הכמותית" ולהעלאות ריבית. בנקים מרכזיים נוספים העלו ריבית בניסיון לבלום מחירים בעזרת מחנק אשראי. נטייה מואצת בכיוון כזה, של ייקור הלוואות, עשויה להצית משברי חוב ציבוריים, וגם פרטיים — של משקי בית ועסקים, בהם "תאגידי זומבי", התלויים באשראי זול לתחזוקת חובותיהם.
המיתוס הישן אודות "ספירלת שכר־מחירים" — שמרקס הפריך ב־1865 ("שכר, מחיר ורווח") — שב כעת לשמש נשק תעמולתי לדיכוי תביעות להעלאות שכר, אף שגם בעיתונות הכלכלית הבורגנית עולים קולות המבהירים שמדובר בבלוף. כך למשל, בארה״ב, לדברי רוברט רייך, שכיהן כמזכיר העבודה בממשל קלינטון, "אין אינפלציית שכר־מחירים. עם כל הכבוד, לא יודע באיזה עולם [נגיד הפדרל ריזרב ג׳רום פאוול] חי, אבל כל מי שמאמינים שתאגידים אינם יכולים להרשות לעצמם לשלם יותר לעובדים מבלי להעלות מחירים אינם מסוגלים לעשות חשבון פשוט"[23]. בניגוד לתזת אינפלציית שכר־מחירים וגם לתזה המוניטריסטית הרואה בכמות הכסף במשק גורם מכריע לאינפלציה, מספר משתנים דוחפים מעלה את המחירים כעת, ובאופן מוקצן בהשפעת המלחמה באוקראינה. ראשית, תאגידים קופצים על עגלת ההתייקרויות להגדלת שיעורי רווח — "ספירלת רווח־מחירים"! — גורם שבארה״ב אחראי לרוב עליות המחירים[24]. בנוסף משפיעים השיבושים בשרשראות האספקה הבינלאומיות, משבר אנרגיה פוסילית, מלחמות סחר, והשפעות משבר האקלים. האינפלציה שוחקת את כוח הקנייה וגם את ערך ההשקעות הממשלתיות, ומגמות האטה בצמיחה משרטטות אף תרחיש מסוכן של התפתחות סטגפלציה (תקופת אינפלציה ומיתון). בשלב הנוכחי עדיין נרשם ריסון בשיעורי האבטלה בכלכלות המפותחות[25], מה שיוצר בינתיים תנאים מועדפים עבור המאבק המעמדי, כפי שמשתקף בהישגי שכר ובמאבקי התאגדות.
מדד מחירי המזון העולמי של האו״ם הרקיע בחודש מרץ לרמה הגבוהה ביותר מאז ייסודו ב־1990[26]. סוגיות יוקר מחיה, ששימשו זרז לאורך ההיסטוריה אף למשברים מהפכניים, היו טריגר לתסיסה חברתית ומחאות סוערות בלבנון, בתוניסיה, בקובה, בדרום אפריקה ובקזחסטן, ובאחרונה גם בפקיסטן, סרי לנקה, פרו ובמידה גוברת באיראן. זוהי אינדיקציה לפוטנציאל נפיץ, המסוגל להוביל להתפרצות תנועות המונים שיפנו לסדר־יום רחב ומכליל. כמתבקש בעידן המתאפיין בהתערבות מוגברת של המדינה במשק, ישנם כלכלנים בורגנים המציעים פיקוח מחירים לייצוב המשק. דרישות כאלו עשויות לצבור תאוצה במחאות נגד התייקרויות.
חלקים בשמאל הרפורמיסטי, בהם סנדרס והסקוואד בארה״ב, לעיתים תחת הכותרת "סוציאליזם", נוטים לצדד באגף הקורא תיגר על הניאו־ליברליזם בממסד, לרבות קידום קריאות להגדלת גירעון או לאימוץ MMT, לצד דרישות להעלאת המיסוי על ההון. למרות תרומה חיובית לפופולריזציה של דרישות לטובת ההמונים, בפועל, תוכנית השינוי הפוליטית שלהם מוכפפת למגבלות המערכת הקפיטליסטית. בנוסף, היעדר הסתמכות על אסטרטגיה של מאבק מעמדי מחליש את פוטנציאל ההישגים גם סביב דרישות פופולריות שאימצו וכובל אותם לבריתות עם גורמים ליברליים בממסד הקפיטליסטי. המדיניות הקיינסיאנית מיסודה אינה פרוגרסיבית, שמאלית, אלא מכשיר שנועד לייצב כלכלת שוק קפיטליסטית בעזרת התערבות אנטי־מחזורית מצד המדינה, שאמורה לכאורה לחתור גם לריסון תקציבי בתקופות צמיחה. לא מדובר גם בתרופת קסם עבור המערכת להתגברות על סתירות פנימיות. השקעות ציבוריות ליצירת ביקושים זמניים, נעשות בעיקר בעזרת הלוואות וסוללות את הדרך למשברי חוב ולאיום בצנע.
השנה הראשונה של הקורונה ניפחה את הר החובות העולמי בעוד 24 טריליון דולר, לרמה של 281 טריליון דולר, השקולים לתוצר הכולל של העולם במשך שלוש וחצי שנים (355% מהתוצר)![27] החוב הציבורי הגיע לשיעור הגבוה ביותר מאז שנות ה־1960. הסתמכות על הרחבה בלתי נלאית של חובות כדי להניע את המשק הקפיטליסטי מובילה להאמרת תשלומי ההחזרים ואת הסיכון למשברי חדלות פירעון. למעשה, ייקור האשראי ומשברי חוב פוטנציאליים ידחקו בממשלות הקפיטליסטיות לזגזג ולנסות — כפי שעושה ממשלת בנט־לפיד — לבחון, ככל שיעריכו שיוכלו לחמוק ממיתון ומפיצוצים חברתיים, כל הזדמנות פוליטית לדילול צעדי הרחבה ואף לריסון תקציבי. למרות זאת, יהיה עבורם מאתגר ביותר, פוליטית וכלכלית, לדבוק בקו כזה כמתקפה נרחבת ומתמשכת להורדת תנאי המחיה של מעמד העובדים והעובדות, שכן התוצאה בהכרח תהיה משבר כלכלי והתנגדות מעמדית נפיצה. דינמיקה כזו, בקווים כלליים, אפיינה את המדיניות הכלכלית הקיינסיאנית המוקדמת בארה״ב, בתקופת "השפל הגדול" בשנות ה־1930.
בעוד שהאינפלציה תגביר התנגדות להעלאת מיסוי רגרסיבי, לחצים להעלאת המיסוי על ההון לצורך מימון צרכים תקציביים ישובו ויעלו. השמאל המרקסיסטי מקדם כמובן דרישות להקפצת המיסוי על ההון ולמדיניות מיסוי "פרוגרסיבית", שתעביר חזרה עושר שדוד לידי ההמונים, אולם עומד על כך שנדרש הרבה יותר. העובדה שישנו אגף במעמד השליט עם ראייה מרחיקת לכת יותר, הפתוח לוויתורים מהסוג הזה, לשם ייצוב המערכת, אינה מבטלת את נטיית ההון להתנגד לניסיונות לנגוס בו, גם כשמדובר בהצעות שמרניות ביותר, והוא עשוי לפנות גם לשיבושים במשק במטרה לסכל אפילו צעדים מוגבלים בכיוון כזה. אפילו הרחבת מיסוי משמעותית על ההון, תחת מאבקים ולחץ ציבורי, ככל שזו תיושם ותתגבר על התנגדות ושיבושים מצד בעלי הון, לא תוכל להספיק לפתרון בעיות מבניות, למשל, לדרבן השקעות הון פרטיות בהיקף נרחב בכלכלה הריאלית במקום בקזינו הפיננסי. שאלת המיסוי, החלוקה מחדש של הכנסות ועושר, משנית ביחס לשאלת השליטה במשאבים החברתיים. השקעות ציבוריות ומיסוי על ההון לא יספיקו לחיסול העוני ואי־השוויון ולהתגברות על בעיות בוערות דוגמת משבר האקלים — לשם כך יש צורך ברתימת עיקר המשאבים והטכנולוגיות המתקדמות בחברה בצורה מתוכננת דמוקרטית כחלק ממדיניות ציבורית, מה שדורש הפקעת שליטה מידי ההון.
מובן שנוכח חולשת השמאל והתפקיד המשת״פי של הנהגות איגודים ימניות, לתעמולת ה"אין כסף" ימשיך להיות אפקט מצנן מסוים על המאבק המעמדי מצד עובדות ועובדים, אך באופן מוגבל יותר. הנכונות בקרב עובדות ועובדי המגזר הציבורי, ובקרב הציבור הרחב, לספוג קיצוצים והרעבה של שירותי הבריאות, הרווחה והחינוך ספגה מהלומה משמעותית, והיא מפנה מקום לפוטנציאל מחוזק להתנגדות ולמאבקים סוערים, ולעיתים אף התקפיים, הקשורים בתקצוב השירותים החברתיים — כלומר, סביב חלקה של המדינה בתהליך השעתוק החברתי.
ככלל, רמת המאבק המעמדי תשפיע משמעותית על המרחב שיהיה לממשלות לנסות לקדם מדיניות של "הידוק חגורה". בשביתת 13 אלף עובדי המינהל והמשק בבתי החולים הממשלתיים, שנמשכה 3 ימים ביולי 21', כיכבו על שלטים בחתימת ועד העובדים הסיסמאות: "פקידי האוצר מקצצים, החולים שוב נפגעים", "קיצוצים במקום תקנים", "הבריאות אינה הפקר", ו"בעולם מתקצבים, בישראל מקצצים". הייתה בכך, יחד עם הלוחמנות שבלטה במאבק, המחשה להשפעה התודעתית של תקופת המגפה ושל מגמת הפנייה של ארה״ב ומדינות נוספות להרחבה תקציבית.
פניית הפרסה הניאו־ליברלית של "ממשלת השינוי"
"מיתון הקורונה" כיווץ את המשק הישראלי ב־2.6% ב־2020[28] — ההתכווצות השנתית החדה בתולדות ישראל, אף שפחות מהתחזיות ההתחלתיות, שעה שההייטק (כעשירית מהתמ״ג) כמעט שלא נפגע. הצמיחה ב־2021 הסתכמה ב־8.1%[29], עקב עלייה בצריכה הפרטית וביצוא. ברקע, חזרת שיעור התעסוקה הרשמי לרמתו ערב הקורונה, מעל 62%[30], אם כי מדובר בשיעור גבוה יותר של מישרות חלקיות, ובקרב נשים וערבים ובפריפריה הגיאוגרפית המצב לא שב לקדמותו[31]. ברבעון הראשון של 2022, בניגוד לתחזיות, התכווץ התוצר, בהשוואה לרבעון הקודם, ב־1.6% בקצב שנתי — סימן להאטה, אף שלעומת הרבעון המקביל אשתקד מדובר עדיין ב־9% צמיחה.
לראשונה, ישראל טיפסה ב־2020 למועדון 20 הכלכלות עם התוצר לנפש הגבוה ביותר, נומינלית. אולם השוואה במונחי שווי כוח קנייה (PPP) מציבה אותה במקום ה־35 — פער חריג המשקף את יוקר המחיה הגבוה. בשנים האחרונות, התמ״ג לנפש בישראל צמח בקצב איטי מהממוצע ב־OECD, עקב גידול מהיר באוכלוסייה. הביטוח הלאומי פירסם שב־2020, רמת המחיה של משקי בית בישראל, לפי חציון הכנסה, נחתכה בכמעט 23% — ירידה ראשונה מאז המיתון הקצר של 2008, ובשיעור החריף ביותר מאז מיתון 2001. דוחות העוני האלטרנטיביים ('לתת') חשפו התרחבות דרמטית בתופעות מצוקה כלכלית ותזונתית. שיעור האוכלוסייה הנמצא על סף קו העוני או מתחתיו זינק מכשליש לכמחצית מהאוכלוסייה (47%)! ההתאוששות הכלכלית היא בלתי־שוויונית ביותר. רשת הביטחון הכלכלית המוגבלת שנפרסה בשיא המגפה בוטלה כמעט לחלוטין.
שיעור האינפלציה בישראל היכה את תחזיות בנק ישראל והאוצר, וקפץ לשיא תקופתי אחרי למעלה מעשור שהתאפיין באינפלציה אפסית או שלילית[32]. באפריל ובמאי, בנק ישראל העלה ריבית, לראשונה מאז 2018, לאחר שבדצמבר סיים תוכנית רכישות אג״ח ממשלתיות שהשיק בתגובה לקורונה. חובות משקי הבית בישראל בעלייה מתמשכת וב־2020 התנפח החוב הממוצע למשק בית לכרבע מיליון שקל, 17% מעל 2016[33]. שעה שהבנקים, טייקוני נדל״ן ובעלי בתים ממשיכים לנגוס במשכורות, היקף המשכנתאות מרקיע, וזינק ב־56% ברבעון הראשון של 2022 לעומת התקופה המקבילה אשתקד[34]. כעת מוכבדים ההחזרים על הלוואות המוצמדות לריבית הפריים או למדד המחירים, בעוד שמיחזור הלוואות מתייקר והשכר אינו מדביק את הקצב, כך שהסיכויים לאי־עמידה בהחזרים גדלים.
יוקר המחיה הגבוה מלכתחילה, במדינה שבירתה הפיננסית הוכתרה כעיר היקרה בעולם, מעצים את אפקט שחיקת השכר — הסכמת יו״ר ההסתדרות לשחיקת שכר המינימום ולהקפאת שכר במגזר הציבורי היא פשע. ב־2021, רמת המחירים בישראל הייתה גבוהה ב־22% מהממוצע ב־OECD (במונחי שווי כוח קנייה). הפעם האחרונה בה רמת המחירים הייתה נמוכה מהממוצע, זמנית, הייתה ב־2009. אולם כשפרצה ב־2011 מחאת יוקר המחיה, הנתון עמד על 11%, ובשנה העוקבת ירד בזכות המחאה ל־8%, רק כדי לזנק ל־23% ב־2014[35].
קצב האינפלציה עדיין מרוסן בהשפעת הסתמכות על גז מקומי וגם כתוצאה מייסוף השקל, המוזיל את היבוא (23% מהתמ״ג). הדולר בשפל של 25 שנה מול השקל. מנגד, המגמה נוגסת ברווחי תאגידים מיצוא. בנק ישראל התערב לסבסודם בעקיפין דרך רכישת דולרים בקצב חסר־תקדים בתקופת הקורונה[36], עם השפעה מוגבלת. את הפגיעה ברווחי היצוא התעשייתי, בעלי הון עלולים לגלגל עם הורדות שכר, פיטורים וסגירות. ההון בהייטק נוטה לספוג בצורה גמישה יותר קיזוז בהכנסות, עקב רווחיות גבוהה נוכח ביקושים עולמיים לכוח־אדם מיומן ולפיתוחים טכנולוגיים, אך ישנה האטה בענף.
תופעת "ההתפטרות הגדולה" שהתפתחה בארה״ב ובבריטניה, אף שעדיין אינה מסתמנת כתופעה עולמית מובהקת, מוצאת נטייה מקבילה בעלייה מובחנת בשיעור המתפטרים בישראל, שרשם שיא של שנתיים בספטמבר 21'. לפי סקר 'דלויט', 74% מהעובדים והעובדות שקלו אז להתפטר[37]. ב'מכון הישראלי לדמוקרטיה' ציינו כי "קשיי המעסיקים בגיוס עובדים למגוון משרות פנויות במשק, רובן משרות לתחומים בהם השכר הוא סביב רמת שכר המינימום, מחזקים את ההשערה שהסיבה לגידול הנוכחי במספר המתפטרים במשק קשורה לכך שחלקם מאסו בעבודה, או לפחות בעבודה שאינה עונה על הציפיות שלהם מבחינת שכר או סיפוק מקצועי"[38]. בנוסף, רמות אבטלה נמוכות, בינתיים, ותעמולה אודות ה"חוזק" של המשק הישראלי עשויים לחזק את הביטחון של עובדים ועובדות להעלות ציפיות ודרישות לשיפור תנאים.
לצד דרישות להרחבת פיקוח מחירים לריסון המעבידים ובעלי דירות להשכרה, נחוץ לקדם מאבקי שכר — כולל העלאת שכר המינימום ל־40 שקל לשעה; מאבקים על קצבאות — כולל הדרישה, עליה מוסיפות להיאבק התארגנויות ממחאת הנכים, להשוואה קבועה של קצבת הנכות הכללית לשכר המינימום; ולהחזיר לסדר־היום את מנגנון תוספת היוקר להגנת השכר הריאלי. במשך עשורים עד שנת 2003, תוספות יוקר כלליות במשק, שפיצו חלקית על התייקרויות, הוחלו תדירות בהסכמים תקופתיים ובצווי הרחבה. המתקפה הניאו־ליברלית הצליחה לשחוק את המנגנון, ולבסוף, הביורוקרטיה ההסתדרותית נכנעה לתביעת ההון להגדלת שחיקת השכר ונקבע רף מינימום למו״מ על תוספת יוקר כללית לאינפלציה של 8%. אך בסוף מרץ 22' נדחף אפילו בר־דוד להתנער למעשה מאותו ההסכם ולדרוש רטורית תוספת יוקר סמלית, שאותה התנה מראש בהסכמת הממשלה והמעבידים הפרטיים[39].
יוקר הדיור בישראל היה נושא מרכזי במחאת 2011, שאומנם כשלה בהשגת רפורמה בתחום (חוק "שכירות הוגנת" 2017, שהובילה הח״כ דאז שפיר, הסתכם בפארסה). הממשלות המשיכו למחזר תוכניות מבוססות שוק, בעוד יוקר הדיור, הנוגס בנתח עצום מהכנסת משלמי שכירות או משכנתה, ממשיך להעמיק אי־שוויון ולעורר מיאוס המוני — בסיס לפופולריזציה אפשרית של דרישות לפיקוח שכר דירה ולדיור חברתי בבעלות ציבורית, לרבות דרך הפקעת "דירות רפאים".
המשבר הפוליטי בישראל הביא להיעדר תקציב מדינה סדיר ב־2020 ומרבית 2021, מה שכפה פורמלית תקציב צנע ("תקציב המשכי"). אולם בפועל, "כלל ההוצאה" התייתר והמצאת "הקופסאות החוץ־תקציביות" מוחזרה כדי לאפשר הרחבה תקציבית, בתגובה למגפה, למיתון, ולהפגנות והשביתות. למעשה, עוד טרם הקורונה, הניאו־ליברליזם אותגר לרופף את החנק התקציבי. מאז שנות ה־1980, כחלק ממגמה עולמית, ממשלות ישראל חתכו דרסטית את ההוצאה הציבורית הריאלית, כשיעור מהתמ״ג, בחתירה להעברת נכסים לידי ההון, לצמצום המיסוי על ההון ולהפחתת "השכר החברתי". החוב הממשלתי פחת וחובות משקי הבית האמירו, עקב תלות בהלוואות לקיום שוטף, לרבות הוצאות גדלות על שירותים חברתיים. המדיניות התקציבית נותרה מרסנת אך הלכה והתערערה, בעקבות מהלכים לרכישת "שקט תעשייתי", מלחמות וחששות מהאטה. אפילו בנק ישראל, טרם הקורונה, לחץ לפנות למדיניות פיסקלית מרחיבה[40].
מרבית מפלגות הממסד בישראל — ממחנה נתניהו ומהמחנה היריב — הבטיחו ערב בחירות 21' לפנות למדיניות מרחיבה. ממשלת המעבר של נתניהו־גנץ כבר פנתה לגישושים לעבר "הידוק פיסקלי". מחאות ושביתות עיכבו את המהלך. אולם תקציב 2021–2022 ו"חוק ההסדרים" של ממשלת בנט־לפיד מייצגים ניסיון לחזור לנורמה הניאו־ליברלית ערב הקורונה[41]. בעוד שב־2021 נמשכה הרחבה תקציבית, מוגבלת, הרי שהתקציב ל־2022 מתווה צנע, ומבטיח מחד אי־פגיעה בתקציב מערכת הביטחון — כ־20% מתקציב המדינה — ומאידך גוזר על השירותים החברתיים קיצוץ שנתי של 15%[42]. לתוכנית התקציב נלוו רפורמות־נגד דוגמת העלאת גיל הפרישה לנשים והקמת רשות ל[דה־]רגולציה על בעלי ההון. על כך ניתן להוסיף את קידום הפרטת הדואר ומהלכים ניאו־ליברליים במשק החקלאי בכסות "רפורמה להורדת יוקר המחיה", בהם הסרת מכסים על יבוא תוצרת חקלאית והמשך קידום לחצים לביטול האלמנטים של התכנון בענפי הביצים[43] והחלב בדמות שיטת מכסות הייצור. הסרת החסמים בפני הון זר בחקלאות מעמיקה את ההסתמכות המקומית על יבוא מזון ומוסיפה לחוסר היציבות בענף, תוך הגברת הפוטנציאל לפגיעה במישרות ובסביבה, ובתקופה של אי־יציבות גוברת במשק העולמי, לרבות משברים בשרשראות האספקה ובייצור ואספקת מזון[44].
ההרחבה התקציבית ב־2020–2021 הסתמכה באופן מכריע על הגדלת חוב. כחלק ממגמה עולמית, החוב הציבורי זינק ב־2020 בכ־20%. יחס חוב־תוצר קפץ מכ־60% — הנמוך מזה שני עשורים — לכ־73%, בדומה לרמתו ב־2009. הגירעון המצטבר בשנה שעד פברואר 21' שולש ל־12.4% ביחס לתמ״ג — הגבוה ביותר מאז "תוכנית הייצוב" של 1985[45]. מאז הוא נחתך במהירות, בעקבות עלייה בגביית מיסים והפחתה ב"הוצאות קורונה", ועמד בתוך שנה על 2.2% בלבד[46]. רמת החוב הציבורי בישראל מתונה, כשהממוצע העולמי ב־2020 ליחס חוב־תוצר עמד על 97%, ולגירעון ממשלתי בכלכלות המפותחות על 11.7%.[47]
העובדה שהפגיעה בכלכלה הישראלית הייתה מוגבלת לעומת שאר הכלכלות המפותחות מספקת בסיס לחתירה היהירה של המעמד השליט "לחזור לעסקים כרגיל", כל עוד הנתונים הכלכליים או תנועות נגדיות במאבק המעמדי אינם מאלצים לחשב מסלול מחדש. עוד טרם הקורונה החלו באוצר לדחוף לריסון הגירעון שטיפס, ולאחר בחירות 21' הוחזר כאמור הרעיון לסדר־היום ביתר־שאת. החשב הכללי באוצר הסביר את הרציונל: "נדרש יהיה לבצע צעדים פיסקליים של התכנסות. קרוב לוודאי שצעדים אלו יידרשו הן בצד ההוצאות והן בצד ההכנסות, תוך מתן דגש לאישור תקציב המדינה והצמחת המשק. ישנה חשיבות רבה להקטנת הגירעון לאחר סיום המשבר וחזרה למגמת הירידה העקבית ומתמשכת ביחס חוב לתוצר".[48] קטסטרופיזציה של תמונת החוב עשויה לשמש כלי תעמולתי לגיבוי צנע, לרבות הצגת דרישות של מאבקים חברתיים כבלתי "ריאליות" וחסרות אחריות (כלפי המערכת).
הפרספקטיבה המנחה את פניית הפרסה הניאו־ליברלית שמובילה "ממשלת השינוי" היא תהליך התייצבות הדרגתי. בניסיון "לחזור לאחור", חשוב לומר מה לא על הפרק. נזכיר שהתאצ׳ריזם האגרסיבי שזוהה עם נתניהו בשנות ממשלות שרון, על רקע המיתון של תחילת המאה, שכלל עימות חזיתי עם העבודה המאורגנת, לא אפיין את ממשלותיו הניאו־ליברליות בעשור החולף. מדיניות הקיצוצים הייתה מרוסנת בהשוואה לכלכלות המפותחות לאחר משבר 2008, שפגע פחות במשק הישראלי. צמיחה כלכלית איפשרה לתחזק שיתוף־פעולה נרחב עם הביורוקרטיה הפרו־קפיטליסטית בהסתדרות, המובילה שקט תעשייתי מאז 2005 — למעשה, שלב כניעה, לאחר שמהפכת־הנגד הניאו־ליברלית כפתה הפרטות ענק ופגיעה בעבודה המאורגנת. המעמד השליט בעשור החולף אומנם לא בחל בעימותים חזיתיים עם מעוזי העבודה המאורגנת, דוגמת הרכבת, אולם בהכללה קודמו התקפות בעצימות נמוכה יותר, על בסיס הסכמות מול ראשי ההסתדרות, כדי לרסן פוטנציאל לפיצוצים חברתיים בעידן חדש של אי־יציבות שפתח משבר 2008. הגל המהפכני באזור ב־2011 ותנועות המונים נגד צנע במערב תרמו אז להתפרצות מחאת יוקר המחיה. זו ביטאה מרד מרוכז נגד הניאו־ליברליזם, שעה שההשפעה האידיאולוגית של הניאו־ליברליזם הייתה בנסיגה והתפתחה תודעה המונית של עוינות לטייקונים, להפרטה ולהתקפות על העבודה המאורגנת. מחאת 2011 עוררה תחילה פחד במעמד השליט, בלמה לתקופה עליות מחירים, השיגה הרחבת חינוך חובה לגיל הרך והצליחה לכפות זמנית העלאת מיסוי על ההון. ארבע ממשלות נתניהו ב־2009–2021 פעלו לפייס חוסר שביעות רצון המוני ולתחזק שקט תעשייתי גם בסיוע השקעות תקציביות. לפיד, כשר אוצר תחת נתניהו, הוביל צנע לצמצום גירעון, אך הממשלה העוקבת (2015–2020) לא הייתה מסוגלת פוליטית להמשיך במתווה הידוק תקציבי קשיח.
ממשלת בנט־לפיד חיה על זמן שאול. יועץ של בנק הפועלים התלונן כי "ישראל שיאנית בחילופי שלטון, וקשה לראות איך יהיו רפורמות וטיפול בבעיות יסוד כמו יוקר המחיה. להערכתי, זה לא ישתנה: צפויות לנו הרבה שנים של חוסר יציבות שלטונית"[49]. זוהי פרספקטיבה מפוכחת להיעדר הבסיס להתייצבות שלטונית מהותית בשנים הקרובות. בכל אופן, הניסיון לדבוק בקו של חזרה לנורמה הניאו־ליברלית יעמוד במבחנים משמעותיים, כלכליים, חברתיים ופוליטיים.
[1] מאבק סוציאליסטי, 11.11.17: דוח הוועידה הארצית — "פרק 8: השמאל ובניית אלטרנטיבה סוציאליסטית"
[2] מאבק סוציאליסטי, 07.01.20: דוח הוועידה הארצית — "מהפכה ומהפכת־נגד ברמה העולמית, שלטון נתניהו במשבר והמאבק לבניית שמאל סוציאליסטי"
[3] ISA, 08.02.20: World Congress Resolution — World Perspectives
[4] President of Russia, kremlin.ru, 21.02.22: "Address by the President of the Russian Federation"
[5] דבר, 19.04.22: קרן המטבע: "המסגרת בה התנהל העולם ב־75 השנים האחרונות עלולה להשתנות"
[6] דה־מרקר/האקונומיסט, 11.04.21: "מס גלובלי אחיד? הפחד של התאגידים הוא התקווה של הכלכלות הגדולות"
[7] Washington Post, 05.10.20: "‘Doomed to fail’: Why a $4 trillion bailout couldn’t revive the American economy"
[8] גלובס/וול סטריט ג׳ורנל, 01.04.20: "טראמפ: חבילת סיוע רביעית בגובה 2 טריליון דולר צריכה להתרכז בתשתיות"
[9] IMF, June 2016: "Neoliberalism: Oversold?"
[10] UNICEF/ILO, June ’21: "Child Labour: Global estimates 2020, trends and the road forward"
[11] The Guardian, 01.05.21: "‘It’s just the beginning’: Covid push to digital boosts big tech profits"
[12] דה־מרקר, 29.04.21: "רווחי אמזון במגפת הקורונה — יותר מרווחיה בשלוש השנים הקודמות יחדיו"
[13] DW, 08.04.21: "Forbes: A new billionaire every 17 hours"
[14] דה־מרקר, 12.07.20: "246 מיליארד דולר: השווי של 500 עשירי ישראל נחשף"
[15] דה־מרקר, 03.06.21: "ישראל מקום שני בעולם במספר המיליארדרים לנפש — וזה מדאיג"
[16] World Inequality Report 2022, 07.12.21
[17] ILO Monitor, 25.01.21: "COVID-19 and the world of work. Seventh edition"
[18] The Guardian, 17.01.22: "World’s 10 richest men see their wealth double during Covid pandemic"
[19] InternationalSocialist.net, 24.03.21: Modern Monetary Theory or Marxism?
[20] דה־מרקר, 10.05.21: "הנתח של הדולר בעתודות המט״ח הגלובליות — ברמה הנמוכה ביותר זה 25 שנה"
[21] ILO, 10.05.22: "Inflation more than doubled between March 2021 and March 2022"
[22] IMF, 19.04.22: "War Dims Global Economic Outlook as Inflation Accelerates"
[23] Reuters, 11.04.22: "Column: Wage-price spiral alarm risks prolonging real income funk"
[24] דה־מרקר, 15.05.22: "לנו זו עליית מחירים כואבת — להם זה רווח שמן: המרוויחים מהאינפלציה"
[25] OECD, May ’22: "Unemployment Rates, OECD — Updated: May 2022"
[26] FAO, 08.04.22: "FAO Food Price Index posts significant leap in March"
[27] Reuters, 17.02.21: "COVID response drives $24 trillion surge in global debt"
[28] כלכליסט, 18.04.21: "הלמ״ס מעדכנת: כלכלת ישראל התכווצה ב־2020 ב־2.6%"
[29] כלכליסט, 16.02.22: "שיא של 21 שנה: המשק הישראלי צמח ב־2021 בשיעור של 8.1%"
[30] דה־מרקר, 06.12.21: "שיפור חד: שיעור התעסוקה חזר לרמתו לפני המשבר"
[31] דבר, 25.05.22: " שירות התעסוקה: שוק העבודה התאושש ב־2021, אך הפערים העמיקו"
מעריב, 25.05.22: "דוח של שירות התעסוקה מצא: לאחר הקורונה — המשק מתאושש"
[32] וויינט, 14.01.22: "האינפלציה בשיא של יותר מעשור: 2.8% ב־2021; מחירי הדירות ממשיכים לזנק"
[33] וויינט, 12.04.22: "החוב הממוצע של משקי הבית ממשיך לעלות: עמד על 247 אלף שקל ב־2020"
[34] כלכליסט, 12.04.22: "טירוף הדירות: שיא משכנתאות במרץ ־ 13.4 מיליארד שקל"
[35] מעריב, 07.01.22: "יוקר המחייה בשיאו: איך הגענו לכאן והאם זה חייב להיות ככה?"
[36] גלובס, 19.09.21: "יתרות המט״ח של בנק ישראל צמחו בשנה האחרונה בקצב מסחרר: למה זה אמור להיות מטריד?"
[37] דה־מרקר, 18.08.21: "למה 74% מהעובדים בישראל שוקלים להתפטר, ואיך חברות יכולות להיערך לכך?"
[38] המכון הישראלי לדמוקרטיה, 15.12.21: האם מגמת ההתפטרות הגדולה בעולם מאפיינת גם את המשק הישראלי?
[39] ההסתדרות הכללית, 27.03.22: "מתן רשת ביטחון לציבור העובדים לאור פריצת יעדי האינפלציה"
[40] דבר, 05.01.18: "מהפך: נתניהו, כחלון ופלוג דנו השבוע בהגדלת ההוצאה הציבורית"
[41] מאבק סוציאליסטי, 03.08.21: "ממשלת ה'שינוי' הגישה תקציב חונק ועוד שורה של גזירות"
[42] מרכז אדוה, נובמבר 21': "הרחבה נקודתית ואז סיבוב פרסה"
[43] כלכליסט, 27.12.21: "הקרב על הביצים: 'המכסות החדשות — צעד נכלולי'"
[44] וויינט, 14.03.22: "בדרך למשבר? 'מאגרי המזון בישראל מוגבלים'"
[45] כלכליסט, 07.03.21: "הגירעון בשיא חדש — 12.4% מהתוצר: זינק פי 3 בשנה האחרונה"
[46] דה־מרקר, 08.03.22: "הגאות בגביית המסים הפילה את הגירעון ל־2.2% בפברואר"
[47] IMF, 29.03.21: Fiscal Monitor April 2021
[48] וואלה כסף, 20.04.21: "מחיר הקורונה: חוב של טריליון שקל. האם המסים יעלו?"
[49] דה־מרקר, 27.04.21: "השוואה עולמית של רמת החיים: ישראל יקרה וגם מתייקרת — וזה פוגע בצמיחה"
אולי יעניין אותך גם...