הישגים לצד תמרורי אזהרה בהסכם המתגבש – המאבק על החינוך ממשיך
הגנה על רווחי נדל״ן או על הזכות לדיור ראוי?
X
תודה רבה!
אוקיי, ההודעה שלך נשלחה, מצוין, נשתדל ליצור קשר בהקדם.
פרספקטיבות
המגפה שזיעזעה את העולם
מסמך ניתוח ופרספקטיבות שהופק, נדון וגובש במסגרת תהליך הדיון התנועתי סביב הוועידה הארצית של מאבק סוציאליסטי ■ הקפיטליזם הישראלי והכיבוש ב"עידן של אי־סדר" ■ פרק 2
499

המסמך הבא גובש בעיקרו לקראת הוועידה הארצית של תנועת מאבק סוציאליסטי, שהתכנסה ב־28–30 באפריל 2022 בתל אביב. הוא משקף תהליך דיון קולקטיבי סביב פרספקטיבות ומאזן של אירועים, ונועד לתרום להערכת מצב תקופתית. נכתב בידי שחר בן־חורין ויאשה מארמר, נדון בסדרת דיונים מקדימים במוסדות ההנהגה הארצית ובסניפי התנועה, ועיקריו נדונו ואומצו בוועידה הארצית. גירסה זו כוללת התאמות עריכה ועדכון קל.

מבוא: הקפיטליזם הישראלי והכיבוש ב"עידן של אי־סדר"
פרק 1: המלחמה הקרה החדשה ושקיעת הניאו־ליברליזם
פרק 2: המגפה שזיעזעה את העולם
פרק 3: ההקשר האזורי
פרק 4: התקוממות נגד כיבוש ומצור
פרק 5: "ממשלת השינוי"
פרק 6: העבודה המאורגנת ותנועות חברתיות
סיכום: השמאל ובניית אלטרנטיבה סוציאליסטית

כתב אישום חמור נגד הקפיטליזם

כשנתיים מפרוץ הפנדמיה, עומדים לרשות המערכה נגדה חיסונים חדישים, טיפולים תרופתיים מתקדמים, בדיקות מהירות וידע מחקרי נצבר, ודור שני של חיסונים כבר בפיתוח. אלה היו עשויים לסמן את תחילת הסוף של הפנדמיה. אולם הקפיטליזם מתנחל גם במערכה הזאת. ההישגים בשדה המדעי, שהסתמכו באופן מכריע על מחקר ציבורי וכספים ציבוריים, מנוכסים בידי מכונת הרווח של ענקיות התרופות, שבחסות המגפה מתאפשר להן לחמוס עושר עצום מידי הציבור. המגפה העצימה תחרות פראית על משאבים בין המדינות הקפיטליסטיות, כשידן של המדינות האימפריאליסטיות העשירות על העליונה, גם בנגישות לחיסונים. נכון לתחילת פברואר 22', כמעט 40% מאוכלוסיית העולם לא קיבלו עדיין מנת חיסון ראשונה, ובמדינות בעלות ההכנסה הנמוכה ביותר, הנתון עומד על 90%[1]. וריאנט האומיקרון, כמו הדלתא, התפתח בעולם הניאו־קולוניאלי, ושב ונקם ברמה העולמית.

הסדרי הפטנטים, להגנת בעלות פרטית על הידע, הייצור וההפצה, חוסמים הרחבה מסיבית, פריסה והוזלה של הייצור הדרוש של חיסונים ותרופות למיקסום הפוטנציאל למיגור הפנדמיה ולצמצום המרחב למוטציות מסוכנות. איגודי אחיות מ־28 ארצות התריעו בנובמבר מהתפתחות "משבר של אפרטהייד חיסונים עולמי", שעה שרוב מנות החיסון ניתנו בעשר ארצות בלבד, ודרשו להקפיא את הפטנטים על החיסונים, תוך האשמת ממשלות ב"הגנה על רווחי ענקיות התרופות על חשבון בריאות הציבור"[2]. הדרישה, שעלתה גם ממדינות ניאו־קולוניאליות, זכתה למס־שפתיים מממשל ביידן — מה שה'וול סטריט ג׳ורנל' כינה בזעם "שוד הפטנטים"! — ומגורמים בארגון הסחר העולמי, אך בהיעדר לחץ מספק, דבר לא נעשה, שכן יהיה בכך תקדים שיחזק תביעות פופולריות לביטול פטנטים נוספים.

בישראל, יעילות מבצע החיסונים בתחילתו הסתמכה על תרבות התחסנות חזקה מסורתית ובעיקר על התשתית המפותחת של קופות החולים, שריד מהמשק ההסתדרותי הקואופרטיבי ההיסטורי. אך המבצע פסח על מיליוני פלסטינים, גם כשבגדה המערבית סופקו חיסונים לשכניהם בהתנחלויות. כדי להדוף ביקורת על תמותה גבוהה בישראל בהשוואה למדינות אי עם שליטה גבוהה בגבולות, נתניהו טפל את האשמה על תושבים פלסטינים בשטחים הכבושים, כשטען בעזות מצח שלא ניתן להפריד בין האוכלוסיות. הקפיטליזם הישראלי לא התייחס לכל השטח שממערב לירדן כיחידה אפידמיולוגית אחת בנסיבות של פנדמיה, אלא יישם מדיניות "אפרטהייד חיסונים". נכון לתחילת פברואר 22', 60% מהאוכלוסייה הפלסטינית ברצועת עזה ובגדה המערבית לא קיבלו מנת חיסון ראשונה! אלמלא הגיל הצעיר של האוכלוסייה, מניין הקורבנות של מדיניות זו היה עוקף את הנתון הישראלי.

קטסטרופת הקורונה המחישה במלוא עוזן את ההשלכות האלימות של ייבוש מערכות הבריאות והשירותים החברתיים, שכר נמוך, חוסר ביטחון תעסוקתי, עוני, מצוקת דיור ואי־שוויון, אחרי עשורים של מרוץ לתחתית שהכתיב הקפיטליזם הניאו־ליברלי. המחסור החומרי שמייצרת המערכת הקפיטליסטית בקרב המונים, התעצם בתנאי שכר נמוך ורשת ביטחון כלכלית דלה, ותורגם להתפוררות חברתית מואצת. המגפה והסגרים תידלקו התפתחות מואצת של משברים חברתיים והתרוששות המונית, כתמונת ראי לשאיבת עושר אסטרונומי לידי קומץ טייקונים. מעמד העובדים והעובדות, וחלקים נרחבים משכבות הביניים, הועמדו צינית בפני ברירה מלאכותית בין בריאות ופרנסה.

ברחבי העולם, מצב רוח של סולידריות התפתח בשלבי המגפה הראשונים. המעמדות השליטים פעלו לניצול ההלם לטיפוח סולידריות על בסיס לאומי, כמעט כבתחילת מלחמה, אך המיתוס של "כולנו בסירה אחת" נסדק במהרה, עם זעם על ממשלות, על פוליטיקאים שהפרו הנחיות, על מחדלים מערכתיים, ועל הניגוד בין רווחי בעלי ההון למצוקה ההמונית. עם זאת, הסנטימנטים של סולידריות בקרב ההמונים סופגים מהלומות ללא הרף. עייפות וייאוש מנוצלים בידי המעמדות השליטים, המפעילים לחצים משסעים של "הפרד ומשול", כך שללא מאבק מאורגן סביב דרישות למשאבים ולשינוי, ישנן גם נסיגות והתפתחות גלי הסתה ולאומנות.

ממשלות עשו שימוש ציני במגפה ובנחיצות בהגבלות ככיסוי להתקפות על מעמד העובדים והעובדות ועל מיעוטים, לטיפוח לאומנות ולהסלמת צעדים סמכותניים לרמיסת חירויות הפרט ולדיכוי אופוזיציה. מדיניות "אפס קורונה" של המשטר הסיני, שטיפולו הקרימינלי בהתפרצות המקומית המקורית, תוך רמיסת הצוותים הרפואיים, התיר את התפשטות הנגיף בעולם, אינה מייצגת נטייה מתקדמת יותר בטיפול במשבר הבריאותי. היא נאכפת בשיטות הדיכוי הריאקציוניות של הדיקטטורה הטוטליטרית, עם הטלת עוצר קיצוני על אוכלוסיות, ובשילוב עם הסתמכות על חיסונים בטכנולוגיה פחות מתקדמת מותירה את האוכלוסייה ברמת חיסוניות נמוכה, תחת סיכון מוגבר להתפרצויות קטלניות.

בהקשר הישראלי, השב״כ גויס לאיכון — מהאמצעים הפולשניים במערב — בהמשך גם בתמיכת יו״ר מרצ כשר הבריאות. הסתה ממסדית נגד אנשים מהשורה סיפקה רוח־גבית לתופעות של אכיפה משטרתית ברוטלית. בנוסף, ממשלת נתניהו־גנץ פעלה לאיסורים על הפגנות בחקיקה — ונענתה בהתגייסות מוגברת, מרשימה, במאות מוקדים בפריסה ארצית, שרוקנה מתוכן את החוק טרם נפסל משפטית.

השימוש בשב״כ השתלב במגמה כללית, החורגת מהתגובה למגפה, של הגברת מעקב אחר אזרחים מצד המדינה ותאגידים. איכוני השב״כ הביאו לידיעת הציבור את דבר קיומו של "הכלי" של שב״כ, מתוקף חוק השב״כ (2002), אליו מעבירות כל חברות הסלולר והאינטרנט את נתוני התקשורת של כלל האזרחים, לרבות מיקום, הצדדים ומשך השיחות, מסרונים ויעדי גלישה[3]. פרשת הריגול בידי משטרת ישראל באמצעות NSO/פגסוס ומערכת נוספת, חשפה איך הקומפלקס הצבאי־תעשייתי, בשירות האינטרסים של ההון הישראלי ומשטר הכיבוש, שב ומופנה גם נגד אזרחים ישראלים. הפרשה הגיעה לאחר שהתקשורת הממסדית המגויסת בישראל כמעט דממה סביב חשיפות קודמות לגבי שימוש ברוגלה הישראלית נגד תושבים פלסטינים תחת כיבוש צבאי, ובידי דיקטטורות ברחבי העולם לדיכוי אופוזיציה. חשיפת הפרשה מחזקת אי־אמון ציבורי במשטרה, ופוטנציאלית גם ספקנות והתנגדות לסמכויות מעקב. אולם העובדה שתאגיד NSO עדיין פועל "חוקית", מבלי שראשיו נעצרו ונכסיו הופקעו, תוך המשך שימוש ברוגלה זו ואחרות בידי המדינה, מייצגת מדיניות של נירמול מדינת המעקב.

בחסות המגפה הועמקה הפגיעה בנשים והתרחשה "אכיפת־יתר" נגד קהילות מופלות ועניות. לפי 'אוקספם', נשים ברחבי העולם, שעוד קודם תרמו למשק כ־11 טריליון דולר בשנה בעבודת טיפול לא משולמת, איבדו ב־2020 הכנסה בהיקף 800 מיליארד דולר, כעושרן של 98 מדינות![4] אלימות על רקע מגדרי, ניכור חברתי ומצוקות נפשיות החריפו והשפעותיהם יהיו מתמשכות. בעוד שמשבר הבריאות הנפשית משפיע באופן חוצה־מעמדות, עבור מעמד העובדים והעובדות ושכבות ביניים מרוששות, מאבק הישרדות חומרי מעצים לאין שיעור את הבעיה, לרבות בנגישות לטיפול מיטבי, ודאי כשהשירותים החברתיים חנוקים בשירות ההון. בקרב השכבות המרוששות ביותר, שהייה ממושכת בבית בתנאי קיום מחפירים גררה החמרה ברוטלית במתחים ביחסים הזוגיים והמשפחתיים[5]. בד־בבד, ילדים וילדות נפגעו, ובהקצנה בעולם הניאו־קולוניאלי, בהשפעת טלטלה כלכלית, חברתית ובריאותית בסביבתם הקרובה, והיתלשות ממסגרות חברתיות וחינוכיות, על מגבלותיהן, במחיר נסיגה בהתפתחות כישורים לימודיים וחברתיים, ובבריאות פיזית ומנטלית[6]. כמו כן, הבריונות בבתי הספר וברשת גואה.

משבר הקורונה מלווה בתהליכים עם השפעות סותרות על מיצובן של נשים בחברה. מחד, פגיעה כלכלית מוקצנת, בהשפעת שכר נמוך מלכתחילה; השפעה שלילית של קריסת מסגרות החינוך והטיפול בגיל הרך; עלייה באלימות על רקע מגדרי. בנוסף, חלה עלייה בהתקפות פוליטיות מיזוגיניות על זכויות נשים ולהט״ב+, לרבות אקטיבית מצד המדינה — מפולין וטורקיה ועד ארה״ב, שבה מתחוללת מתקפה היסטורית על הזכות להפלה. מאידך, הנסיבות האלו, יחד עם השפעות אחרות של המשבר המערכתי, דווקא מוסיפות ודוחפות תהליך של רדיקליזציה בקרב נשים, במיוחד צעירות. נשים התבלטו בחזית המאבקים החברתיים, וניכר חותם תודעתי של גל המאבקים הפמיניסטיים ההמוניים — שהביאו שביתות מחאה ובאחרונה גם יותר יוזמות מחאה במקומות העבודה נגד אלימות כלפי נשים ולהט״ב+ — ומאבקים מעמדיים בשנים האחרונות. הפער בין ה"רצוי" תודעתית ל"מצוי" בתנאים החברתיים שמספקת המערכת נוטה להתרחב, והתפיסה הליברלית שניתן יהיה להשיג שחרור מגדרי בתהליך הדרגתי ליניארי סופגת מכה. כלומר, הפער בין התודעה הרווחת לבין הבנת עומק השינוי הנדרש אובייקטיבית מצטמצם. אף שהתהליך כולל הפוגות ונסיגות, המשבר המערכתי כופה את המשך העמקתו ומדגיש שסוגיות דיכוי מגדרי ימשיכו לתפוס מקום מרכזי, תוך המשך התפתחות של קיטוב מעמדי — מרחב להתגבשות אגף שמאלי, "עממי", עם סדר־יום של פמיניזם מעמדי, סוציאליסטי.

עובדות ועובדים נאלצו פעמים רבות להתערב למיזעור נזקים לאורך המגפה נוכח התנהלות קרימינלית של ממשלות ומחדלים מערכתיים. המגמה התבטאה גם במהלך גל האומיקרון, עם צעדים ארגוניים של עובדות חינוך והוראה במקומות שונים בעולם, דוגמת צרפת, ארה״ב וגם ישראל. כך גם, הסתדרות האחיות התערבה ושבתה ביולי 20' כדי לכפות על הממשלה תוספת תקני חירום. ההסתדרות הרפואית (הר״י) שבתה במאי 21' ובלמה קיצוץ תקני חירום. עובדי ועובדות קו החזית במגפה, יהודים וערבים, היו לחוד החנית במאבק המעמדי. לאחר כשנתיים בצל המגפה, גם במדינות הקפיטליסטיות העשירות, בהן ישראל, לא ננקטו צעדים להרחבה מסיבית של כוח־אדם קבוע וציוד רפואי. התרעות צוותים רפואיים על עומס־יתר ומחסור במכשור לא מנעו הידרדרות למצבי טריאז', וחולים בישראל נפטרו אפילו בספטמבר 21' ממחסור במכשירי אקמו.

עובדות ועובדי קו החזית קיבלו ביטחון עצמי מוגבר, בהשפעת המשבר והאהדה הציבורית, לסרב לחזור לאחור ולהתעקש סביב דרישות התקפיות לתקצוב ולשיפור תנאים. ההתערבות המסיבית של מדינות בתגובה למגפה עירערה את מנטרת ה"אין כסף", המרכזית לתעמולת הצנע במגזר הציבורי. השינוי התודעתי השתקף בשורת מאבקים ובאופן ההתייחסות למדיניות הממשלות — כפי שהתבלט בכעס בקרב צוותים רפואיים על הכרזות "ממשלת השינוי" על הגדלת תקציב הבריאות. מאבק המתמחות והמתמחים לרפואה, המאורגנים ב'מרשם', סיפק ביטוי מיוחד למגמה, לאחר שצעדי החירום בבריאות בתחילת המגפה המחישו שניתן ליישם מתווה לקיצור תורנויות כאן ועכשיו. תוך שנאלצו להילחם בשתי חזיתות, מול הממשלות המתחלפות ומול הביורוקרטיה של ההסתדרות הרפואית (הר״י) שבשליטת רובד אריסטוקרטי של רופאים אמידים, הם פעלו בסולידריות עם צעדי שביתה של הר״י ושל הסתדרות האחיות, ופנו לשבירת כללים מול הממסד, כשנקטו שביתה בלתי מאושרת בת יום, בעוד המדינה הקפיטליסטית מסרבת להכיר בהתארגנותם. הם סירבו לקבל ניסיון של "ממשלת השינוי" לפזר את המאבק עם הבטחות סרק, המשיכו בפעולות וסימנו את שר הבריאות ממרצ, תוך שהם מאלצים את הממשלה המעורערת לסגת עוד.

הגבלות והססנות חיסונים

זן האומיקרון מתחרה על תואר הנגיף המדבק ביותר המוכר למדע[7]. מלכתחילה, נגיף הקורונה החדש (SARS‑CoV‑2) הוכיח אי־יציבות גבוהה, עם היקף השתנות נרחב המגדיל את ממד אי־הוודאות בכל תחזית. היבט זה מעכב את בניית רמת החיסוניות באוכלוסייה, כתוצאה מחיסונים ומהדבקה, להתמודדות מול זנים חדשים. העיוותים ההרסניים שכופה ההיגיון הקפיטליסטי במבצע החיסונים מעצימים את הסיבוכים והעיכובים בדרך ליציאה מהפנדמיה, לשלב אנדמי, של תחלואה "מנורמלת" בסדר־גודל, במסוכנות, בידע ובכלים. עם זאת, בהחלט ייתכן ששילוב בין רמת חיסוניות גבוהה באוכלוסייה לבין המשך שכלול החיסונים והתרופות, יוכל לאפשר בחלק מהארצות בתקופה הקרובה ריסון מהותי וממושך של פוטנציאל אשפוזים, סיבוכים ותמותה מול התפרצות זנים נוספים. אולם קצב התפשטות גבוה מגביר פוטנציאל למוטציות מסוכנות, שהמגפה הוכיחה שעלולות להיות אלימות יותר[8]. האומיקרון פחות אלים אך בהיותו סופר־מדבק עלול להסתכם כקטלני ביותר, ודאי בעולם הניאו־קולוניאלי, במספרים מוחלטים — כפי שממחישה הונג קונג.

בנסיבות האלו, דווקא נוכח התפוצצות גל האומיקרון, התגובה הדומיננטית של ממשלות קפיטליסטיות, לרבות בישראל, הייתה לפנות להסרת הגבלות נרחבת. הדבר נעשה לעיתים תוך חיכוכים עם הדרג המקצועי הרפואי במנגנון המדינה, שעה שהלחץ לצמצום הדבקה ולהקלה על מערך האשפוז התנגש בלחץ במעמד השליט להחזיר את המשק לפעילות "נורמלית", בתנאי מצוקה המונית. למרות זאת, עקב בידודים, מעבר מוגבר לעבודה מהבית ונטייה זהירה באוכלוסייה, התפתחו אלמנטים של "סגר שקט", עם שיבושים במשק, מחסור בכוח עבודה, ירידה בצריכה. בישראל דווח על ירידה בעומס בכבישים ובשימוש בתחבורה הציבורית[9], ועל היעדרות עשירית מכוח העבודה במשק[10]. "ממשלת השינוי" התנערה ממדיניות פיצוי, כפי שמיסמסה הגבלות. מדיניות מיקסום הדבקה מיושמת תוך ניצול ציני של שאיפות המוניות לחזור לחיים "נורמליים", ומלווה בטיעונים פטליסטיים ובביטול הערכות הסיכונים, בפרט בקרב ילדים.

מגמת דחיפה לריסון הדבקה התפתחה ספונטנית, "מלמטה", לאורך גלי התחלואה. מלבד לחץ לעבודה מהבית, הורים נמנעו לעיתים מלשלוח ילדים לבתי הספר, בקמפוסים התעורר לחץ לאפשר למידה מרחוק[11], ורבים צמצמו התקהלויות. מדיניות "אי־ההתערבות" שנקטה ממשלת בנט־לפיד עוררה זעם ציבורי, כשהתנגשה בהעדפה המונית להגבלות[12]. ארגוני עובדות ההוראה ואיגוד עובדי המעבדות (הבמ״י) קראו תיגר על מדיניות הממשלה. הסתדרות המורים אף נדחפה להכרזת שביתת פתע (27.01.22) — שסוכלה בצו מניעה אנטי־דמוקרטי — בתגובה לביטול הבידודים בשיא גל האומיקרון. ההתערבות הזאת, לצד שביתת עובדי הנמלים, נענתה בחזרת הקמפיין התאצ׳ריסטי להתקפה בחקיקה, בסיוע משת״פי של 'ההסתדרות הלאומית', להחלשת העבודה המאורגנת וזכות השביתה במגזר הציבורי — איום חמור העשוי להצית עימות בין ההסתדרות הכללית למדינה.

התנגדות ארגוני עובדות ההוראה הצליחה מוקדם יותר, מול קמפיין הסתה קפיטליסטי מתוזמר, לסכל דרישה צינית שיוסיפו ימי עבודה ("ייכנסו מתחת לאלונקה"). על רקע ניסיונות האוצר לפגוע בשכר ובתנאים, והלחצים מהמעמד השליט להשתמש במערכת החינוך כשמרטף להקלה על החזרת עסקים לפעילות, הסתדרות המורים בראשות יפה בן־דויד נדחקה לעימות לוחמני יחסית עם המדינה. הייתה אומנם גם התכופפות תחת לחץ, כשבן־דויד נידבה בשם עובדות ועובדי ההוראה, ללא הסכמתם, עוד ימי עבודה ללא פיצוי. אך ההסדר הותנה בהסכמת ארגון המורים העל־יסודיים, שעמד בלחץ (גם ניסיון שר החינוך דאז גלנט לכפות את המהלך משפטית כשל). בנוסף, הסתדרות המורים השיגה דרישה נקודתית לתעדוף חיסונים לעובדות חינוך והוראה — אף שמוטב היה לדרוש זאת עבור כלל עובדות ועובדי מערכת החינוך — תחת איום שביתה, שעה שווריאנט אלפא השתולל ועורר חששות גוברים בקרב עובדות הוראה.

דרישות ארגוני המורות להקים מערך בדיקות המוני בבתי הספר, כפי שיושם במדינות שונות בעולם, סורבו. במקום זאת, מתווים מחוררים, כושלים, לחזרה ללימודים פרונטליים, לוו בכסת״ח של בדיקות חד־פעמיות אחרי חופשות, שעובדות חינוך נדרשו תחילה לאכוף, כחלק מהניסיון לחסוך על פיתוח מערך מקצועי למעקב אפידמיולוגי בשטח. הסתדרות המורים הדפה, עם האמירה שצוותי החינוך "הם לא סלקטורים ולא פקחי קורונה", ועם דרישה למערך מקצועי הולם.

בתי הספר בישראל הושבתו מלימודים פרונטליים לזמן ממושך, מעט מעבר לממוצע ב־OECD. ממשלות נתניהו ובנט כשלו ביישום שינויים תשתיתיים לשיפור התנאים ללמידה בטוחה בתנאי מגפה. לכן, הורים רבים נמנעו לעיתים, כאמור, מלשלוח את ילדיהם לבתי הספר, ואילו איגודי עובדות ועובדי הוראה ברחבי העולם דרשו בצמתים שונים אף סגירה זמנית של בתי ספר — בכפוף לרמת המידע הזמין, לשיקולים אפידמיולוגיים, ולרמת מוכנות התשתיות. בישראל, בגל הראשון, הלחץ לסגירה החל "מלמטה", מהורים ומעובדות ועובדים במערכת החינוך, בשלב של חוסר ודאות גבוה לגבי הנגיף. בשלבים מאוחרים יותר, התפתחה מגמה מעורבת, שכללה גם תסכול המוני על התנהלות מערכתית ככלל, ועל הנטל העצום שנגזר על הורים במהלך הלימודים מרחוק (שהיו פשרה עדיפה על כלום, אך ללא הנגשה ותמיכה מלאה, ולאורך זמן גבו מחיר).

ארגוני המורות היו יכולים ועדיין יכולים למלא תפקיד משמעותי במאבק לשינוי בעקבות המחדלים המערכתיים שחשפה המגפה, ובתגובה למחדלים ולנזקים של מדיניות פרו־קפיטליסטית. יו״ר הסתדרות המורים הדגישה שכיתות קטנות צריכות להיות חלק מהותי מהפתרון. התערבות נחרצת, בליווי אסיפות תדירות ברמה המקומית והארצית, צעדים ארגוניים, פורומים לדיאלוג שוטף עם הורים ותלמידות, ועם איגודים אחרים במשק, תוכל לאפשר להוביל, בין השאר, רפורמה מהותית להקטנת כיתות במערכת החינוך, לרבות הכשרה ותוספת כוח־אדם ושדרוג תשתיתי מסיבי. לשם כך, נחוץ לקדם בשורות האיגודים אסטרטגיה של מאבק מעמדי ודמוקרטיה איגוד־מקצועית ערה, על פני גישה סקטוריאלית, "פרופסיונלית" צרה, המקלה על בידוד ציבור העובדות והעובדים המאורגן הגדול בישראל מול התקפות.

בוויכוח המשטיח הניטש בממסד הקפיטליסטי בין נטיות לתמיכה ולהתנגדות להגבלות — בישראל, בין הימין הביביסטי לבין ממשלת בנט־לפיד — אף צד אינו מייצג נטייה חברתית "מתקדמת יותר". הם אינם מציעים מוצא ממשבר חברתי מורכב, המכה בהקצנה בשכבות המרוששות יותר וששורשיו בתנאים מחפירים שכופה הקפיטליזם — אי־שוויון, מחסור, תת־פיתוח של תשתיות ושירותים חברתיים. נדרשת גישה מעמדית עצמאית. על המצוקות ההמוניות מנסים לרכוב גורמים ריאקציונרים עם וריאנטים של פופוליזם ימני. מבחינת אינטרס בריאות הציבור כמכלול, הפנדמיה העלתה צורך אובייקטיבי בצעדים חברתיים אסרטיביים לצמצום שרשראות הדבקה, ועוררה מאבקים במקומות עבודה שדרשו הגבלות. קל להצביע על נזקי הגבלות וסגרים, גם כשהם נחוצים, כפי שקל לזהות השפעות מזיקות של ישיבה ממושכת במקלטים, אולם מיקוד צר בהגבלות או במקלטים אינו מסוגל לספק הסבר ופתרונות לשורשי המשבר. גם בארצות שחוו שיעורי תמותה נמוכים או כשיושמה מדיניות הגבלות מתונה — ניו זילנד, שוודיה, יפן, טאיוואן ועוד — תועדה הידרדרות נפשית במגפה, לרבות עקב חשש מהידבקות, מאובדן פרנסה, וממצוקה ומוות של קרובים. את המשבר החברתי יש לנתח בצורה כל־צדדית, ואת ההתייחסות לסוגיית ההגבלות להציב בהקשר של משבר בחברה הקפיטליסטית, כשנקודת המוצא היא המצב והמאבק של מעמד העובדים והעובדות על בריאות ופרנסה מול המערכת הקפיטליסטית.

קו פוליטי של התנגדות כללית להגבלות מסכן לא רק את קבוצות הסיכון לתחלואה קשה. בכסות כוזבת של חירויות דמוקרטיות, הוא מייצג הקצנה אידיאולוגית של האינדיבידואליזם המפורר שמהפכת־הנגד הניאו־ליברלית קידמה כצידוק למתקפה החומרית על הישגי תנועת העובדות והעובדים. בהשפעת חולשת השמאל, וריאנטים של פופוליזם ימני מסווים סדר־יום ריאקציוני עם דקלום אמיתות נדושות — הקורונה אינה חזות הכול, ממשלות מתנהלות בצורה אנטי־דמוקרטית — וסיסמאות עמומות, שרלטניות, על "דמוקרטיה" ו"חופש", כמענה לחששות והמצוקות סביב סוגיות של בריאות ופרנסה, וצרכים חברתיים, בעיצומו של משבר קפיטליסטי עמוק.

"הססנות חיסונים" נהפכה לתופעה עולמית, המערימה קושי נוסף על ההתקדמות הנחוצה בהעלאת שיעור ההתחסנות. חלקה נובע משחיקה עקב הנחיצות בחיסוני דחף בתדירות גבוהה, כשבכל פעם נראה שסוף הפנדמיה מתרחק. בד־בבד, לחוסר אמון כללי, ומוצדק כשלעצמו, כלפי הממסד, יש משקל משמעותי, בפרט בקרב קבוצות מיעוט מדוכאות, ושורשיו במחדלים מערכתיים, רשת ביטחון כלכלית־חברתית רעועה, וניסיון של אפליה, ניצול והולכת שולל. משרד הבריאות הישראלי דיווח על השפעת שמועות בלתי מבוססות בקרב בדואים כאילו ניתנים להם חיסונים פגומים, ובקרב יוצאי אתיופיה כאילו החיסון פוגע בפריון — טענה המושפעת כנראה מפרשת הקידום האגרסיבי של זריקות למניעת הריון במחנות באתיופיה ובקופות החולים[13].

מתנגדי חיסונים אידיאולוגיים מתחפשים ללוחמי "חופש" שעה שהם מתערבים במגמה לנצל ולרתום תסכול וספקות לתמיכה בגישות אנטי־מדעיות, בתיאוריות קונספירציה מופרכות ובסדר־יום ימני מסוכן. אולם יש להבחין בין השכבות הרחבות של "הססני חיסונים" לבין הגרעין הקשה של מתנגדים אידיאולוגיים, בעיקרם אינדיבידואליסטים מרקע זעיר־בורגני, עם הד ציבורי מוגבל. בצרפת וארצות נוספות שבהן התפתחו הפגנות המוניות בהובלת גורמי ימין פופוליסטי, לרבות ימין קיצוני, נגד הטלת הגבלות — התבלטו בהרכב החברתי רסיסים ממעמד הביניים, בהם עצמאים ובעלי עסקים קטנים[14].

בישראל, הגרעין הקשה הצליח עד כה להניע לפעולה אלפים בודדים, ומושפע מגורמי ימין קיצוני אמריקאיים, לרבות תפיסות אינדיבידואליזם "ליברטריאני" ותיאוריות קונספירציה הזויות. אותה תנועה זעיר־בורגנית ימנית מבטאת רציונליזציה מופרעת של חוסר אמון בממסד. האנומליה בהשוואה בינלאומית היא במעורבות קומץ שהשתתף ב"מחאת בלפור", מאגף שהתאפיין בהקלת ראש במגפה, עד כדי מטורללי ה"אין מגפה", שעוררו סלידה ואף התנגדות קולנית בזרם המרכזי של התנועה. האגף הזה הקל בזמנו על נתניהו להסית נגד ההפגנות ולהכפישן כחסרות אחריות ביחס לבריאות הציבור. ההתפתחות שיקפה את מגבלות סדר־היום הצר, הפרסונלי, של המחאה. המרחב היחסי של גורמים "מכחישי קורונה" להתערבות בהפגנות הושפע מכך שחוסר האמון הספציפי בנתניהו הוביל, עד להדחתו, לנטייה חשדנית יותר דווקא בקרב השכבות הנוטות שמאלה, בהתייחסות למניעי הצעדים השלטוניים בתגובה למגפה. אולם הסכנה הגדולה יותר מבחינת פוטנציאל ההשפעה בתקופה הקרובה אינה מגיעה מגורמי שוליים "מכחישי קורונה", אלא מכיוון התנועה הביביסטית וגורמי ימין קיצוני עם סדר יום רחב — מחנה שבאופן יוצא דופן בהשוואה בינלאומית, דווקא מנסה לרכוב על תמיכה ציבורית בהגבלות, פיצוי וסיוע. כלומר, פופוליזם ימני הגונב אלמנטים משמאל, ולא היה בעמדה לעשות זאת אלמלא "ממשלת השינוי" הייתה עוקפת מימין את קודמתה ביחס למגפה.

אומנם, התמשכות המשבר הבריאותי חיזקה גם מגמת מיאוס מהגבלות וסגרים. בעולם הניאו־קולוניאלי, לרבות בלבנון, נסיבות נואשות תחת משבר כלכלי חריף וללא כל רשת ביטחון חברתית גררו מהומות נגד צעדי סגר שגדעו מקורות פרנסה. אולם בהכללה, הייתה נטייה מתמשכת בקרב חלקים רחבים במעמד העובדים והעובדות למוכנות לשתף פעולה עם הגבלות לא פשוטות, ואף לציפייה להירתמות קולקטיבית למאמץ ההתחסנות. על הרקע הזה, החיסון נהפך לגורם מקטב.

גורמי ימין שונים בממשלות הקפיטליסטיות, דוגמת שרת החינוך שאשא־ביטון, פנו להתכתבות פופוליסטית עם "הססנות חיסונים" ועם מיאוס מהגבלות. בו־זמנית, ממשלות פנו לקידום מבצעי החיסונים — הנחוצים גם עבור המערכת להשתלטות על המגפה — ובאופן גובר תוך החמרת ההגבלות על בלתי־מחוסנים, לרבות סנקציות בחקיקה. הצעדים נעדרים בסיס מדעי מוצק וגוררים תוצאה הפוכה, של התבצרות הססני חיסונים ואף דחיקתם להשפעת גורמי ימין קיצוני. סימון הססני חיסונים כשעיר־לעזאזל והחמרת צעדים נגדם מסייעים לממשלות למקד תשומת לב יתרה בהתנהלות הפרט על פני המחדלים המערכתיים. בישראל, בנט הדגים את הציניות הנבזית שמאחורי הגישה כשאמר, בוויכוח עם מזכ״לית הסתדרות המורים, "אני רוצה שההורים יריבו אחד עם השני. פשוט. אני רוצה שההורים של אלה שחיסנו את ילדיהם יפעילו לחץ על ההורים שלא חיסנו"[15].

אף שהושקו קמפייני הסברה ציבוריים לקידום התחסנות, דגש מרכזי במדיניות "ממשלת השינוי", כמו ברבות ממקבילותיה, היה על צעדי אכיפה נגד הססני חיסונים, עד כדי קידום מהלך סמכותני דרקוני שביקש לשלול מהם שכר וזכאות לדמי אבטלה, במקומות המחויבים ב'תו ירוק', אם יסרבו להיבדק בקביעות (לרוב על חשבונם). המהלך נענה בהתנגדות קטגורית מוצהרת מצד ארגוני העובדים והעובדות, כולל ההסתדרות הכללית, שהבינו שמדובר בתקדים מסוכן ודרשו חלופות סבירות עבור אותם מקרי קצה, ללא פגיעה כלכלית. התנגדות האיגודים בלמה את ההתקפה, אך ליברמן והורוביץ הצליחו לקדם בקיץ 21' סנקציה נגד עובדים בלתי מחוסנים (שאינם מנועים), כך שיהיו זכאים רק ל־75% פיצוי על ימי בידוד, לעומת 100% למחוסנים[16] — ומקדמים סנקציה כלכלית נוספת, להוצאה לחל״ת במגזר הציבורי.

גישה מעמדית עצמאית

המגפה הקשה הציבה אתגרים מורכבים עבור תנועת העובדים והעובדות. היא תבעה מהלכים מערכתיים חריגים לצמצום מגעים, לבלימת התפשטות הפתוגן הנשימתי האגרסיבי, לרבות השבתות חלקים נרחבים במשק, והכנסת שינויים דרסטיים במתכונות עבודה ולימודים ובאירועים חברתיים. לעיתים צעדים ננקטו, כאמור, רק בעקבות התערבות עצמאית "מלמטה". מנגד, מלבד תנאי פתיחה גרועים, המערכת הקפיטליסטית חשפה סתירות עמוקות והיגיון המחבל בכל עת בהתמודדות אפקטיבית עם המגפה. ממשלות קפיטליסטיות זיגזגו.

הפקרת תהליך קביעת ההגבלות ויישומן לידי המדינה הקפיטליסטית פותחת כשלעצמה פתח מסוכן, להשפעת אינטרסים זרים של קבוצות הון וגורמי שלטון ריאקציונרים. בעלי ההון הפעילו לחץ בלתי נלאה וקיבלו כל במה לקמפיינים נגד צעדים שפגעו במכונת הרווח. היעדר מנגנונים דמוקרטיים במשק, ברמת קהילה ובמקומות עבודה, פגמו ביעילות הצעדים בשלבים שונים, והכשירו "אכיפת־יתר" נגד אזרחיות ואזרחים מהשורה, ובפרט כלפי מיעוטים, כפי שאירע עם הסתה וברוטליות משטרתית נגד פלסטינים אזרחי ישראל וחרדים מהשורה. כל העיוותים החברתיים בחברה מעמדית משוסעת ומפוררת קפצו בווליום. בנסיבות של משבר מערכתי ושעה שמושכות השלטון בידי כוחות ימין פרו־קפיטליסטיים, הקול הפוליטי העצמאי של מעמד העובדים והעובדות והקהילות המדוכאות מול הממסד נפקד כמעט לגמרי מהשיח הציבורי, ובפרט סביב הגבלות, אבטלה וחיסונים.

הנהגות האיגודים, בחלק גדול מהמקרים בעולם, הסתמכו כנקודת מוצא על ההבנה שהגבלות מסוימות אכן נחוצות אובייקטיבית, אך נטו לוותר על התעקשות על "אסטרטגיית יציאה" עצמאית, והזדנבו לא פעם אחר המהלכים שיזמו הממשלות הקפיטליסטיות. אולם אפילו ההתייחסות להגבלות מידתיות אוניברסליות, דוגמת חובת עטיית מסכות בחללים סגורים במרחב הציבורי, והגבלת גודל קהל במתחמי עסקים רלוונטיים ('התו הסגול', שלא נאכף), דורשת גישה עצמאית, שתעלה למתקפה סביב דרישות לרפורמות ולשינוי.

אף שאת ההתנגדות הקולנית לתו הירוק מובילים גורמי פופוליזם ימני, נחוצה גישה ביקורתית למדיניות גם משמאל, מנקודת מבט מעמדית. גם אחרי שיא גל האומיקרון, פחות ממחצית מאוכלוסיית ישראל התחסנו בשלישית, והשיעור נמוך יותר בקרב הגילאים הצעירים יותר, ובכל הגילאים בשכבות המרוששות ביותר[17]. כ־40% מכלל האוכלוסייה, ולמעשה, רוב ברבדים העניים יותר, אינם זכאים לתו קבוע, אלא תלויים בהנפקת תו ארעי על בסיס בדיקה. בנוסף, ממשלת בנט־לפיד שיחקה עם תנאי הזכאות לתו במנותק משיקולים אפידמיולוגיים, בניסיון להגביר לחץ להתחסנות. כלומר, הזכאות לתו לא התבססה בלבדית על קריטריונים אוניברסליים רלוונטיים לפוטנציאל הדבקה. יתרה מכך, בעוד שהחיסון הוא נשק אסטרטגי לבלימת תחלואה קשה ומוות, ולבלימת התפתחות וריאנטים אגרסיביים, הרי שמול האומיקרון, הדור הראשון של חיסוני הקורונה בולם הדבקה רק כ"חיסון טרי" ונותר גורם חלש באסטרטגיה לבלימת הדבקה.

בהקשר הזה התגבר הדיון לגבי התועלת הפוטנציאלית במדיניות 'תו ירוק' כאמצעי לצמצום הדבקה בחללים ציבוריים סגורים, כשבמסגרת הדיון עולים טיעונים מימין ומשמאל. נדרש קו זהיר וביקורתי כלפי מדיניות שלטונית, בפרט כזו המסמנת הססני חיסונים כשעיר־לעזאזל נוח עבור המערכת, ומסתמכת על היגיון של ענישה, ודאי תוך פגיעה כלכלית. האפקטיביות של גישה כזו ירודה, היא מטפחת "הפרד ומשול", מגבירה מצוקות ומכשירה את הקרקע לאיומים נוספים לפגיעה בפרנסה כאמצעי אכיפה. אינטרס בריאות הציבור מעורר גם צורך בהגבלות ייעודיות על חלקים באוכלוסייה, דוגמת בידודי מנע. התפרצות גלי תחלואה המוניים עשויה להצדיק קונקרטית הגבלות מידתיות זמניות, בשילוב מַענים חברתיים, על מיעוט שאינם מחוסנים ומסרבים לחלופת בדיקות, בכניסה לחללים ציבוריים סגורים שהגישה אליהם אינה חיונית — וסביר לדרוש תנאים מחמירים במרחבים עם רגישות גבוהה, דוגמת מוסדות סיעוד. אך הטלת הגבלות סלקטיביות על מיעוט תמיד צריכה להיבחן בשבע עיניים, לרבות תוך לקיחה בחשבון של פוטנציאל לפגיעה מיוחדת בקהילות מופלות. בכל אופן, יש לדרוש ייעול והנגשת בדיקות, ולהתנגד לרעיון של הטלת סנקציה כלכלית על בלתי מחוסנים, לרבות פיטורים, פגיעה בשכר, תשלום על בדיקות, או הטבות כלכליות סלקטיביות למחוסנים.

ההתנגדות שהובעה ברמת העיקרון מצד האיגודים לסנקציות כלכליות נגד עובדים ועובדות חשובה. זוהי הסתייגות מוצדקת מפגיעה בפרנסה בחסות מדיניות "חובת חיסון" במקומות עבודה ובמרחב הציבורי. במקום זאת, בכל עת נחוץ לקדם הסברה עצמאית, ובפרט לעידוד התחסנות, ואף לדרוש זכות למנגנוני פיקוח דמוקרטיים על תהליכי קביעת מדיניות ויישום בשטח של כל הגבלה שאמורה לשרת את בריאות הציבור. התנגדות הצהרתית בסיסית לסנקציות כלכליות על עובדים ועובדות אינה מספיקה.

לאיגודים דרוש קו עצמאי, התקפי, שיחתור ללכד במאבק עובדים ועובדות וציבור רחב, לרבות המושפעים מ"הססנות חיסונים" — שיש לדרוש עבורם הסדרים מידתיים והוגנים במקומות העבודה, ללא פגיעה בשכר ובתנאים. יש צורך באסיפות במקומות העבודה, לדיון סביב אתגרים פרטניים, דרישות (לרבות להנגשת חיסונים, דוגמת ימי מחלה בתשלום מלא עבור חיסון) וצעדי מאבק. נחוץ להדוף את ניסיונות ה"הפרד ומשול" וההתמקדות הליברלית בהתנהלות הפרט. תחת זאת, יש להפנות את האצבע המאשימה אל הממשלה והמעבידים, והיגיון הרווח שהם מקדשים, ולתבוע השקעה מסיבית בשירותי הבריאות, החינוך והרווחה, כחלק ממאבק לפתרון שורשי לבעיות הנחשפות במשבר הבריאותי. מזה שנתיים ועדיין לא הוקמה יחידה אפידמיולוגית ברשות שדות התעופה, עדיין עובדות ועובדי קו החזית צריכים להיאבק בדרישה לתוספות תקנים ולשיפור תנאים, עדיין ישנו מחסור בציוד במערכת הבריאות.

בעולם התפתח דיון סביב ההתייחסות למהלכי סגר בריאותי, על גרסאותיהם, מטבעם כמהלכים קיצוניים של התערבות מדינתית, המשבשים דרמטית את שגרת החיים וכרוכים עבור רבים בטראומה כשלעצמם, פעמים רבות בליווי אכיפה דרקונית. מדובר במהלכים שלא נראו בארצות הקפיטליסטיות המפותחות בעת המודרנית, ומדינות פנו אליהם בעיקר לבלימת תרחישי קריסה של מערכות בריאות רעועות מול גלי תחלואה. הדיון בנושא השתקף לא פעם בגישות חד־צדדיות בקרב גורמים בשמאל ובאיגודים, בין שאימצו עמדה מופשטת מדי של התנגדות קטגורית לסגרים, ובין שתמכו, לעיתים באופן לא ביקורתי, בהגבלות שנקטו ממשלות, לרבות אף באכיפה דרקונית נגד אנשים מהשורה.

על אוכלוסיית ישראל הרשמית הוטלו שלושה סגרים בריאותיים, אליהם נלוו סגרים צבאיים על האוכלוסייה הפלסטינית בשטחי 67', ובמקביל, הוטלו סגרים בריאותיים מקומיים בידי הרשות הפלסטינית וממשל חמאס בעזה. בעלי הון הפעילו לחץ מתמיד לפתיחה מואצת של המשק, תוך קידום גישה שביסודה זילות חיי אדם בשירות מכונת הרווח, ותוך סחטנות עזת מצח. כך ראינו למשל, באפריל 20', הכרזה של כ־400 רשתות מסחר על השבתת מעבידים דה־פקטו בשלב סיום הסגר, שהשיגה עבורן עוד מיליארדי שקלים מהמדינה. המדינה הקפיטליסטית נדחקה להתערבות בונפרטיסטית, תוך עימות לעיתים גם עם קבוצות הון, אולם במטרה להציל את המערכת. לכן, גם ממשלת נתניהו־גנץ, שהייתה מחויבת כביכול למניעת סגר נוסף, כדי להצטייר פוליטית כמקלה על הציבור, הטילה לבסוף עוד שניים.

ביוני 20', לאחר הסגר הראשון והקמת ממשלת נתניהו־גנץ, הסברנו[18]:

"תמכנו בסגירת פעילות לא חיונית במשק ככל שנראה שהייתה על הפרק סכנת התפרצות חריפה, לטובת הגברת ריחוק פיזי, אף שיצאנו נגד אופן היישום של מדיניות ההסגר, לרבות רשת הביטחון הכלכלית המחפירה וצעדי המעקב והדיכוי הסמכותניים, ובהם הפגיעה בפועל בחופש ההפגנה, איסורים פולשניים על פעילות גופנית במרחב הציבורי, השימוש בשב״כ, פריסת חיילים, אלימות משטרתית, מדיניות קנסות רגרסיבית ועוד.

"היינו שותפים לאורך כל הדרך לדרישת ארגון כוח לעובדים לפיצוי מלא על אובדן הכנסה של עובדים ועובדות. הסברנו שאין לתת אמון בממשלה ושיש צורך בדיון ציבורי ער ובשקיפות — כפי שדרש איגוד רופאי בריאות הציבור — כמו גם בהתערבות אקטיבית מצד ארגוני העובדים ומצד התארגנויות קהילתיות, כדי לפקח על החלטות הממשלה ועל צעדי אכיפה.

"עם הדעיכה בהתפרצות, יצאנו נגד 'אסטרטגיית היציאה' הפרו־קפיטליסטית, שהקלה על בעלי ההון עם מדיניות 'התו הסגול' ולא הותירה לעובדים ולעובדות מרחב לשיקול דעת ולשליטה על העיתוי והאופן של החזרה לעבודה כדי להבטיח את בריאותם ואת בריאות הציבור הרחב.

"מנקודת מבט מעמדית, זו בקווים כלליים הגישה המנחה הנחוצה לדעתנו עבור כלל ארגוני העובדים והשמאל בכל שלב שבו הממצאים מעידים על סכנה להתפתחות של התפרצות משמעותית (ברמה מקומית או ארצית), כל עוד אין חיסון והטיפולים הרפואיים הקיימים אינם מספקים".

הגישה הביקורתית והמותנית הזאת, מנקודת מבט מעמדית, סימנה את המחדלים המערכתיים, את אופן יישום הסגרים, תוך החרפת משבר כלכלי וחברתי עבור מיליוני בני־אדם, את החמרת המשבר עבור מיליוני פלסטינים תחת כיבוש, את הפגיעה המיוחדת בנשים ובמיעוטים מדוכאים, כמו גם צעדי דיכוי אנטי־דמוקרטיים. הדגשנו כי:

"בעוד שיש לדרוש גם מהממשלה החדשה [נתניהו־גנץ] כל צעד שיכול לסייע להגנת הבריאות, החיים והזכויות של אנשים מהשורה במשבר הזה, דרישות כאלו צריכות להתבסס על גישה מפוכחת של אפס אמון. במיוחד בעתות משבר, נחוץ לפקוח עין שבעתיים ולהתנגד לעריצות של קומץ פוליטיקאים קפיטליסטיים, של פקידים ושל 'מומחים' ממונים, דוגמת ראשת שירותי בריאות הציבור במשרד הבריאות, סיגל סדצקי, שקראה ל'הפסקה טוטלית של חופש הפרט'! יש צורך בדיון ציבורי ער ושקוף על ההתמודדות עם המשבר, ויש לדרוש מנגנוני פיקוח דמוקרטיים עצמאיים, מטעם ארגוני עובדים ועובדות וארגוני קהילה של אנשים עובדים, כולל פיקוח על פעולות שיטור ואכיפה".

הפרספקטיבה שהצבנו לקחה בחשבון התפתחות מתמשכת של המגפה, ועמדנו על כך ש"עומק המשבר הכלכלי בהכרח יפנה יותר ביקורת וזעם לכיוונו [של נתניהו] ומסוגל גם לערער את בסיס התמיכה שלו עם מתחים ועימותים מעמדיים". המשבר גרם לזעזועים העמוקים ביותר בבסיס התמיכה של נתניהו לאורך כל שנות שלטונו, והיה לו חלק מכריע בתזוזות הפוליטיות שהובילו בסוף להחלפתו ב"ממשלת השינוי". זו, בתורה, אותגרה מול הווריאנטים דלתא ואומיקרון, כשמחדלי מדיניותה עוררו זעם ציבורי.

המגפה לא תתפוגג ברמה העולמית בטווח הקרוב, אף שבחלק מהמקומות, לרבות באוכלוסיית ישראל, בהתאם לרמת החיסוניות, תיתכן בהחלט התייצבות, ונושא הקורונה עשוי לתפוס מקום פחות מרכזי על סדר היום. בכל מקרה, המגפה והנשורת הכלכלית, החברתית והפוליטית שלה, יוסיפו להשפיע על המאבקים החברתיים שיתפתחו ועל סדר־יומם.


[1] Our World in Data, retrieved 02.02.22: "Coronavirus (COVID-19) Vaccinations"

[2] Euronews, 29.11.21: Nursing unions call for WTO to open COVID vaccine patents as variant spreads

[3] מאבק סוציאליסטי, 10.02.20: "דמוקרטיה בימי קורונה"

[4] Oxfam, 29.04.21: "COVID-19 cost women globally over $800 billion in lost income in one year"

[5] 'לתת', 21.12.21: דוח העוני האלטרנטיבי לשנת 2021 (המחקרים נערכו ביולי–אוקטובר 21')

[6] UNICEF, 23.01.22: "COVID19 Scale of education loss ‘nearly insurmountable’, warns UNICEF"

[7] El Pais, 03.01.22: "Omicron: ‘The fastest-spreading virus in history’"
Scientific American, 11.02.22: "Omicron’s Surprising Anatomy Explains Why It Is Wildly Contagious"

[8] הארץ, 13.01.22: "מומחים מזהירים: כלל לא בטוח שהנגיף יהפוך פחות מסוכן"

[9] וואלה חדשות, 05.01.22: "אפקט גל הקורונה החמישי: ירידה של עשרות אחוזים בעומסי התנועה בכבישים"

[10] גלובס, 14.01.22: "הכבישים התרוקנו, המסעדות התייבשו: הסגר השקט כבר כאן — תמונת מצב"

[11] חדשות 12, 02.01.22: "'משחקים בחיי אדם': טענות נגד אוניברסיטאות שמצפצפות על ההנחיות"

[12] חדשות 12, 09.01.22: "רוב הציבור מאוכזב מטיפול הממשלה במשבר הקורונה"

[13] דה־מרקר, 17.03.21: "קורונה, קונספירציות וקיפוח: מי אחראי לשיעור ההתחסנות הנמוך אצל מיעוטים?"

[14] InternationalSocialist.net, 02.12.21: "Discontent over Corona-Measures Further Undermining Confidence in Ruling Elites"

[15] חדשות13, 19.09.21: "בנט על מתווה הלימודים"

[16] חדשות 12, 04.08.21: "הכנסת אישרה שינויים בדמי הבידוד"

[17] דבר1, 30.12.21: "פערי הקורונה: העניים התחסנו פחות"

[18] מאבק סוציאליסטי, 08.06.20: "המחדלים, הסגר והשבחים העצמיים של נתניהו"




תנועת מאבק סוציאליסטי
ת.ד. 59187, תל אביב–יפו 6159101
[email protected]
054.818.44.61 | 054.818.44.62
מאבק סוציאליסטי היא תנועה סוציאליסטית הנאבקת למען חברה סוציאליסטית ודמוקרטית, המושתתת על צדק חברתי, שלום ושוויון. התנועה שותפה ב־ISA, התאחדות בינלאומית המאגדת תנועות ומפלגות סוציאליסטיות בעשרות ארצות ברחבי העולם.