המסמך הבא גובש בעיקרו לקראת הוועידה הארצית של תנועת מאבק סוציאליסטי, שהתכנסה ב־28–30 באפריל 2022 בתל אביב. הוא משקף תהליך דיון קולקטיבי סביב פרספקטיבות ומאזן של אירועים, ונועד לתרום להערכת מצב תקופתית. נכתב בידי שחר בן־חורין ויאשה מארמר, נדון בסדרת דיונים מקדימים במוסדות ההנהגה הארצית ובסניפי התנועה, ועיקריו נדונו ואומצו בוועידה הארצית. גירסה זו כוללת התאמות עריכה ועדכון קל.
ההסתדרות והעבודה המאורגנת
הנהגת ההסתדרות בראשות בר־דוד פעלה אקטיבית להפקרה ולריסון המאבק המעמדי של עובדות ועובדים נוכח פגיעה מסיבית בתנאי המחיה ומצוקות המוניות, בתנאים בלתי נסבלים מלכתחילה, שעליהם נוספו תחלואה, הגבלות והתקפות מצד המעבידים והממשלה. בד־דוד קידם קו של משת״פיות מעמדית, סולידריות של המנוצלים עם המנצלים, המשעבדת את צורכי הפרנסה והאינטרסים הבסיסיים של עובדים ועובדות לתכתיבי ההון. בר־דוד פעל כשופר של בעלי ההון, הסית נגד מחוסרי עבודה כעצלנים ותמך בביטול דמי אבטלה על חל״ת — במקום להוביל מאבק על תנאי שכר ועבודה. הוא קידם דה־לגיטימציה לשביתות, טען ש"תמו ימי הבריקדות" וכינה את שר האוצר ליברמן "מנהיג שמאחד", שעה שעשה יד אחת עם בעלי ההון והממשלה במסגרת "עסקת החבילה". העסקה היא מכשיר להבטחת שקט תעשייתי לטובת התקפות נגד מעמד העובדים והעובדות. בכלל זה, שחיקת שכר המינימום, הקפאת שכר במגזר הציבורי ופגיעה בפיצוי על שעות נוספות — בתקופה של אינפלציה מחד והישגי שכר מסוימים בחלקים בשוק הפרטי מאידך. בר־דוד לא היסס להדיח את הנציגות הנבחרת של עובדי אל־על בעיצומו של מאבק מגננה ואת יו״רית מועצת עובדי רשות האוכלוסין וההגירה על שביקרה את "עסקת החבילה". הוא תמך בהפרטת הדואר, בהעלאת גיל הפרישה לנשים, בריסוק מוסד הקביעות בהסכם של עובדי בנק דיסקונט ועוד. אין פלא שזכה לקראת הבחירות בהסתדרות (מאי 22') לתמיכת ח״כים מהליכוד דוגמת מירי רגב ומיקי זוהר!
ההימנעות והחבלה במאבק המעמדי פערה ריק מנהיגותי נוכח זעם המוני והתפתחות, בחודשים הראשונים למשבר ב־2020, של הפגנות מחאה כלכליות, שסחפו רבבות ממעמד העובדים ושכבות ביניים שהוכו כלכלית. הנהגת ההסתדרות לא נקפה אצבע. ארגון כוח לעובדים, כמו גם סיעת 'צדק חברתי' שהייתה באופוזיציה בהסתדרות, ניסו להטביע חותם על ההפגנות, עם תמיכה סמלית, מסמנת כיוון. אולם לא היה בכך די להפיכת מעמד העובדים המאורגן לכוח מוביל עצמאי, שיתווה דרך ויוביל מאבק סביב דרישות אוניברסליות להגנת הפרנסה, הבריאות והשירותים החברתיים. בנסיבות האלו, ארגוני עצמאים תפסו משקל מרכזי בהפגנות ובתקשורת. אלא שאותם ארגוני בעלי עסקים קטנים ובינוניים, לעיתים בברית עם טייקונים דוגמת הראל ויזל, בעלי פוקס, קידמו סדר־יום פרו־קפיטליסטי, עוין לעבודה מאורגנת, ובהמשך נחשף שראשי 'השולמנים' מתואמים מאחורי הקלעים עם שר האוצר דאז כ״ץ — רגע לפני שמנהיג הארגון קארה חבר לבנט וקיבל ג׳וב של סגן־שר ב"ממשלת השינוי". ממשלת נתניהו־גנץ נאלצה כאמור לעשות ויתורים, עם פיצויים מוגדלים לעצמאים קטנים ולשכירים. אולם עומק המשבר ברמת משקי הבית והשירותים החברתיים דרש הרבה יותר.
אלמלא משקל מעמד העובדים והעובדות המאורגן, ההתמודדות עם מכת הפנדמיה הייתה הרסנית הרבה יותר. הקו של הנהגת ההסתדרות נחשף במשבר כריאקציוני לחלוטין, בסתירה למצב הרוח, המחאות ברחוב ויוזמות המאבק של שורת קבוצות עובדים ועובדות — עובדי מינהל ומשק בבתי־החולים, הסתדרות האחיות, 'מרשם', עובדי מעבדות בריאות הציבור, איגוד העו״ס, ארגוני עובדות ההוראה, איגודי נהגים בתחבורה הציבורית ועוד. השביתה הלוחמנית הממושכת של איגוד העו״ס ביולי 20', שבר־דוד לחץ לסיימה בתוך ימים (לפי יו״ר סיעת חד״ש בהסתדרות), הייתה מרכיב מרכזי בקפיצת ימי השביתה במשק ב־2020 — בה מגולמות גם שביתות סגלי ההוראה באוניברסיטאות ובמכללות. השביתה, ההפגנות וחסימות הכבישים בידי העו״ס, כמו חסימות הכבישים בידי המתמחים.ות לרפואה, נתקלו באהדה ציבורית, שהרתיעה תוקפנות מצד המשטרה. לחלק מהשביתות היה אופי פוליטי יותר, עם עוינות לא רק לפקידוּת האוצר, אלא לשרים ולממשלה.
העובדה שגם המתמחים.ות לרפואה, כקבוצה שבמשך עשורים עשויה הייתה לראות עצמה כמשתלבת באליטה מבוססת של "בעלי מקצועות חופשיים", הרחק ממצוקות היומיום של מעמד העובדים.ות, הלכו ופנו למאבק לוחמני, שרק התעצם לאחר פרוץ הקורונה — עם הפגנות, שביתה לא מאושרת, וסולידריות עם שביתת האחיות — משקפת את אופי התקופה, של משבר מערכתי עם השפעה עמוקה גם על רבדים שנחשבו בעבר לחלקים יציבים במעמד הביניים. למרות תפקיד הנהגת ההסתדרות, מעמד העובדים והעובדות התערב במשבר ככוח חברתי והגיע להישגים יחסיים. בגלל תפקיד הנהגת ההסתדרות, רק חלק קטן מהפוטנציאל מומש. אולם המאבקים שכן התפתחו, הותירו חותם על משתתפיהם. הם שיקפו לוחמנות ונחישות, ובמסגרת פעולות מחאה ושביתות, ולעיתים אסיפות זום, עובדות ועובדים שיתפו וצברו ניסיון וביטחון ביכולת לחולל שינוי. כביטוי לפמיניזציה של הרכב ההנהגות בחלק מהאיגודים, נשים התבלטו בהנהגות המאבקים האיגוד־מקצועיים המרכזיים.
מעמד העובדים והעובדות הישראלי הגיע למשבר הזה אחרי שנים של תנופת התאגדות מחודשת, עם התרחבות מתונה בשיעור העבודה המאורגנת, ובמיוחד בקרב נשים עובדות, אחרי עשורים של נסיגה חדה תחת הניאו־ליברליזם. התחזקות העבודה המאורגנת, כתגובה נגדית למשברי הקפיטליזם הניאו־ליברלי במאה הזאת, נרשמה גם בטורקיה, בדרום קוריאה, באיסלנד, ובאחרונה אף בקנדה ובארה״ב. מחקר בנק ישראל מאוקטובר 21'[1], מספק מידע עד 2018, ולא ברור עדיין כיצד השפיעה תקופת הקורונה על המגמה, אולם הוא שב ומאשש שאל מעגל ההתאגדות נוספו טרם המגפה רבבות עובדות ועובדים בישראל, במאות מקומות עבודה, ושיעור העבודה המאורגנת טיפס מכ־23% ב־2012 למעל 25% בשנים האחרונות. מדובר עדיין ב־20 נקודות־אחוז מתחת לשנת 2000, אך זוהי נקודת מיפנה המשקפת שינוי תודעתי חשוב, כשאפילו במגזר העסקי נרשמה עלייה קלה למעל 15% (65% בציבורי, 11% בעמותות). לקראת הבחירות בהסתדרות, דווח על 600 אלף בעלות ובעלי זכות בחירה לעומת 534 אלף בבחירות לפני 5 שנים, ו־508 אלף לפני 10 שנים — גידול דרמטי של 100 אלף חברות וחברים בתוך עשור.
התמונה מייצגת פוטנציאל התאגדות נוסף ופוטנציאל השפעה מוגבר של האיגודים. בו־זמנית, כניסת כוחות דינמיים חדשים לאיגודים משתלבים בתהליכי התעוררות במאבק המעמדי המסוגלים לחתור תחת ביורוקרטיות מאובנות החונקות דיון פנימי, יוזמה ומאבק עצמאי. ביטויים למגמת התעוררות עצמאית באיגודים לבשו צורות שונות והלכו כברות דרך שונות — בין אם דרך ארגונים חדשים, דוגמת כוח לעובדים, שהשתתפנו בהקמתו ב־2007, או מרשם, ובין אם התארגנויות במסגרת איגודים קיימים, כפי שקרה באיגוד העו״ס ובפסיכולוגיה הציבורית, עם נטייה לנסות לפתח מסגרות איגוד שורשיות בשליטת עובדות ועובדים מהשורה. שביתת העו״ס ביולי 20' המחישה את הפוטנציאל החיובי של צמיחת הנהגות לוחמניות חדשות, המובילות מאבק, ופועלות גם להגברת מעורבות בדיון ובפעולה של עובדות ועובדים מהשורה. ההנהגה החדשה באיגוד העו״ס, של נציגות תנועת 'עתידנו', הובילה מאבק לוחמני, שהצליח, בעיצומו של המשבר, להוביל להישגים קונקרטיים תקופתיים בתנאי השכר, שלא היו מובנים מאליהם. בד־בבד, מתוך עמדת תמיכה במאבק, בהסתכלות מרחיבה על האינטרסים של העובדות הסוציאליות ושל המאבק המעמדי, התייחסנו גם לשגיאות שנעשו מצד ההנהגה: לובינג ויחס חיובי לאויבי רווחה ועבודה מאורגנת וגורמים גזעניים בממשלה ובכנסת, מתן קרדיט כוזב ליו״ר ההסתדרות, ונסיגה מהובלת רפורמה דמוקרטית עמוקה באיגוד. למרבה הצער, יו״ר האיגוד חרמוני התגייסה במוצהר לתמיכה בבר־דוד בבחירות בהסתדרות ולטיוח תפקידו.
המכשול הגדול של העבודה המאורגנת בישראל נשאר ההנהגה הימנית והמבנה המסואב והאנטי־דמוקרטי בהסתדרות. התפתחות זעם מעמדי בתקופה הזאת עשויה להגביר גם חיכוכים בין הביורוקרטיה הפרו־קפיטליסטית לבין קבוצות עובדים ועובדות ונציגיהן. בתקשורת התפרסמו דיווחים על "התנגדות חריפה" בקרב חלק מהוועדים בהסתדרות לעסקת החבילה. כאמור, יו״רית מועצת עובדי רשות האוכלוסין וההגירה, שני שבתוב, מסיעת 'צדק חברתי', אף העזה לגנות פומבית את העסקה, בשם העובדים, ולצאת נגד סמכות בר־דוד לספק הסכמה מעל ראשיהם[2]. כמקובל תחת העריצות הביורוקרטית בהסתדרות, וכעדות לפחד מפני ההשלכות של כל רמז לאופוזיציה דמוקרטית, היא הושעתה ואוימה בהדחה עקב "הפרת מרות". סיעת 'צדק חברתי' הורחקה מישיבת בינ״ה כשהייתה היחידה שנקטה פעולות מחאה נגד העסקה וההשעיה.
התמודדות היו״ר לשעבר עיני על ראשות ההסתדרות, תוך שהוא עולה למתקפה צבועה משמאל — נגד עסקת החבילה, נגד ההסכמה לשחיקת שכר המינימום ולשחיקת שכר בכלל, נגד הפקרת מעמד העובדים והעובדות על רקע המשבר הבריאותי, ותוך התחייבות לפעול להעלאת שכר המינימום ל־7,000 שקל לחודש[3], כמו גם על בסיס מצע עמום הדורש דמוקרטיזציה — משקפת זיהוי של חוסר־שביעות רצון נרחב בשורות ההסתדרות מהמשת״פיות המעמדית של ההנהגה. העובדה שדווקא דמות של ביורוקרט ימני רקוב היא שנכנסת לוואקום בשלב הזה, זועקת להיעדר היוזמה משמאל.
פרישת יו״ר האופוזיציה בהסתדרות חנוך ליבנה בדצמבר, בעקבות עריקת סיעתו, 'צדק חברתי', להתמודדות משותפת עם בר־דוד בבחירות בהסתדרות, הייתה מכה מצערת למערכה לבניית התנגדות, קול וכוח עצמאי של עובדות ועובדים מהשורה בהסתדרות מול הביורוקרטיה הפרו־קפיטליסטית המסואבת שמייצג בר־דוד. 'צדק חברתי' הייתה סיעת האופוזיציה היחידה שפעלה משמאל להנהגת ההסתדרות בשנים האחרונות, ועד לאחרונה התכוונה להריץ את ליבנה לראשות ההסתדרות. הסיעה התגלגלה מ'בית חברתי', שקראה תיגר על הנהגת ההסתדרות הביורוקרטית, אף שנועדה, בשורה התחתונה, לשמש מכשיר אלקטורלי להגשמת שאיפות קרייריסטיות של יחימוביץ' (2017) וכבל (2012) — בשני המקרים, הח״כים לשעבר מ'העבודה' הסתלקו מהזירה בתום הקמפיין. בקדנציה האחרונה, הסיעה הצליחה להתגבש כקוטב אופוזיציוני חי, המציע קו של מאבק מעמדי לוחמני וחתירה לדמוקרטיה איגוד־מקצועית. למרבה הצער, הסיעה לא גיבשה תוכנית מדיניות קוהרנטית כקו אסטרטגי חלופי עבור ההסתדרות במאבק מול ההון והממשלה, ולשינוי דמוקרטי בהסתדרות. היא גם לא פעלה לבניית תנועה מאורגנת, עם פעולות תדירות וחתירה להרחבת כוחות, כך שלא התגברו על המצב שבו בלעדי ליבנה עצמו כמעט ש"אין אופוזיציה".
מנגד, סיעת חד״ש בהסתדרות, גם אחרי שנתיים של משברים חברתיים בממדים היסטוריים, אפילו לא התלבטה בשאלה האם להמשיך בקואליציה הפוליטית עם בר־דוד. כמה מאנשי סיעה זו ממשיכים להלין על כוח לעובדים והתארגנויות עצמאיות מחוץ להסתדרות, כאילו מדובר בפיצול כוחות מזיק בעבודה המאורגנת. כפי שהסברנו מלכתחילה, המערכה במסגרת ההסתדרות חיונית, אך גם מחוצה לה, ולעיתים פיצול כוחות הוא הדרך היחידה להתקדם במאבק. אלא שסיעת חד״ש, במדיניות ה"קו־אופוזיציה", תרמה בחוסר אחריות לבידוד מאמצי האופוזיציה לקריאת תיגר על הקו הפרו־קפיטליסטי והביורוקרטי של היו״ר, ולבניית נקודת ייחוס, כתובת, שעובדות ועובדים מהשורה יכירו כשורש של אלטרנטיבה משמאל להנהגה. התירוצים להשתתפות בלתי־עקרונית בקואליציה ימנית, ולשמירת משמעת קואליציונית גם בהצבעות נגד האופוזיציה, מכסים על היעדר אמון, מעוף, חזון ואסטרטגיה למאבק מעמדי עצמאי. באופן טרגי, הסיעה נופלת לנטייה אופורטוניסטית להעדיף שימור "עמדות השפעה" בשולי סדר־היום של הביורוקרטיה בכל מחיר, על פני אינטרס המאבק המעמדי. פוליטיקת "הרע במיעוטו" נשענת על היגיון מעגלי, המטשטש השתתפות באחריות פוליטית לפעולות קואליציה ימנית ומכשיר הזדנבות והסתפחות לסדר־היום של הגמוניה פרו־קפיטליסטית. לא הם יזמו פעולות מחאה קולניות בתגובה לעסקת החבילה ולהדחת והשעיית נציגי עובדים. הביורוקרטיה מוכנה להכלילם בקואליציית־העל, כחלק ממדיניות כללית של קואופטציה לכוחות שעשויים להפריע לה, מימין או משמאל. באיזה אופן גישה שלא קוראת תיגר באופן יזום ובולט על הקו הימני של ההנהגה אמורה להוביל לאורך השנים להיווצרות אלטרנטיבה להנהגה? נכון שכדי להגיע לתרחיש שהופך את שאלת החלפת ההנהגה לקונקרטית יידרשו תהפוכות דרמטיות במאבק המעמדי, מעבר למה שתלוי כעת בצעדים בשמאל. אולם אם השמאל לא טורח להתערב ולנצל גם הזדמנויות מוגבלות, הוא עלול לתרום לנסיגות, לעיכובים ולסיבוכים. במשך חמש שנים עמד בראש האופוזיציה בהסתדרות פעיל איגודים לוחמני, לשעבר יו״ר ועד עובדי הבנק הבינלאומי, מתנגד כיבוש, וחד״ש העדיפה את הכיסאות לצד בר־דוד על פני מיצוי כל אפשרות לחיזוק המגמה הנחוצה של התארגנות אופוזיציה שמאלית רחבה של עובדים ועובדות, יהודים וערבים. המצב כעת מורכב יותר לתיקון.
המאורע הנדיר של הבחירות בהסתדרות הסתיים כצפוי בניצחון של בר־דוד, שגרף 78% מהקולות ליו״ר. עיני קיבל 22% (לעומת 37% ליחימוביץ' ב־2017 ו־33% לכבל ב־2012) — התוצאה החלשה ביותר של קמפיין אופוזיציוני בעשור האחרון. בבחירות לא הייתה התערבות עצמאית משמאל, שתאתגר את קו ההנהגה ביחס למאבק המעמדי ולדמוקרטיה הארגונית. הכוחות הנוטים שמאלה בהסתדרות מפוצלים בין השתלבות בסדר־היום של הפלג השליט הימני של בר־דוד, לבין חבירה לעיני כ"ברירת מחדל" לתפיסתם. גם ליבנה נמנה עם הקבוצה השנייה, ובאופן מצער ללא הסתייגות ומבלי להציב תמרורי אזהרה. אולם הקמפיין של עיני, על בסיס אימוץ מרכיבים פרוגרמתיים משמאל, סיפק למעשה הודאה בבעיות שורשיות, שלא החלו עם בר־דוד, של ביורוקרטיה אימתנית המוכרת את האינטרס ורומסת הרצון הדמוקרטי של עובדים ועובדות מהשורה. בכך, הקמפיין — למרות עמימות ואי־אמינות — הוסיף ללגיטימציה לביקורת משמאל ולדרישות לדמוקרטיזציה ולקידום של מאבק מעמדי נחוש. זהו רמז לפוטנציאל לקידום חבירת חברי.ות ועדים, עובדים.ות מהשורה ופעילי איגודים במטרה לסלול דרך לחיזוק כוחות אופוזיציה עצמאית משמאל לסדר־היום של בר־דוד והמנגנון הפרו־קפיטליסטי המסואב — כוחות שיקדמו באופן ברור ועקבי את הנחיצות ב"מהפכה בהסתדרות".
האם כוחות כאלה יצליחו לצמוח גם מתוך המעגל, המצומצם יחסית, של גורמים הנוטים שמאלה בהסתדרות, שנרתמו לקמפיין של עיני, בדומה להתפתחות סיעת 'צדק חברתי' מתוך הפלטפורמה של כבל ויחימוביץ'? הסיעה שעיני הרכיב לקראת הבחירות, 'כולנו־סלע', עשויה להתפצל בהמשך — למשל בתרחיש עריקת גורמים למחנה בר־דוד, או בהתייחסות למאבקי עובדים ועובדות שיתפתחו. בידול בהתארגנות, עד כדי פיצול, יוכל לתרום לסלילת הדרך להתארגנות עצמאית מקרב חברות וחברי ועדים ופעילי איגודים לוחמניים שחברו לקמפיין. אולם נחוץ גם להפיק לקחים מהניסיון של 'צדק חברתי'. אופוזיציה לוחמנית המחויבת לדמוקרטיזציה ולמאבק המעמדי תזדקק ליותר בהירות ביחס לאתגרים, למשימות, לדרישות ולאסטרטגיה. לשם כך נחוץ לקדם ביקורת כנה וגלויה על הרקורד של עיני, מיליונר שייעץ להנהלות נגד עובדים, שבתקופתו כיו״ר הוביל קו משת״פי ו"שלטון פחד" בהסתדרות. נחוץ גם להצביע על מגבלות התוכנית העמומה שהוא מוכן לאמץ כיום, ולהציב אלטרנטיבה.
מהפכה בהסתדרות דרושה בהקשר הרחב של המאבק ביוקר המחיה, בניצול, בייבוש הבריאות והשירותים החברתיים, ובשלל הבעיות החברתיות הבוערות של מעמד העובדים.ות. היא צריכה לסייע לחשוף את ההתנהלות והמבנה האנטי־דמוקרטיים, המסואבים, הדורסניים שמובילה הקליקה השלטת כיום, בסופו של דבר בשירות האינטרסים של ההון, כבלם מספר אחת לרתימת העוצמה של מעמד העובדים.ות המאורגן למערכה על תנאי המחיה והעבודה, במיוחד בתנאי המשבר של תקופת הקורונה. סדר־היום של מהפכה בהסתדרות צריך להיות לא רק התקפה על הקו המשת״פי והביורוקרטי של ההנהגה הנוכחית, אלא גם הצעת חלופות, כולל החלפת המבנה הסופר־ריכוזי הביורוקרטי במבנה שיסתמך על ייצוג ישיר של עובדות ועובדים מהשורה, עם ייצוג ומשקל לוועדים הנבחרים ולאיגודים, קיום בחירות תדירות והכפפת נציגים.ות לאפשרות הדחה. האינטרס הרחב של העבודה המאורגנת הוא גם בקריאת תיגר על הגישה הכיתתית של הביורוקרטיה, והחלפתה בגישה החותרת לקידום אחדות במאבק המעמדי, גישת "חזית מאוחדת", שתחתור לשיתופי פעולה רחבים של כלל האיגודים במאבקים מול ההון והממשלה. במקביל, ארגון כוח לעובדים, מסוגל להמשיך למלא מחוץ להסתדרות תפקיד של כוח מארגן, המאתגר את הקו של ההסתדרות הכללית לא רק בהצבת דוגמאות, אלא גם דרך התערבות במשברים ובמאבקים, עם קידום דרישות מהנהגת ההסתדרות לפעולה. התקופה האחרונה הראתה איך שורת קבוצות עובדות ועובדים נדחפו למאבק, אך ללא הנהגה כלל־ארצית שתפעל לבניית חיבורים מועילים ולהכללת המאבק, עם דרישות ופעולות כלליות ברמה הארצית.
לקחי מחאת בלפור
מחאת בלפור סימנה מיפנה בעימות בין ההמונים למעמד השליט לאחר תגובת ההלם הראשונית למגפה. זה היה שלב חדש בתנועה נגד נתניהו, עם עלייה ממושכת בהיקף ההשתתפות בהפגנות וכניסה למאבק של שכבה לוחמנית צעירה, בתגובה לדיכוי משטרתי, לחבירת גנץ ו'העבודה' לנתניהו, ובהשפעת המשבר הבריאותי והכלכלי. זו הייתה תנועת המחאה הכללית הבולטת ביותר בישראל מאז 2011. אף שלא התרחבה לממדי מחאת 2011, שעירבה בזמנה מאות אלפים בהפגנות, לרבות מקרב מעמד העובדים והעובדות, מחאת בלפור הייתה עיקשת יותר ושמרה על נפח משמעותי, עם נראות ברחבי הארץ במשך חודשים, בשיא המגפה ומול הסתה, הגבלות, דיכוי משטרתי ואיומים פיזיים מצד ביביסטים. היא נהפכה לזירה השואבת לשכבות שהיו צמאות למאבק רחב מתוך מיאוס כללי מהמצב. נתניהו שימש סמל לריקבון העמוק בממסד. התארגנויות צמחו מתוך ההפגנות, והפעם, לא רק למחאה, אלא גם אלמנטים של התארגנויות הגנה מול תוקפנות המשטרה והביביזם, בדמות משמר 'אמהות נגד אלימות משטרתית'. בניגוד למחאת 2011, הפעם אומצה משימה קונקרטית: "לך!".
סביב המחצית השנייה של 2020, עם הקמת ממשלת נתניהו־גנץ, המצוקות שגרמו המגפה והתנהלות הממשלה והממסד תידלקו זעם והתנגדות, שהתבטאו בשורת הפגנות ושביתות. הממשלה תחת לחץ הרחיבה את רשת הביטחון הכלכלית המצומקת. מרכז הכובד של ההתנגדות לממשלה עבר לבלפור, כתגובה נגדית לדיכוי משטרתי, בהובלת שכבה חדשה של צעירים וצעירות לוחמניים. אולם מחאת בלפור חשפה תודעה פוליטית מבולבלת, בהשפעת חולשת השמאל וחולשת המטרות, הדרישות והאסטרטגיה של הכוחות הדומיננטיים בתנועה, עם דומיננטיות חברתית של גורמי מעמד ביניים עם תפיסות ליברליות־ממסדיות. למרות היעדר הנהגה מרכזית, פעלו בה סוכני "דה־פוליטיזציה" חזקים, אגף פרו־קפיטליסטי בולט, שקידמו ואכפו רידוד סדר־יום ועמעום של ביקורת ושל דרישות נגדיות מול שלטון הימין. האגף הממסדי, בהובלת אנשי צבא לשעבר, ייצג, בדומה לפרויקט 'כחול־לבן', אינטרסים מעמדיים ושאיפות המנוגדים ביסודם לאלה של ההמונים באותו הזמן — למעשה, חתירה למאבק חוצה־מעמדות, עם "הימין", למען שלטון קפיטליסטי "נקי כפיים", עם "מינהל תקין". היה דיסוננס עצום בין עומק המשבר בחברה לבין הטיעונים המשפטיים וסדר־היום הדל של אותם כוחות ממסדיים, כמעט ללא עיסוק במדיניות, מה שהחליש ובודד את המחאה, והזין סתירות בתודעה של רבבות, עם חיזוק מצב רוח של "רק לא ביבי" ומתן לגיטימציה למפלגות קפיטליסטיות לאומניות.
על רקע המשבר, שורת מאבקים לוחמניים המשיכו להתפתח במקביל, כולל שביתות העו״ס והאחיות. ממשלת נתניהו־גנץ נאלצה לעשות ויתורים מול ההפגנות ומול העבודה המאורגנת בבריאות, ברווחה ובחינוך. כוחות ממספר תנועות חברתיות ומשמאל התערבו בבלפור בחתירה להרחיב את סדר היום של המאבק, לרבות עם חיבור למאבק חוצה־קהילות אתניות ולאומיות נגד אלימות משטרתית, נגד דיכוי נשים ולהט״ב+, נגד משבר האקלים ונגד הכיבוש. בשוליים היו גם יחידים שזזו שמאלה במסקנות וחברו בהמשך להפגנות נגד הכיבוש. חלקים בשמאל, בהם מ'עומדים ביחד', נטו בשיא המחאה ליחס נמנע ואף שלילי למוקד ההפגנות מתוך ראייה חד־צדדית של חולשותיהן, וניסו לשווא לכונן מרכז כובד חלופי של "מחאה עממית". משימת השמאל הסוציאליסטי בתנועה שהתפתחה הייתה לתרום לפוליטיזציה ולחיבורה לסדר־יום של מאבק מעמדי מול ממשלה ומערכת האחראיות למצוקות המוניות של בריאות, פרנסה, דיור, רווחה, אפליה, כיבוש והרס סביבתי. על הבסיס הזה פעלנו והתערבנו במחאה, ככוח סוציאליסטי, וברוח זו לא התנגחנו בסיסמה המרכזית, אלא קידמנו את הרחבת המסר עם הסיסמה "לך, אתה וכל שלטון ההון", וסיסמאות על בריאות ופרנסה.
שעה שהכוחות הדומיננטיים הצליחו לנתק בין המחאה לבעיות החברתיות הבוערות, למרבה הצער, גם מספר התארגנויות המחאה החדשות, שעירבו חוגים מצומצמים מרקע חברתי זעיר־בורגני, נטו לאידיאליזציה נאיבית של ההפגנות, להפרזה בכוחן מול השלטון ולוויתור על חתירה לחיבור ולהרחבת המאבק בהקשר של המשבר הבריאותי, הכלכלי, המערכתי. בנוסף, אף שבשיאה, התנועה התפשטה גם למספר אירועי מחאה נקודתיים ביישובים ערביים, היא כמעט שלא נתפסה כרלוונטית עבור צעירות וצעירים פלסטינים אזרחי ישראל, שלא מצאו בה דרישות בולטות נגד אפליה לאומית ולמען שוויון ורווחה. הצפת המחאה ב"פטריוטיות" בדמות דגלי המדינה תרמה לניכור (אף שבדומה למחאות רבות בארצות אחרות, הפרקטיקה ייצגה ככלל נאיביות ולא עוינות לאומנית — ניסיון להשיג לגיטימציה ולהקשות באמצעות סמלים לאומיים על הוקעה ובידוד בידי השלטון).
המחאה דעכה לבסוף לא כתוצאה מדיכוי, אלא כשאלמנטים של תשישות הרימו ראש, כתוצאה מחולשת סדר־היום הפוליטי והיעדר אסטרטגיה להתרחבות ולהסלמת המאבק. טרגית, הגרעין הקשה שיעבד עצמו לתמיכה בבנט ובממשלת כיבוש קפיטליסטית חדשה, "רק בלי ביבי", מתוך אשליה שדיל פוליטי כזה הוא "צעד קדימה" והאפשרות "הכי ריאלית" להשגת "שינוי". קוצר ראייה מסוכן, שהוליד את המיתוס שמחאת בלפור ניצחה. א', אף שנתניהו יצא מבלפור, לא המחאה אילצה את יציאתו, לצערנו, וההפגנות לא היו הגורם המכריע לפילוגים במחנה נתניהו ולהחלטות מפלגת 'ימינה', שהובילו לעסקת ה"שינוי". ב', השאיפות שעמדו ביסוד מחאתם של רבים לא יכלו לקבל מענה מהממשלה החדשה. יש מי שהסיקו את המסקנות השגויות ממחאת 2011, והניחו שצמצום סדר־יום הוא סגולה להצלחה בקצירת הישגים קונקרטיים, אך דווקא ההישגים הקונקרטיים המצומצמים של מחאת 2011 היו מוחשיים יותר.
היקף ועומק המשבר הקפיטליסטי ברמה העולמית שב ומעורר תנועות חברתיות, וגם מקרב מי שעברו את בית הספר של מחאת בלפור יהיו מי שיידחפו לקחת חלק במאבקים נוספים ולהכליל מסקנות לגבי השינוי הנחוץ. מחאת 2011 דירבנה בפועל שכבת עובדות ועובדים צעירים לפנות להתארגנות במקומות העבודה, והאיצה מגמת התרחבות מחודשת של העבודה המאורגנת. גם במחאת בלפור ובשורת מאבקים חברתיים מאז פרוץ משבר הקורונה היו סימנים "מבשרי שינוי" של התעוררות מחודשת של ביטחון עצמי להיאבק, לוחמנות ותעוזה שהמשבר החברתי דירבן.
במחאת בלפור מילאה שכבה צעירה תפקיד בולט, כחלק ממרד מול הממסד. היא סייעה לדרבן ציבור רחב יותר לצאת להפגנות ואפילו השפיעה על הביורוקרטיות המאובנות בארגוני הסטודנטים.ות להשמיע לרגע קולות מאבק. אולם ישנם לקחים חשובים מניסיון תנועת המחאה, שהסתיימה בכפיים לבנט ובממשלת "עשר מעלות ימינה". הסיסמה "לא ימין ולא שמאל" מציעה מענה כוזב לשאיפות לאחדות במאבק. נחוצה פוליטיזציה של המאבק מול שלטון הימין הקפיטליסטי. המסר הפרסונלי הצר הגביל מהותית את פוטנציאל ההתרחבות של המחאה ועיקר את העוקץ שלה. נחוץ לחתור להכללת המאבקים החברתיים במסגרת סדר־יום של מאבק רחב, סביב דרישות מלכדות מול שלטון ההון. כך ניתן היה לא רק להגדיל את נפח התנועה ההמונית — דרישות שהיו משמשות מגאפון גם למאבקי העובדים והעובדות החיוניים, היו יכולות לסייע לייצר חיבור לעבודה המאורגנת, שעוצמתה האצורה מסוגלת לספק אופק לשינוי מרחיק לכת.
ללא אופק להתקדמות במאבק, תפיסת מבוי סתום ו"חוסר ברירה" עלולה להוביל, כמו במקרה הזה, אפילו לתמיכה, גם אם ארעית, בריאקציה. לבסוף, חולשת כוחות השמאל תרמה לבלבול, ולתפיסה שהשינוי הנחוץ הוא פרסונלי בעיקרו, גם אם "כצעד ראשון" לשינוי גדול יותר שאמור בדרך פלא להתחולל אחר כך. קידום אלטרנטיבה לפוליטיקה הקפיטליסטית הלאומנית הוא משימה חיונית, הנוגעת לכל התנועות החברתיות, והשמאל הסוציאליסטי מספק את התשובות החדות ביותר. קבוצה מתוך המחאה פנתה באופן חיובי להקמת פרויקט מפלגתי, הרשימה 'דמוקרטית', שקרסה אחרי הבחירות — בין השאר מכיוון שלא התארגנה סביב אלטרנטיבה פוליטית קוהרנטית בסיסית מול מפלגות הממסד, ובדומה לתנועת המחאה עצמה, הייתה חוצת־מעמדות, עם השפעה לא מבוטלת של גורמים ממסדיים, פרו־קפיטליסטיים.
התנועה הפמיניסטית
תנועות מחאה נגד אלימות על רקע מגדרי התפתחו בשנים האחרונות בישראל, כחלק מהגל העולמי של מאבקים פמיניסטיים, עם מידת המשכיות במסרים ובפעולות. הסוגייה של רצח נשים על רקע מגדרי (פמיסייד) הייתה מרכזית בפעולות הגדולות ביותר, שלעיתים חצו קהילות לאומיות. בקהילה הערבית־פלסטינית בישראל — המהווה רוב בנרצחות על רקע מגדרי — התפתחו הפגנות עם נוכחות מוגברת נגד רצח נשים, לרבות משמרות מחאה בשורת יישובים ב־25.11, ותופעת MeToo# שבה ומתפתחת, כחלק מקריאת תיגר גוברת על סקסיזם בקהילה[4]. הפגנת אלפים נגד רצח נשים ביוני 20' הייתה ההפגנה הגדולה ביותר עד אז בתקופת הקורונה. עיכוב התקצוב לתוכנית הממשלתית המינימליסטית למאבק באלימות במשפחה דחף את המחאות גם לעימות קונקרטי על משאבים מול הממשלות — מה שהיה הטריגר ליוזמת "שביתת הנשים" ב־2018, אך שב ועלה גם בתקופה האחרונה, לרבות מול "ממשלת השינוי" — ועבור החלקים הלוחמניים יותר, לווה בהכללת מסקנות, שהשתלבו בזעם כללי על הממסד ובנטייה אנטי־ניאו־ליברלית, עם תביעה לרווחה. מהלך השבתת המחאה הסמלית שהובילה ההסתדרות, בשיתוף פעולה עם הנהלות תאגידים, בפברואר 21', נגד אלימות ורצח על רקע מגדרי, לפחות רמז לפוטנציאל לקחת את המאבק באלימות כלפי נשים לרמה חדשה, עם רתימת כוחה של העבודה המאורגנת. חצי שנה קודם התארגנה "שביתת אזהרה" סמלית בת חצי שעה בתגובה לפרשת האונס באילת ולרצח אישה בטובא־זנגרייה, כ"שביתת עם", שדחפו מספר ארגוני זכויות נשים — אז, בדומה ל"שביתת הנשים" ב־2018, עדיין ללא צעדים ארגוניים מצד ההסתדרות.
מחאות נגד רצח נשים התפתחו במקביל ובמשולב עם מחאות נגד אלימות מינית והאשמת הקורבן, כחלק מהתמרדות כללית, במיוחד של נוער, נגד סקסיזם ונגד דיכוי להט״ב+. ההתנגדות הזאת משלבת בין התקפה על תרבות שלטת של מיזוגיניה ואלימות מינית, המכשירה את הקרקע גם למקרי אונס ורצח, לבין סנטימנט של סלידה כללית מהממסד. בדומה למחאות במעורבות דומיננטית של שכבות צעירות במקומות אחרים בעולם, הכללת המסקנות נוטה לכיוון מרחיב, אנטי־מערכתי, להתחבר לתנועת האקלים ולהזדהות כללית עם מאבקים נגד דיכוי. אף שבאוכלוסייה היהודית, המאבק בכיבוש ונגד הדיכוי הלאומי של הפלסטינים מוחרג מהמגמה, בהשפעת מנגנוני הפחדה ותעמולה לאומנית חזקים, בכל זאת, חלק מהנוער המעורב במחאות הפמיניסטיות פונה גם להטלת ספק ולהתנגדות לכיבוש.
בממשלת ה"שינוי" מספר שיא של נשים בממשלה והיא מתכסה בעלי־תאנה "פמיניסטיים" ופרו־להט״ביים. לכאורה, היא מרוחקת יותר מגורמי הריאקציה האנטי־פמיניסטית והאנטי־להט״בית המושבעים ביותר מהימין הקיצוני (דוגמת מפלגת 'נֹעם') ומהימין החרדי, חרף השתתפות הימין האסלאמיסטי. שרת התחבורה מיכאלי עסוקה בצעדים פרפורמטיביים כדי לשמר קרדיט "פמיניסטי", המשמש אותה להסחת דעת מסדר־היום של ממשלה שהעלתה את גיל הפרישה לנשים ולמעשה דורסת נשים. במקביל, שר הבריאות הורוביץ ממרצ, בעודו מנהל את חנק מערכת הבריאות ופגיעה בנשים ובלהט״ב גם כתוצאה מכך, השלים מספר מהלכים נקודתיים — אומנם שלא בהליך חקיקה — למיתון אפליה כלפי נשים ולהט״ב+. בכלל זה, החלשת הוועדות להפסקת הריון; סיום אפליית גברים הומואים במתן תרומות דם; סיום אפליית זוגות לסביים בקבלת תרומת זרע; ולאחר פסיקת בג״ץ, סיום אפליית זוגות הומואים, גברים יחידניים וטרנסג׳נדרים בנגישות להליך פונדקאות (כפי שהסברנו, יש לדרוש ביטול כל אפליה, אך גם להתיר פונדקאות אלטרואיסטית בלבד, בדומה לתרומת איברים, ולאסור על פונדקאות מסחרית, שביסודה ניצול נשים). כמובן שמול כל ממשלה צריך לדרוש ולהיאבק על כל ויתור שניתן להשיג במישור הדמוקרטי של חירויות הפרט ובכלל. אולם הוויתורים הנקודתיים האלה שעושה הממשלה הימנית בנסיבות של קואליציה שלטונית רופפת — כשלכל אחת מהשותפות בה מרחב מסוים לקידום צעדים להצדקתה בעיני הבייס — מחווירים נוכח התמונה הגדולה, של המשבר החברתי ומדיניות ריאקציונית, לרבות התקפות על חירויות הפרט, ופגיעה בנשים ובלהט״ב+. ייתכן שטיוח ורוד וסגול בממשלת בנט־לפיד משפיע על מידת הנכונות בקרב עמותות לזכויות נשים לתקוף חזיתית את מדיניות הממשלה בעת הזאת. אולם המשבר החברתי והאלימות על רקע מגדרי אינם בנסיגה. האיומים הממשיים על חיי נשים ולהט״ב+ בתקופה הנוכחית נותרים ברמה גבוהה — כפי שממחיש גם הטרור בנשק נגד נשים עובדות ברהט — ובהקשר הזה יוסיפו ויתפרצו גם מחאות בתגובה לאלימות, לריאקציה ולאפליה.
תאגידים ברחבי העולם נוקטים "פרפל ווש" מטעמי יחצנות — כפי שקרה גם בהשבתה הסמלית שהובילה ההסתדרות — בניסיון להתכסות בנוצות כוזבות של "קידמה" ו"פלורליזם", ומתחפשים גם לשותפים למחאות הפמיניסטיות, למעשה תוך עיקורן ותוך הסחת דעת מהתפקיד ההרסני שהם ממלאים ברמה החברתית כלפי נשים עובדות ונשים ככלל. במקביל, וריאנטים של "פוליטיקת זהויות", שעשויים לעיתים להתלבש על מסקנות שמאליות ורדיקליות בכיוון נחוץ, של התנגדות קולקטיבית לדיכוי, בסופו של יום מצמצמים את נקודת המבט והניתוח, ועלולים לחזק פירוד במאבק המעמדי הרחב מול המערכת של ההון. עם זאת, ההתפתחות של קיטוב מעמדי בתקופה הזאת כבר הובילה עוד לפני משבר הקורונה לדחייה מוגברת של הרעיונות של פמיניזם ליברלי, בורגני, שקידם פמיניזציה של האליטה והבטחות לשוויון במישור המשפטי. כפי שהסבירו גם מחברות 'פמיניזם של ה־99%' טרם משבר הקורונה, שנותרו עמומות אומנם בהתייחסות לשאלות של אסטרטגיה ואלטרנטיבה, הדבר נעשה תוך הגנה על המערכת הקפיטליסטית, האחראית לא רק לפגיעה קטסטרופלית בתנאי המחיה של הרוב המוחלט של הנשים ולהנצחת האפליה, אלא גם לכך שפעמים רבות זכויות חוקיות נשארות על הנייר בלבד.
התעוררות פעולות עצמאיות של עובדות ועובדים במקומות העבודה נגד התקפות על נשים מספקת אינדיקציה נוספת לפוטנציאל מתפתח להתגבשות הנחוצה של מחנה שמאלי, מעמדי, סוציאליסטי, בתנועה הפמיניסטית. למרות השפעה של גורמים ממסדיים, סוכני דה־פוליטיזציה ועמעום מסרים, קיים מרחב חשוב להתערבות ולהשפעה עם הרעיונות הנחוצים של פמיניזם סוציאליסטי, מעמדי, כפי שעשינו גם במשמרות מחאה שאירגנו בתקופת הקורונה, כדי לעזור לשרטט אופק ממשי לבניית המאבק מול תופעות של דיכוי המושרשות במערכת המעמדית הקפיטליסטית עליה מושתתת החברה. השמאל המרקסיסטי פועל במסגרת התנועה הפמיניסטית, כמו בתנועות חברתיות אחרות בעלות אופי חוצה־מעמדות, במטרה לעזור לחזקן כחלק מהמאבק המעמדי הרחב מול הממסד, תוך התעקשות על דרישות קונקרטיות מיידיות, אך גם על עימות עם רעיונות שגויים ומחלישים שמקדמים גורמים בורגניים וזעיר־בורגניים.
המחאה נגד אלימות נשק בקהילה הערבית־פלסטינית
משבר הרציחות הלך והתפתח בשני העשורים האחרונים, והקצין בשנים האחרונות, עם שיאים חדשים בתקופת הקורונה. היקף הרציחות בקרב האוכלוסייה הערבית־פלסטינית בישראל ובמזרח ירושלים מאז שנת 2000 גבוה דרמטית בהשוואה לא רק לאוכלוסייה היהודית, אלא גם לאוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה, ולאוכלוסיית ירדן. תנועת המחאה שהתפתחה בשנים האחרונות נגד אלימות רחוב וירי כללה הפגנות, השבתות מחאה מקומיות, הקמת ועדות פעולה קהילתיות, ובפרט התארגנויות צעירים, והצליחה לעיתים גם לייצר אפקט מרסן זמני ברמה המקומית לאלימות בקהילה. המחאה, שיצאה נגד כנופיות, אלימות נשק ורצח נשים, כללה גם הפניית אצבע מאשימה על היחס המפלה מצד המשטרה בטיפול במקרי רצח ובתלונות על אלימות בקהילה הערבית.
התשובה הפוליטית שסיפקו המפלגות המבוססות בקהילה הערבית, לרבות חד״ש, הייתה בעיקרה אג׳נדת "חוק וסדר", באופן שאינו שונה מהותית מהעדפת גורמים בממסד הישראלי, הסבורים מצידם שהתופעה מסכנת את יציבות החברה בכלל. לפי ראש השב״כ לשעבר, השר לשעבר ואיש העסקים יעקב פרי, "צריך להוכיח מי הריבון בשטח לפני שהמצב יזלוג גם לישובים יהודיים בישראל"[5]. זמן לא רב טרם החלטת ממשלת בנט, בתמיכת רע״מ, לרתום את הצבא והשב״כ להתערבות במשבר בקהילה הערבית, הודלפה אמירתו של בכיר במשטרה שהגורמים המובילים את האלימות המאורגנת בקרבה "הם ברובם סייענים של השב״כ", ולכן "ידי המשטרה כבולות"[6]. אפילו אם אמירה זו מופרזת, היא מתייחסת לתופעה קיימת, שבה הדיכוי הלאומי של האוכלוסייה הערבית־פלסטינית מסתמך גם על מנגנוני "מדינת משטרה", הנעזרים בעסקאות עם גורמים משת״פים. הכמות המסיבית של נשק בקהילה, ללא כל שליטה בידי הקהילה עצמה, משתלבת בנסיבות של משבר האלימות, אף שהיא אינה שורש הבעיה — היא אמצעי ולא הסבר למוטיבציות.
הדיכוי הלאומי תחת הקפיטליזם הישראלי אחראי לכפיית עוני, לאפליה קשה בדיור ובחינוך, להתפוררות חברתית, להדרה ברוטלית ולהקצנת ניכור חברתי בקרב שכבה רחבה של צעירים. כמחצית מהנרצחים הערבים בשנים האחרונות היו עד גיל 30[7]. לפי הערכות שהתפרסמו, שיעור "חוסר המעש" (היעדר מישרה או מסגרת לימודים) בקרב גברים צעירים ערבים בגילאי 18–24 זינק בתקופת הקורונה מכ־40% לכ־50%[8]. מכלול הנסיבות של משבר חברתי, המוקצן תחת מכבש של דיכוי לאומי, מסייע להתפתחות של כנופיות ושל גורמי מאפיה. כן, ראשי "משפחות פשע", ללא קשר לשיוך לאומי, שלמען רווחיהם מטילים אימה בקהילה, עם סחיטה באיומים, תקיפות ורציחות, צריכים לשבת מאחורי סורג ובריח, וצריך אף לדרוש את הפקעת רכושם לטובת השקעה בקהילה. כך גם יש לדרוש סוף לאפליה בטיפול בתלונות. אולם הסימון של המדינה הקפיטליסטית והמשטרה בתור הפתרון למשבר האלימות מפספס את עומק הבעיה החברתית ואף מטפח אשליות מסוכנות.
נזכיר שרוב (!) האסירים הפליליים ובכלל במתקני שב״ס הם ערבים[9]. מדיניות כליאה המונית משלימה תמונה של אפליה עמוקה וברוטליות משטרתית. עוד מוקדם לדעת אם נראה בתקופה הקרובה פגיעה בתשתיות של חלק מגורמי המאפיה ואולי התמתנות בשיעור הרציחות. אולם לגיטימציה לנוכחות מוגברת ולחופש פעולה מוגבר של כוחות חמושים של אותה המדינה האחראית על הדיכוי הלאומי של הקהילה הערבית־פלסטינית — אותם כוחות שנשלחו במאי 21' "לעשות סדר" בקהילה — תביא איתה עוד מקרים של ברוטליות משטרתית ולא תפתור את שורש הבעיה.
חוק החיפוש החדש, שהעבירה ממשלת בנט בקריאה ראשונה בדצמבר 21', המרחיב (לשלוש שנים) את סמכויות המשטרה לביצוע חיפושים בבתים ללא צו, מקודם במסגרת קמפיין "המאבק בפשיעה" בקהילה הערבית. יו״ר ועדת המעקב ברכה, מחד״ש, יצא נגד המהלך[10], "הפוגע בזכויות כלל האזרחים, ערבים ויהודים", ויצא נגד שימוש בשב״כ ובמעצרים מינהליים, אולם המסרים של חד״ש סתירתיים. הצעד יכול להיות מוצג כמענה לקריאתו הנואשת של יו״ר המשותפת וחד״ש, ח״כ עודה, למשטרה "להיכנס באבא שלהם [של ארגוני הפשיעה], לכסח להם את הפרצוף"[11].
ראוי לשוב ולהזכיר שתפקידה העיקרי של המשטרה בחברה, בסופו של יום, הוא לא השקעת משאבים בהגנה על הביטחון האישי של אנשים מהשורה מפני אלימות, אלא בראש ובראשונה הגנה על סדר חברתי קיים, של אי־שוויון עמוק, של שוד מאורגן בידי גורמי "מאפיה" חוקיים. ככל שהמחאה נגד אלימות נשק תימשך, חשוב להעלות התנגדות גורפת להרחבת סמכויות המשטרה, לשימוש בשב״כ, ולשימוש במעצרים מינהליים. מבלי לתקוף חזיתית את הקריאות הרווחות להתערבות המשטרה, חשוב לקדם תוכנית פעולה שתציע אלטרנטיבה מנקודת מבט מעמדית, תוך הפניית קריאה גם לאיגודי העובדים והעובדות להתערב. תוכנית פעולה נגד אלימות נשק בקהילה מצריכה, ראשית, לדרוש להכפיף פעולות שיטור ואכיפה לפיקוח קהילתי דמוקרטי. אך בעיקר היא מצריכה לרדת לשורש המשבר החברתי, ולכלול את מיגור העוני, השקעה מסיבית בתשתיות וביטול כל היבט של אפליה, במסגרת מאבק חוצה־קהילות, למען שינוי עמוק במציאות החיים, ולשם כך, נגד ההיגיון של המערכת הקפיטליסטית עצמה.
תנועת האקלים
פעולות מחאה נגד משבר האקלים התחדשו גם בישראל, כחלק מההתעוררות העולמית המחודשת של תנועת האקלים, כשאידיליית "התעוררות הטבע" בהשפעת הסגרים התחלפה בחלום הבלהות של "אסונות טבע" בדמות שריפות ענק גם כאן, וסופות הרסניות, המסת קרחונים מואצת ועוד. המשבר האקולוגי החמור הולך ותופס מקום מרכזי על סדר היום העולמי וימשיך להוות גורם רדיקליזציה מרכזי בעשור הזה, עם נטייה לאובדן סובלנות מול גרירת הרגליים וההמשך האקטיבי של ההרס האקולוגי בידי הקפיטליזם, המטיל צל כבד על עתיד האנושות והמגוון הביולוגי. 'מצעד האקלים' באוקטובר 21' היה כנראה הפגנת האקלים הגדולה ביותר שהתארגנה עד כה בישראל, עם כ־10,000 משתתפים.ות. תרגיל הגרין־ווש של ממשלת בנט־לפיד, שהכריזה על שינויים קוסמטיים ליעדי הפליטות לקראת COP26, לא הצליח להרשים את הנוער. הוא נועד לכסות על נפילת "חוק האקלים" בממשלה זמן קצר קודם, שגם כן היה שמרני בתוכנו. תחת זאת, הממשלה הטילה מיסוי "סביבתי" רגרסיבי — עם פגיעה מוחשית במשקי בית עובדים מהרבדים המרוששים יותר — כתחליף לנקיטת צעדי חירום במשק שעדיין לא השיג את היעד המגוחך שהוצב לשנת 2020, ל־10% חשמל מאנרגיה מתחדשת.
נקודת מיקוד מיוחדת שמשכה אש של ביקורת ציבורית הייתה האיום האקולוגי של הסכם קצא״א–רד־מד החשאי, שנחתם בחסות ה"נורמליזציה" בין ישראל והאמירויות, ושממשלת ה"שינוי" שמרה על עמימות לגביו. העמותות הסביבתיות משכו בדצמבר 21' את העתירה לבג״ץ, לאחר שהתרשמו שהתנגדות המשרד להגנת הסביבה להסכם תמנע את יישומו[12]. אך למרות ציוצי יח״צ של שרים, שביקשו להרחיק עצמם מאחריות פוליטית לפיגוע סביבתי מתוקשר, הממשלה הודיעה שלא תתערב בהסכם בין החברה הממשלתית לתאגיד רד־מד שבשליטת הון אמירתי וישראלי, ומקצא״א נמסר שבכוונתם להמשיך להביא למימוש ההסכם. לכן, בינתיים, המאבק בנושא יימשך, כחלק מתנועת האקלים.
הביורוקרטיה בהסתדרות ממלאת מזה שנים תפקיד מסבך ומעכב סביב מאבקים סביבתיים, כשהיא למעשה משתפת פעולה באופן שערורייתי עם הטקטיקה של תעשיינים מזהמים לתקוע טריז בין כוח העבודה בתעשיות מזהמות לבין מחאות סביבתיות — במקום לרתום את עוצמת העבודה המאורגנת להובלת המאבק במפגעים סביבתיים ובפליטות, תוך הגנה בלתי מתפשרת על פרנסה, לרבות אפשרויות להסבה "ירוקה" של פסי ייצור ומישרות במידת הצורך. מנגד, עמותות סביבתיות ליברליות, בהובלת גרעינים פעילים משכבות ביניים מבוססות יותר, נוטות להתייחס לעובדי התעשייה בפטרונות, ולאמץ אשליות בפעולות ישירות סמליות החוסמות כניסה למפעלים תוך עימות עם עובדים — במקום חתירה לדיאלוג עם אותם עובדים, הסובלים ישירות מהשלכות הזיהום בידי ההון והנמצאים בעמדת כוח מכרעת פוטנציאלית. ארגון כוח לעובדים בחר להציב דוגמה בנושא, עם אימוץ קו המחויב להגנת הסביבה והפרנסה כאחד, מה שהתבטא גם בתמיכה סמלית בניסיון להתניע קמפיין "גרין ניו דיל" ישראלי שמאלי, שבין השאר קורא ל"חתירה לשלום" ישראלי־פלסטיני ואזורי, גם לצורך התמודדות משופרת עם המשבר הסביבתי.
במהלך סבב המלחמה במאי 21', המתחים הלאומיים לא דילגו על התארגנות 'נוער למען האקלים', כשנערות ערביות־פלסטיניות יצאו נגד העמדה הפוליטית של מובילי.ות ההתארגנות המסרבת להביע התנגדות לכיבוש ולדיכוי הלאומי של הפלסטינים. זאת, בשיא האירועים ולאחר שההתארגנות הבינלאומית FridaysForFuture התייצבה בפוסט מחאה[13] עם המחאה הבינלאומית נגד התקפות שלטון הימין הישראלי על הפלסטינים. חלקן פרשו לבסוף מההתארגנות, במחאה על ההסכמה בשתיקה של ההנהגה למתקפה על הפלסטינים. עם זאת, בקרב ההתארגנות עולים בכל זאת קולות שאינם נכנעים ל"הפרד ומשול" ומבקשים להצביע על כך שמאבק עקבי בעד "צדק אקלימי" תובע בהכרח גם מאבק בכיבוש. הקטסטרופה הסביבתית־בריאותית שכופים הכיבוש והמצור — עם משבר מים חמור, זיהום האקוויפרים, משבר פסולת ומשבר ביוב (המושפע בעזה במיוחד ממשבר חשמל) — עשויה לעורר חלקים נוספים בתנועת האקלים הישראלית להבנה שהניסיונות לנטרלה פוליטית נוגדים את עצם ההיגיון של מאבק לפתרון הבעיות הסביבתיות הבוערות ביותר.
היעדר הובלה מצד תנועת העובדים והעובדות מהדהד בחולשות אסטרטגיות גם בקרב השמאל. מינויו של הח״כ לשעבר דב חנין, ממנהיגי 'עומדים ביחד' וממק״י, לתפקיד יו״ר 'פורום האקלים הישראלי' מטעם נשיא המדינה — פורום מייעץ בהשתתפות נציגי בעלי הון — היה התפתחות מדאיגה בהקשר הזה, שכן נראה שהתפקיד מגיע עם רסן משמעותי למסרים הנחוצים בתקופה הזאת, ונטייה לקו הסברה "ממלכתי", במקום קריאת תיגר ישירה על הממשלה, בעלי ההון והמערכת שלהם. למעשה, חנין, בהשפעת מסורת פוליטית סטליניסטית, מיישם בהקשר של המשבר הסביבתי אסטרטגיה של "חזית עממית", בה הוא דוגל, מתוך תפיסה שישנם גורמים כביכול פרוגרסיביים מהממסד הקפיטליסטי שהנסיבות הקיצוניות של המשבר יוצרות צורך בבריתות איתם. בפועל, כפי שקרה לאורך ההיסטוריה בכל עת בה יושמה גישה זו, הקול הפוליטי של האינטרסים של ההמונים ושל מעמד העובדים והעובדות נהפך לשחקן מישנה כבול, לזנב, במסגרת סדר־יום קפיטליסטי. התוצאה עד כה: פיזור שבחים לבנט ולממשלה, להסכם "חשמל תמורת מים"; ההתעקשות להציג את COP26 עם דגש חיובי על "מה שהושג"; עמעום ההתייחסות לבעלי ההון ועמעום ההתייחסות לבניית תנועת האקלים ולנחיצות באלטרנטיבה לקפיטליזם. המסקנות של שכבות רחבות כיום, ובמיוחד של נוער לוחמני בתנועת האקלים, הולכות רחוק יותר. שמאל מעמדי, סוציאליסטי, צריך להתערב בתנועת האקלים, בכל מרחב דיון, ובכל מחאה והתארגנות, עם משימה מרכזית לחשוף את תרגילי הגרין־ווש של הממשלות והתאגידים, להצביע על צעדים קונקרטיים מועילים שיוכלו לסייע לבניית המאבק סביב דרישות קונקרטיות מיידיות בכל שלב ובכל זירה, עם חיבור לסיסמאות ולדרישות מעבר, לרבות הפקעת התעשיות המזהמות ותשתיות מפתח במשק, וניצול כל הזדמנות להסברת הנחיצות בתוכנית סוציאליסטית לפתרון המשבר.
[1] בנק ישראל, 31.10.21: "התאגדות עובדים בישראל בשנים 2014–2018"
[2] דה־מרקר, 11.11.21: בית הדין התערב בהחלטה להשעות יו״ר ועד שמתחה ביקורת על ההסתדרות
[3] וויינט, 16.02.22: "עופר עיני: 'אעשה הכל כדי ששכר המינימום יעלה ל־7,000 שקל'"
[4] Haaretz, 30.11.21: "First Signs of a Palestinian #MeToo Moment Spark Cautious Hope Among Activists"
[5] ישראל היום, 03.10.21: "שב״כ יכול לחדור לארגונים הכבדים שפועלים עם היררכיה שמזכירה ארגוני טרור"
[6] חדשות 12, 30.06.21: "המשטרה: רוב מחוללי הפשיעה בחברה הערבית — משתפי פעולה של השב״כ"
[7] הארץ, 11.08.21: "כמחצית מהנרצחים בחברה הערבית הם בני־30 ומטה"
[8] כלכליסט, 31.05.21: "יש 50% צעירים ערבים חסרי מעש. ללא שינוי יהיה פיצוץ גדול"
[9] שב״ס, יולי 2021: "דו״ח שירות בתי הסוהר לשנת 2020"
[10] זו הדרך (מק״י), 18.10.21: "מוחמד ברכה: לתת סמכות למשטרה לבצע חיפושים ללא צו — מדרון חלקלק"
[11] מעריב, 18.11.20: "ח״כ איימן עודה כפי שמעולם לא שמעתם: 'המשטרה, תכסחו להם את הפרצוף!'"
[12] דה־מרקר, 23.12.21: "ארגוני הסביבה משכו את העתירה נגד קצא״א: 'הפעילות נגד ההסכם תימשך במלוא הכוח'"
[13] Twitter, @Fridays4future, 19.05.21: "We stand with the Palestinian people…"
אולי יעניין אותך גם...
