הישגים לצד תמרורי אזהרה בהסכם המתגבש – המאבק על החינוך ממשיך
הגנה על רווחי נדל״ן או על הזכות לדיור ראוי?
X
תודה רבה!
אוקיי, ההודעה שלך נשלחה, מצוין, נשתדל ליצור קשר בהקדם.
פרספקטיבות
"ממשלת השינוי"
מסמך ניתוח ופרספקטיבות שהופק, נדון וגובש במסגרת תהליך הדיון התנועתי סביב הוועידה הארצית של מאבק סוציאליסטי ■ הקפיטליזם הישראלי והכיבוש ב"עידן של אי־סדר" ■ פרק 5
483

המסמך הבא גובש בעיקרו לקראת הוועידה הארצית של תנועת מאבק סוציאליסטי, שהתכנסה ב־28–30 באפריל 2022 בתל אביב. הוא משקף תהליך דיון קולקטיבי סביב פרספקטיבות ומאזן של אירועים, ונועד לתרום להערכת מצב תקופתית. נכתב בידי שחר בן־חורין ויאשה מארמר, נדון בסדרת דיונים מקדימים במוסדות ההנהגה הארצית ובסניפי התנועה, ועיקריו נדונו ואומצו בוועידה הארצית. גירסה זו כוללת התאמות עריכה ועדכון קל.

מבוא: הקפיטליזם הישראלי והכיבוש ב"עידן של אי־סדר"
פרק 1: המלחמה הקרה החדשה ושקיעת הניאו־ליברליזם
פרק 2: המגפה שזיעזעה את העולם
פרק 3: ההקשר האזורי
פרק 4: התקוממות נגד כיבוש ומצור
פרק 5: "ממשלת השינוי"
פרק 6: העבודה המאורגנת ותנועות חברתיות
סיכום: השמאל ובניית אלטרנטיבה סוציאליסטית

סימפטום למשבר מערכתי עמוק

נתניהו סיים את הבחירות הרביעיות בתוך שנתיים, במרץ 21', עם גוש מפוצל מאי־פעם ונזרק עם הליכוד לאופוזיציה, לראשונה מזה 12 שנה. לאורך משבר חוסר ההכרעה, הבלוק הפוליטי סביבו הלך והתפורר למרות המאמצים לצופף שורות עם מי שכינה עד אז "השותפים הטבעיים". בסקרים לקראת הבחירות, ובהשפעת המגפה, הסתמן רוב ברור נגד המשך כהונתו[1] — עניין לא חריג בשנים האחרונות — ולבסוף, גוש נתניהו המוצהר השיג רק 42% מהקולות, כשגם ב"מעוזי הליכוד" נרשמה ירידה בתמיכה. כביטוי לעומק הקיטוב הפוליטי בחברה, הפילוג בצמרת הליכוד לקראת הבחירות הביא את הפלג של סער ושרידי 'כולנו' להתייצב מראש כחלק מגוש חוסם — בניגוד לפלג של כחלון בבחירות 2015. לאחר הגל המהפכני האזורי של 2011 ומחאת ההמונים בישראל, שילוב של מהפכות־נגד באזור, סבבי הסלמה בסכסוך הלאומי, צמיחה כלכלית יחסית, ובמיוחד, הנהגה ימנית מרסנת בהסתדרות העובדים וחולשת כוחות השמאל המאורגן, סייעו לנתניהו ולליכוד להישאר בשלטון כ"ברירת מחדל". אולם ההתנגדות לשלטון נתניהו גברה, כתגובת נגד למשברים ולריאקציה, וגם הנסיבות האזוריות השתנו.

המגפה העצימה את חוסר היציבות במערכת, מלכתחילה בנסיבות של משבר פוליטי חסר־תקדים, של היעדר הכרעה בין גושי המפלגות החל מבחירות אפריל 19', שלקראתן הושקה כחול־לבן המקורית. ההיגיון המארגן של מרכיבי האופוזיציה הפרו־קפיטליסטית לנתניהו בשנים האחרונות, כולל גורמי ימין קשה שהגיעו מצמרת הליכוד ומסביבת נתניהו, היה חילוץ המערכת מהשפעה מרוכזת של ראש הממשלה הוותיק שהיה בישראל. פרשות השחיתות והנטייה לתמרונים להגנת אינטרסים אישיים ולהסתמכות על התקפות פופוליסטיות על מוסדות המדינה הרבו את יריביו בממסד, בעלי מטרות שונות. המשבר הפוליטי הממושך הצטייר כאילו הוא במהותו תוצר של תגובות־נגד להתנהלותם האישית של נתניהו ומקורביו. אלא שמדובר בסימפטום ובגורם מזין של שלב התערערות יציבות של הקפיטליזם הישראלי. שורשי המשבר הפוליטי היו אי־יציבות חברתית; חוסר האמון של שכבות רחבות בממסד הפוליטי בהשפעת עשורים של התקפות ניאו־ליברליות והיעדר פתרון לסכסוך הלאומי; שרשרת המשברים של מנגנוני השליטה במיליוני פלסטינים; ואי־יציבות גיאו־פוליטית שעוררה מחלוקות בממסד הישראלי. המשבר בעזה וליבוי מיליטריזם מילאו תפקיד מרכזי בהאצת פיזור הכנסת בסוף 2018. היעדר ההכרעה במערכת ביטא את אי־מסוגלות הממסד הקפיטליסטי, על כלל פלגיו הפוליטיים, להציע אסטרטגיה בת־קיימא לייצוב המערכת, בהקשר של היחסים הבינלאומיים והאזוריים, בהקשר של השליטה בשטחים הפלסטיניים, ובהקשר של בעיות כלכליות וחברתיות, שהקורונה החריפה, לרבות קיטוב מעמדי.

לאחר בחירות מרץ 20', עם פרוץ המגפה, כחול־לבן המקורית, שהתיימרה לתפוס שליטה על הקוקפיט של השלטון הישראלי ולייצב את המערכת, התפרקה לחתיכות בלחץ כוח הג׳י של סחרור ספירלי של אובדן יציבות במערכת. חתירתם קצרת הרואי של חלקים במעמד השליט להשיב באמצעות ממשלת נתניהו־גנץ יציבות שלטונית, לשם התמודדות עם המגפה והמשבר הכלכלי, התהפכה לצלילה למעמקי השיתוק הפוליטי. ההיסטוריה חוזרת על עצמה, פעם כטרגדיה ופעם כפארסה. הקמת ממשלת הרוטציה הפריטטית של נתניהו־גנץ הייתה ניסיון ללכת בדרך ממשלת הרוטציה של פרס־שמיר (1984–1988). זו הושתתה בזמנה על הסדר שנועד להתגבר על התיקו הבין־גושי לשם ייצוב הממשל הקפיטליסטי, על רקע משבר כלכלי והנשורת הפוליטית והצבאית של מלחמת לבנון ה־1, ובמיוחד לצורך גיוס לגיטימציה למתקפה הניאו־ליברלית, שהולידה את דוקטרינת ההלם של "תוכנית הייצוב" בחסות משבר ההיפר־אינפלציה. רק שהסדר נתניהו־גנץ לא היה בין שתי מפלגות הנשענות כל אחת על למעלה מ־40 מנדטים בקואליציה של כ־80% מהכנסת, אלא בין רסיסי מפלגות מגוש כחול־לבן, שנכנסו לממשלה כתרנגולת מרוטה אחרי פילוג, לבין הליכוד בראשות הדמות שניצבה במרכז המשבר הפוליטי. חוסר היציבות האינהרנטי בהסדר דחף לעיגונו בהמצאה חוקתית חדשה, לשווא. הפיוז של ממשלת נתניהו־גנץ נשרף בתוך חודשים. מחיר המהלך מבחינת המערכת הקפיטליסטית: ניפוץ פרויקט כחול־לבן (גנץ ו'יש עתיד' איבדו יחד 10 מנדטים בהשוואה לשיא כוחה של כחול־לבן, באפריל 19'), כך שבמרץ 21' נעדר כוח עתודה פוליטי לכיד שיוכל להצטייר כביטוי למיאוס המוני ולמשוך הצבעה המונית.

עריקת אנשי גנץ ו'העבודה' תחילה ממחנה האופוזיציה הפרו־קפיטליסטית לנתניהו, בחסות הקורונה, נבעה מכישלון פרויקט כחול־לבן בהשגת תמיכה אלקטורלית מכרעת במשך שלוש מערכות בחירות, שעה שסדר־היום של הבטחת פוליטיקה "נקיית כפיים" ו"ממלכתית" היה אטרקטיבי עבור קומץ משכבות הביניים. תכלית הקיום של הפרויקט הייתה הדחת נתניהו, ולא תוכנית פוליטית קוהרנטית חלופית להיבטים במדיניות השלטון, בשל הפערים הפוליטיים בבלוק. בהתאם, כחול־לבן המקורית הצליחה לגרוף בעיקר הצבעת הרע במיעוטו. היעדר ההכרעה נבע גם ממחלוקת טקטית עזה על האפשרות לקואליציה שתישען על תמיכת מפלגות ערביות, כפי שקרה לבסוף בממשלת בנט־לפיד. בעוד שהתמיכה בנתניהו לא ממש נחבלה ממשפטו, עוצמת המשבר החברתי הזינה חוסר שביעות רצון המוני שזיעזע ופילג את המחנה הביביסטי. כביטוי לחוסר יציבות, המערכת הקפיטליסטית הצמיחה שלל וריאנטים של מפלגות ממסד חדשות בניסיון לספק מענים אידיאולוגיים ולייצר עתודה פוליטית להחלפת שלטון לא פופולרי. אלה התחרו בהתחנפות למצוקות וזעם המוניים או בקרב מגזרים מסוימים. מצעד האיוולת של פוליטיקאים ממסדיים שקיוו להיתפס כמשיחים חדשים ולכבוש את ראשות הממשלה הסתכם באהדה ציבורית רגעית, בטרם כל אחד בתורו, לרבות בנט, נלעס ונזרק בסקרים.

ניסיון נתניהו לנצל את מבצע החיסונים לטיוח מחדלי הטיפול במגפה לא קטף עבורו ממשלת רוב, והימין הקיצוני התנגד לקואליציה שתסתמך על מפלגות ערביות. מנגד, כאילו קרסו חוקי הפוליטיקה, צצה הצעת ממשלת בנט־לפיד, "ברית האחים" החדשה, שאירגנה 8 מפלגות תחת מותג "השינוי". בהיעדר בסיס תמיכה מספק לקואליציות פוליטיות הומוגניות יותר בקונסטלציה שנוצרה, החתירה האופורטוניסטית הנואשת לכינון "כל קואליציה אפשרית", סתירתית ורעועה ככל שתהיה, רק התחזקה משני צדי המתרס. נטיות שונות ומנוגדות בממסד הפוליטי, עם הבדלי אינטרסים ומצע, פנו בצוק העיתים לשיתוף פעולה בקומבינציה שנראתה מופרכת עד בחירות 21'. וריאנט קואליציית "השינוי" — שכמעט ירדה מהפרק בלחץ אירועי מאי 21' — נראה כקריקטורה של קודמיו, ובפרט בחברו מפלגה ערבית, לא ציונית, מהימין האסלאמיסטי, עם גורמי ימין מתנחלי מרקע הציונות הדתית.

המשבר הפוליטי הממושך בשנים האחרונות היה שלב במשבר משילות כרוני של המעמד השליט בישראל, המשתקף בתדירות הגבוהה של משברים קואליציוניים, פילוגים במפלגות הממסד, ונטייה כללית להקדמת בחירות, ושהוליד לא פעם ממשלות "אחדות לאומית". הנטייה התגברה בעשורים האחרונים, עם אינפלציית מפלגות חדשות ופרגמנטציה מוגברת של המערכת הפוליטית, כביטוי לשחיקת האמון והלגיטימציה של מפלגות הממסד המסורתיות. בהתאם, בבחירות 21', נכנסו לכנסת 13 סיעות, מספר שיא מאז בחירות 2003, חרף העלאת אחוז החסימה בבחירות 15', שחתרה לכפות הרכב הומוגני יותר על הכנסת. מהפכת־הנגד הניאו־ליברלית, עם הסתלקות הרטוריקה ה"סוציאליסטית" וה"פועלית", ועם ההתקפות על תנאי העבודה ופירוק הרכיבים של מדינת רווחה קיינסיאנית (בעיקר לאוכלוסייה היהודית), האיצה היפרמות של הלכידות החברתית באוכלוסייה היהודית והגבירה תחושות ניכור ביחס למדינה. ניסיונות הבורגנות הישראלית להתגבר טכנית על היחלשות בסיס התמיכה של המפלגות הבורגניות העיקריות בעזרת שינויים מבניים בשיטת הממשל — העלאות אחוז החסימה ותקופת הבחירה הישירה לראשות הממשלה — היכו את תחזיות יוצריהם וכשלו נחרצות בייצוב המערכת. חוגים במעמד השליט בישראל מגרדים בפדחת בניסיון למצוא נוסחה טכנית חדשה לכללי המשחק כדי לפטור את המערכת הישראלית מחוסר היציבות הנובע מאי־הצלחת מפלגות הממסד לסחוף תמיכה. תחת זאת, מקודמים רעיונות להמשך תזוזה בכיוון אנטי־דמוקרטי של צמצום ייצוג ציבורי. לא מדובר בתופעה ייחודית למשטר הפרלמנטרי בישראל, בעידן הנוכחי של משבר ברמה העולמית, המתאפיין בהתגברות של אי־יציבות פוליטית — וקואליציות לא שגרתיות של ימין ו"שמאל" — שביסודה אי־יציבות חברתית. כך, לדוגמה, בלטביה ובבלגיה, כתוצאה מהקושי לכונן קואליציות שלטוניות, מכהנים ראשי ממשלה שמפלגותיהם גרפו כ־8% בלבד מהקולות בבחירות. מפלגתו של בנט השיגה כ־6%.

ממשלת ה"שינוי" היא פרויקט של הזרם המרכזי במעמד השליט לשחרור המערכת מדינמיקה משתקת של משבר פוליטי. עלייתה פירקה את התנועה נגד נתניהו ברחובות ולוותה בריסון מתחים חברתיים. בתרחיש שבו נתניהו היה מרכיב שוב ממשלה, עם הגורמים הריאקציוניים ביותר, המתחים מול תנועות חברתיות, וגם מול הרשות הפלסטינית, היו חריפים יותר. אולם, אחרי שנשרפו שאר הפיוזים, מדובר בבית קלפים רעוע עבור הקפיטליזם הישראלי, המסתמך על אסופה אקלקטית של רסיסי מפלגות לא פופולריות — לראשונה עם ראש ממשלה המחזיק ב־6 מושבים בלבד בכנסת. יש־עתיד, המרכיב הגדול בקואליציה, משתרכת עדיין הרחק מאחורי שיעורי התמיכה שהליכוד בראשות נתניהו מצליח לשמר. כל אחת מהמפלגות תלויה בסידור העבודה הזמני הזה, כשחלקן חששו וחוששות עדיין מאחוז החסימה, ומתאמצות להחליק את שטף החיכוכים הקואליציוניים ולשדר ש"העסק עובד". הממשלה צלחה את משוכות התקציב וחוק ההסדרים, בסיוע הנהגת ההסתדרות, אולם נתקעה בהעברת "עסקת החבילה" וצעדי חקיקה נוספים. זוהי ממשלה בלתי יציבה, עוד יותר מקודמתה. עוצמת הסתירות באינטרסים ובמטרות ובלחצים על כל אחת מהמפלגות, שיתחדדו בתרחישי הסלמה צבאית או מול לחצים חברתיים חריפים, מעלה באופן כרוני את שאלת הישרדותה. הדבק האסטרטגי המחזיק את העסק הוא ברירת מחדל, שכל מפלגה משווקת לבסיסה כ"רע במיעוטו", אך לכל השחקנים ברור שזוהי ברית לטווח קצר, שיתקשו לשחזר.

בנט הבטיח שהממשלה החדשה תהיה "עשר מעלות יותר ימנית". אף שרוב בציבור הישראלי לא מחשיב אותה כ"ממשלת ימין"[2], לאור השתתפותן הרשמית של מפלגות ה"מרכז־שמאל" ורע״מ, הרי שמהותית, בכל הנוגע לעיקרי המדיניות הכלכלית, ההתמודדות עם המגפה וביחס לכיבוש ולהתנחלויות, הממשלה ממשיכה בקו קודמתה, ועוקפת מימין פעם אחר פעם. בוויכוחים המרכזיים במעמד השליט, היא נוטה לקו ניאו־ליברלי נוקשה וממשיכה, עם הבדלים טקטיים, במדיניות של כיבוש, התנחלות דוהרת ומצור. בד־בבד, אומנם, היעדרן של מפלגות הימין החרדי מהקואליציה מביא לניסיונות מגומגמים להגמיש במעט את הממסד הדתי הרשמי של המדינה, בהתייחסות לאוכלוסיות יהודיות בישראל ובחו״ל. אולם הנתיב הכללי שבו צועד המשטר הישראלי אינו של הגמשה אלא של הקשחת קווי מדיניות שמלכתחילה הולידו משברים, ובאופן בלתי נמנע יציתו פיצוצים נוספים.

למרות המדיניות המשת״פית של הנהגת ההסתדרות, הדינמיקה של המאבק המעמדי בתקופת הקורונה העידה על מאזן הכוחות בחברה הנוטה נגד מדיניות נרחבת של קיצוצים. מצוקת יוקר המחיה, יחד עם המיאוס מכשלים בטיפול במגפה ומהממסד הפוליטי, ממשיכים לתדלק מתחים מעמדיים. התפתחות של מאבקים חברתיים ברמה העולמית, בשילוב עם סמכות ציבורית מעורערת של "ממשלת השינוי", ותחושת מיאוס גוברת מהמצב, פותחות פתח לתסיסה חברתית ולשורת מאבקים חברתיים.

הקואליציה השלטונית הרעועה, ככל שתשרוד, תתקשה מאוד ללכת "ראש בראש" ולבודד מאבקים חברתיים, והסבירות לחלץ ממנה ויתורים בעזרת הפגנות ושביתות, ככל שאלו יתארגנו, גבוהה. קיימת סכנה, שבמוקדם או במאוחר, חוסר שביעות הרצון המעמדי ישתקף דווקא בעלייה מחודשת של קואליציית ימין "קלאסית" בהובלת הליכוד, עם או בלי נתניהו. ליבוי מתחים לאומיים, על רקע הסכסוך הישראלי־פלסטיני ועימותים אזוריים, עלול להאיץ תרחיש כזה. כל ניסיון לדבוק ב"פניית הפרסה" הניאו־ליברלית יתדלק קיטוב מעמדי. על הממשלה הנוכחית והבאה יופעלו לחצים לשוב למתווה של הרחבה תקציבית, הן בשל צורך בהתערבות נרחבת יותר מצד המדינה לבלימת משברים כלכליים, והן בשל תביעות גוברות להשקעות ציבוריות.

המחנה הביביסטי

ההתקפות על א.נשים עובדים מעמיקות סלידה מהממשלה, אך בהיעדר קול חזק, תקיף ועקבי של שמאל מעמדי — ולצערנו, 'הרשימה המשותפת' וחד״ש אינן מייצגות אוריינטציה כזו — גדל המרחב להתערבות כוחות פופוליזם ימני. תוך חתירה לנצל מתחים מעמדיים, עדתיים, לאומיים ודתיים כדי לרתום תמיכה ולסלול את דרכם לשלטון, האופוזיציה מימין בהובלת נתניהו תוקפת בצורה פופוליסטית את המענה ההרסני למשבר התחלואה, התקפות על חירויות דמוקרטיות ואת ההתקפות הכלכליות על א.נשים עובדים. להמחשה, לשרה לשעבר מירי רגב היה מרחב חופשי להגיב לאישור המקדים של התקציב בממשלה בנאום פופוליסטי, עם אלמנט של פנייה מעמדית, רוויית דמגוגיה על רקע עדתי ופריפריאלי. הנאום קרא למדיניות תקציבית מרחיבה, תוך ניסיון לעשות דה־לגיטימציה לסוציאליזם ובו־זמנית לקחת בחשבון אהדה לרעיונות סוציאליסטיים:

"ממשלה ללא רחמים, שחזקה על חלשים, על ילדים, על עניים, על נשים בהריון ועל קשישים. אתם קואליציית האליטות הלבנות... אתם מייצגים את העשירונים העליונים... הממשלה שהבטיחה לדאוג למעמד הביניים, לא להעלות מיסים, דואגת לבעלי ההון ולעשירים של תל אביב...

"מילא ליברמן, לפיד ובנט, הם עוסקים כל הזמן באקזיטים ומאמינים בכלכלה חזירית. אבל הורוביץ, מיכאלי, זנדברג, שמדברים גבוהה־גבוהה על סוציאליזם, שוויון הזדמנויות...

"מה הם יבואו ויגידו עכשיו, שר האוצר השבע ופקידי האוצר המפונקים? שאין כסף. אין שקר גדול מזה. כסף יש, אבל המטרה שלהם היא אחת, להרחיב פערים... להחליש את השכירים, את העצמאים... אתם רוצים לחזור לשיטות מפא״י כשליוצאי עדות המזרח ולפריפריה לא היה כוח... כן, יש כאן גם מידה לא קטנה של גזענות...

"התקציב שהגשתם מנוגד להמלצות כל מומחי הכלכלה הגדולים בארץ ובעולם. נגיד בנק ישראל, פרופ' אמיר ירון, ממליץ להגדיל את החוב־תוצר של המדינה ל־86% עד 2025, אבל באוצר מתעקשים שהחוב־תוצר יעמוד על 70%. זה פער של 160 מיליארד שקלים, שיכולים ללכת למערכת החינוך, לרווחה, לבתי החולים, לרופאים, לעובדי מינהלה, להשקעה בתשתיות, ליצירת משרות עבודה טובות, להכשרות מקצועיות, לשיפור התחבורה הציבורית... ושתדעו שבנק ישראל עוד שמרן ביחס לעולם.

"ומי הולך להצביע בעד התקציב האכזרי הזה? מפלגת מרצ ומפלגת העבודה, מפלגות שרוממות מדינת הרווחה בגרונן. עאלק מפלגות סוציאליסטיות... אתם הולכים לדרוס את הפנסיות של הציבור הישראלי שחסכו שקל לשקל. אתם מקצצים בקצבאות לחד־הוריות, אתם מעלים מיסים... על משקאות ממותקים, על החשמל, על הלחם, על כלים חד־פעמיים, על קניות באינטרנט. רק לעניים אתם מעלים מיסים. אתם חיסלתם את רשתות הביטחון שנתנו אנחנו למובטלים ולמעוטי יכולת באופן גורף; אתם פוגעים בנשים שעובדות במקצועות שוחקים...

"מה אמר מנכ״ל משרד האוצר? שלא חסר כסף; שהם רוצים להשפיע על ההתנהגות... ההתנהגות שלנו, של ישראל השנייה... לא תורידו לנו את הראש עם שיטות מפא״י. מדובר כאן במלחמת מעמדות."[3]

שבועות אחר־כך, רגב התפקדה להסתדרות ודווח ששקלה להתמודד על תפקיד היו״ר. מנוף קרייריסטי וג׳וב עם שכר שרים ונהג צמוד. דרכה נחסמה טכנית, שכן תיקון בחוקת ההסתדרות ממרץ 21' דורש תקופת אכשרה של שנה עם דמי־חברות. ראוי להזכיר שהיו״ר בר־דוד הוא שאירח, ערב הבחירות לכנסת, את שרת התחבורה דאז רגב בביקור תקדימי בבית ההסתדרות, לאחר פרישתו ממפלגת 'העבודה', כדי "לדון" על אלימות כלפי נהגים בתחבורה הציבורית. בפועל, הביורוקרטיה הימנית עזרה לממשלה הקפיטליסטית ולליכוד לטשטש את היותן אויבות העבודה המאורגנת, אפילו כשזמן קצר קודם הודלפה שיחת נתניהו עם 'השולמנים', במהלכה הבטיח "רפורמות שמעקרות את הכוח העודף של ועדי העובדים"[4].

הסוגיות שתידלקו מלכתחילה את המתחים בין המחנות הפוליטיים היריבים במעמד השליט לא התאדו עם החלפת נתניהו. למפלגות ה"שינוי" אין רוב של מנדטים בסקרים, והאגף של בנט־סער כמעט נמחק. מנגד, מחנה נתניהו מתנדנד סביב 60 מנדטים, נכון לפברואר 22'[5], ובהחלט עשוי לחזור לשלטון, במיוחד בתרחיש של חבירת גורמים מגוש ה"שינוי" (גנץ ואחרים), או בתרחיש של הסתלקות נתניהו מראשות הליכוד. בתרחיש האחרון, מבחינת מרבית שותפי ממשלת "השינוי", הרעיון של קואליציה עם הליכוד עומד על הפרק.

ממשלת אנטי־ביבי הבטיחה חבילת חקיקה לשינוי כללי המשחק: חסימת נאשם מהקמת ממשלה, הגבלת כהונת ראש ממשלה, לצד הבטחות למימוש סדר היום של הימין הקשה, לדחיפת מערכת המשפט לכיוון שמרני ולהחלשת המרחב לעתירה משפטית נגד חוקים. בספק עד כמה מהלכי החקיקה האלה ייצאו לפועל, ואף הסדר חוקתי לא יפתור את הבעיות הפוליטיות והחברתיות המהותיות שהולידו את המשבר הפוליטי האחרון. יתרה מכך, ככל שמדובר יהיה במכשולים טכניים־משפטיים מול אפשרות חזרת נתניהו עצמו לשלטון, הרי שתומכיו ייראו זאת כצעד הנובע מחולשה ביכולת להביסו באמצעות חלופה שלטונית פופולרית.

אולם הסתירות בין הבייס לליכוד מכרסמות בנאמנות מפלגתית. למעט הגרעין הקשה של הביביזם, מדובר בתמיכה נרפית ופסיבית, ודאי בהשוואה לליכוד בימי בגין. עם זאת, אין אף מפלגת ממסד אחרת עם בסיס בהיקף כזה. המפלגה הניאו־ליברלית שהתגלגלה מהציונות הרוויזיוניסטית, העוינת לעבודה המאורגנת, מייצרת בדומה לטראמפיזם בארה״ב פנייה פופוליסטית, לאומנית. התדמית הפופוליסטית המסורתית של ייצוג פוליטי לנפגעי האליטות והממסד האטום והמתנשא, ובמיוחד מזרחים נפגעי "האליטות הישנות", נותרה פרדוקסלית, אך יש לה אחיזה בקרב מיעוט משמעותי ממעמד העובדים והעובדות היהודי. התמיכה הזאת מודבקת בסיוע לאומנות והאיום המתמיד ש"השמאל" — ה"מרכז־שמאל", המייצג שאיפה לייצוב הממסד הקפיטליסטי — יביא להתערערות כלכלית וביטחונית.

כך התאפשר לנתניהו למצב עצמו כאנדרדוג ולמסגר את ההליך המשפטי נגדו כרדיפה פוליטית מצד "האליטות הישנות" ואף כקונספירציה של נציגיהן בתקשורת וב"דיפ סטייט", צמרת הפקידות המדינתית, שחתרו כביכול לארגן הפיכה שלטונית. שעה שיריביו בממסד כשלו פעם אחר פעם בהשגת הכרעה ברורה בקלפי, גם כשרוב בציבור רצה בהסתלקותו, נתניהו יצר תמונה של תפירת תיקים, כולל בידי גורמים שמינה בעצמו. ההתנגדות כלפיו בחברה ומתוך הממסד לוחצת ומגבירה פיצולים פנימיים בליכוד, גם אחרי הפילוג האחרון, עם דעת מיעוט גלויה גם במרכז המפלגה הסבורה ש"הסוס המנצח" גמר את הקריירה ויצטרך לזוז הצידה[6]. הליכוד במשבר. לכשנתניהו, בסופו של דבר, יידחק הצידה, לא ברקת, הח״כ המיליארדר הראשון, לא רגב, ולא אף מועמד או מועמדת אחרים יוכלו לרשת בשנים הקרובות את דרגת סמכותו במפלגה של מי שנתפס כ"קוסם", שהצליח פעם אחר פעם לתחמן את דעת הקהל והמערכת ולהשאיר את המפלגה בשלטון לכאורה נגד כל הסיכויים, ולמעשה, בגלל חולשת הכוחות היריבים. בינתיים, תרחיש הדחה בבחירות פנימיות במפלגה לא על הפרק, שכן הפלג ה"ביביסטי" דומיננטי במפלגה, בפער ניכר על יריביו. הרשעה בסעיפים העיקריים עשויה לשלוח אותו לכלא. אם יחתום מר "לא היה כלום" על עסקת טיעון שתכלול "קלון", הוא יאלץ לפנות את הבמה מראשות הליכוד, ויגרור מפץ פוליטי, עם קרב פנימי בליכוד והתארגנות מחדש של הבריתות במערכת הפוליטית. עם זאת, מחדלי הפרקליטות והמשטרה עשויים עוד לספק לו הקלות נוספות בהליך המשפטי, ובשלב זה, לא מן הנמנע שישוב לבלפור. בינתיים הוא אינו מרופף אחיזה במפלגה, והפלג ה"ביביסטי", כפלג זעיר־בורגני של פופוליזם ימני אגרסיבי, ימשיך להתפתח.

מבחינת אנשים עובדים וקבוצות מודרות, "טחנות הצדק" של המדינה הקפיטליסטית נותרות אפיק מוגבל ביותר, שקוע באליטיזם ונעדר מנגנוני שליטה דמוקרטיים, במערכת המייצרת עוולות ומצוקות המוניות. מחנה נתניהו וגם אגף בנט־סער חותרים לנצל סנטימנטים עממיים אנטי־ממסדיים להכשרת הצרת האפיק הזה עוד יותר. הפופוליזם הימני של גורמי ריאקציה, המבקשים להילחם ב"שלטון המשפטנים", כדברי סמוטריץ', מכוון למעשה להסיר מכשולים מדרכם. השמאל הסוציאליסטי צריך להציע אלטרנטיבה, ללא טיפוח אשליות במערכת המשפט הבורגנית. בתי המשפט לא יפתרו את הבעיות הבוערות בחברה של הכיבוש, העוני, הניצול, צורות מושרשות של אפליה, אלימות על רקע מגדרי ובכלל. לצד דרישות מעבר, הכוללות רפורמות להגברת פיקוח דמוקרטי וביטוי לאינטרסים של אנשים מהשורה, לרבות, למשל, רפורמות לטיפול הולם, רגיש ומקצועי בעבירות מין, דרוש מאבק לשינוי פוליטי וחברתי.

תהליך הקיטוב הפוליטי בחברה הישראלית בשנים האחרונות התארגן לפי קווי תמיכה או התנגדות לנתניהו. מחנה ההתנגדות לנתניהו חצה מעמדות וזהויות לאומיות, כשגם הניסיון ללכדו מאחורי כוח פוליטי בורגני גדול ומאוחד בדמות כחול־לבן קרס במהרה, עקב חוסר יציבות אינהרנטי שנבע מסתירות פנימיות באינטרסים ובמטרות. כעת, הקיטוב הפוליטי, שהסלים ב־2020 לכדי גל תקיפות פיזיות נגד מתנגדי נתניהו, לא נעלם, אף שבשלב הנוכחי, לאחר סיום מחאת בלפור, אינו מתבטא בהתנגשויות ברחובות.

תהליך הקיטוב על בסיס מעמדי עמוק יותר, אך כמעט שאינו מקבל אפיקי ביטוי פוליטיים משמאל, כך שהמרחב להתערבות כוחות פופוליזם ימני נותר כאמור משמעותי. בעוד מרצ מציגה עצמה כאצבע בסכר מול סכנת ממשלת נתניהו־כהניסטים, הרי שהמדיניות שממשלתם מובילה מעמיקה משבר חברתי ומהווה קרקע להמשך התפתחות הכהניזם. מול המשברים שממשלת בנט לא תפתור ואף תחמיר, ובפרט בהקשר של הסכסוך הלאומי, הליכוד והימין הקיצוני יחתרו להצטייר כאלטרנטיבה לממשלה מסוכנת. קואליציה שלטונית בהשתתפות הליכוד עשויה להידחף חזרה למדיניות תקציבית מרחיבה, גם בחתירה לפייס מתחים מעמדיים. אולם בנסיבות של החברה הישראלית ושל הכיבוש, היא תוסיף ותלבה קיטוב פוליטי ותצית פיצוצים חברתיים.

פרק של תלות שלטונית ב"מפלגות ערביות"

התערבות גורמים קפיטליסטיים בקמפיין הסולידריות בין יהודים וערבים בתגובה לריאקציה הלאומנית במאי 21' לא שיקפה רק חתירה תאגידית יחצנית לצורכי תדמית "פלורליסטית", "עדכנית", אלא גם את החשש של חלקים במעמד השליט מפני ההשלכות של התערערות היחסים בין הקהילות הלאומיות. אותם גורמים, המוכנים לספוג גם את רע״מ, בעמדה זוטרה, כחלק מהסדר שלטוני לייצוב המערכת, סבורים שנדרשת לקפיטליזם הישראלי בתקופה הזאת גישה גמישה יותר כלפי הקהילה הערבית־פלסטינית בישראל. בבחירות 21' לכנסת נרשם שפל חסר־תקדים בשיעור ההצבעה של אזרחים ערבים. כביטוי נוסף למגמת ניכור מרשויות המדינה, לפי 'מדד דמוקרטיה הישראלית' לשנת 2021[7], תגובת מדגם בקהילה הערבית לשאלה לאומנית עמומה על "גאווה בישראליוּת" נענתה בנפילה חדה, מ־51% ל־27.5%, בדומה לתקופה שלאחר מלחמת לבנון ה־2. כך גם, היחס הכללי למוסדות המדינה ולתקשורת הממסדית במגמת נפילה.

כפי שהסברנו בהצהרה שפירסם הוועד הארצי לאחר הקמת "ממשלת השינוי"[8]:

"ברקע, אגף 'ליברלי' במעמד השליט הישראלי חותר לקדם גישה אינקלוסיבית יותר כלפי האוכלוסייה הערבית־פלסטינית במערכת הפוליטית, בשוק העבודה ובחברה הישראלית, כאמצעי לייצוב השלטון, הכלכלה והיחסים הלאומיים בחברה. כך, מספר תאגידים יצאו עם מסרים בעד "פיוס" בין יהודים וערבים במהלך ההתנגשויות הלאומניות ברחובות בזמן המלחמה בעזה. אותה המגמה השתקפה בשתי מערכות הבחירות האחרונות, כש'פורום המנהלים והמנהלות לאחריות חברתית', ארגון לובי קפיטליסטי, קרא לממשלה שבה יכהן שר מ'הרשימה המשותפת'.

"מדובר בחתירה להסדר שלטוני יציב עבור הקפיטליזם הישראלי, אך תהיה זו שגיאה מסוכנת להעריך שאנו לקראת תזוזה של המערכת השלטונית הישראלית לעבר דיכוי מופחת של הפלסטינים, ריסון הריאקציה הלאומנית ושקיעת השסע הלאומי. רחוק מזה, ואירועי הדמים בחודש שעבר צריכים לשמש תמרור אזהרה מפני סבבי הידרדרות חמורים נוספים."

גבולות הלגיטימציה הממסדית במערכת הפוליטית מכופפים ומעוצבים מחדש, בנסיבות הקיימות, כך שיכשירו הסתמכות שלטונית על תמיכה ואף השתתפות רשמית, בעמדה זוטרה, מצד המפלגות המבוססות באוכלוסייה הערבית־פלסטינית בישראל. עד לאחרונה, הגרסה העדכנית של "בלי חרות ובלי מק״י" מתקופת בן־גוריון, הייתה "בלי המפלגות הערביות". כעת, לא רק לפיד, שבבחירות 13' פסל ברית "עם הזועביז" לטובת "ברית האחים" וחבירה לנתניהו להובלת גזירות כלכליות, נדחק להפוך את השאלה מעיקרון לאומני לטקטיקה. נתניהו וגורמים בצמרת הליכוד גם שיחקו בגלוי עם וריאציה של טקטיקה כזו, תוך כדי ניסיון כושל לגיוס הצבעה ערבית ישירות עבורם, וסדקו במו־ידיהם את אפקטיביות הדרישה הלאומנית ל"רוב יהודי" כבסיס לשלטון. נתניהו נהפך בעל־כורחו ממקדם דה־לגיטימציה לזרז ללגיטימציה ליישום מודל דומה מצד הגוש היריב. כך, גם ליברמן, שערב בחירות 15' הוביל את העלאת אחוז החסימה במטרה למחוק מהכנסת את "המפלגות הערביות", יישר קו. עדות לאופן שבו השינוי במצב היכה במפלגות הימין הקשה סיפקה ח״כ איילת שקד בשיחה סגורה: "אתם מבינים שאם יש בחירות, השמאל, בהסתברות לא מבוטלת, יכול לקבל 61 עם הערבים? הוא כבר קיבל את זה במועד ב' וגם במועד ג'. אז מה עשינו? עכשיו, בגלל שנתניהו הכשיר את הערבים, אז לאף אחד אין בעיה להקים איתם ממשלה — זה הנזק הגדול, שכבר נעשה"[9]. גם היא ומפלגתה יישרו קו.

מה מייצגת אפיזודת ה"נורמליזציה" (החלקית) ביחס למפלגות המבוססות באוכלוסייה הערבית? מבחינת הזרם המרכזי במעמד השליט, הפתרון למשבר הפוליטי, על רקע שלל הבעיות המערכתיות, הוא לא שלטון עם הכהניסטים, שיכבול את ידי מפלגות הממסד, יפגע ביחסים הבינלאומיים של הקפיטליזם הישראלי, ויגביר חוסר יציבות מערכתי עד כדי התפרצות מחאות המונים — אלא רתימת ייצוג ערבי במאזן הכוחות הפרלמנטרי לייצוב המשטר. כאמור, המגמה השתקפה גם בקמפיין קפיטליסטי עם עצומות בשתי מערכות הבחירות האחרונות בעד שילוב המפלגות המבוססות באוכלוסייה הערבית בהסדר שלטוני חדש. בשתי העצומות חזר המסר, "אם הרב יעקב ליצמן שעומד בראש מפלגה אנטי־ציונית, שעמדותיו בסוגיות השירות בצה״ל והשוויון המגדרי מקוממות את רוב הציבור, יכול לשמש כשר בריאות, גם ד״ר אחמד טיבי יכול, אף אם דעותיו בנושא הסכסוך הישראלי־פלסטיני מקוממות את רוב הציבור"[10]. יוסי בן־שלום מקרן DSBI, תיאר ל'וואלה' את עיקר ההיגיון המנחה: "המשק משווע ליציבות", ובהיעדר יציבות, "הדבר גורם לנזקים כבדים לכלכלה ולמשק. כל מי שעובד מול הממשלה נמצא כיום באי־ודאות, החל מפרויקטי תשתיות ועד ליישום חידושים טכנולוגיים. בהיבטי הכלכלה עם ישראל נתברך בכך שכ־90% מהמפלגות המייצגות אותו הן בעלות בסיס מצע כלכלי די דומה, כל אחת ומחוג הרווחה שלה... מבחינה כלכלית אין זה משנה איזו ממשלה תקום... כל עוד היא תהיה יציבה, ועדיף רחבה ככל האפשר כדי לייצר בה אמון מכל חלקי האוכלוסייה. הדוגמה האחרונה לצורך הזה היא משבר הקורונה, שבמהלכו איבד הציבור לבסוף את אמונו בהחלטות הממשלה". כלומר, דרושה לקפיטליסטים ממשלה קפיטליסטית יציבה שתצליח להשיג לגיטימציה ציבורית, גם דרך הצטיירות כמקדמת "רווחה". הידחקות הממסד הפוליטי להשבת "מפלגות ערביות" לכללי המשחק לצורך הרכבת קואליציה שלטונית יוצרת הסדר קצה בלתי יציב מיסודו — סתירה בין ממשלה המסתמכת על לאומנות, דיכוי לאומי וכיבוש, לבין מפלגות המתארגנות בתגובה לדיכוי הזה, לכאורה כביטוי פוליטי להתנגדות האוכלוסייה הערבית. את זו לא ניתן להחזיר לימי מפלגות הלוויין הערביות של מפא״י. מדובר בסימפטום לחוסר יציבות מוגבר של המשטר הפרלמנטרי בישראל, שנתקע במגבלות אופיו האתנו־לאומי האקסקלוסיבי במהותו ומנסה להשתלט על "באג נתניהו" בתהליך הפוליטי ולרבע את המעגל.

הטאבו שהכתיבה ההגמוניה הפוליטית ביחס ל"מפלגות הערביות" השתלב בטיפוח סגרגציה מרחבית ופוליטית על בסיס לאומי, עם השפעה ממשטרת על החשיבה הפוליטית של ההמונים בישראל. בניגוד לטענות ממרצ ומגורמים ליברליים אחרים על הישג מעצם העובדה שמדובר בממשלה "יהודית־ערבית" — ומבלי להקל ראש במשקל הסמלי שיש להיבט של ייצוג עבור חלקים באוכלוסייה — בעסקה הפוליטית בין רע״מ לשאר מפלגות ה"שינוי" אין גרם פרוגרסיבי. גם בממשלות "המערך" בשנות ה־1970 שולבו סגני שרים ערבים ומפלגות לוויין ערביות, ואילו השר הלא־יהודי הראשון בישראל מונה דווקא בממשלת שרון ה־1 (2001), בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, כעלה תאנה של "דו־קיום". כיום, העסקה שעשתה רע״מ לא רק מתחזקת ממשלת כיבוש קפיטליסטית, אלא גם תורמת בטווח הקצר לטיפוח אשליות בפוטנציאל להישגים גדולים בשדה הפרלמנטרי עבור הקהילה הערבית־פלסטינית בישראל. עם זאת, עצם תלות מפלגות הממסד, בצירוף־הנסיבות הנוכחי, בעסקאות עם מפלגות "ערביות", סודקת במעט רעיונות של סגרגציה פוליטית כשהיא מחזקת את הרעיון של אלטרנטיבה פוליטית לשלטון הקיים שתסתמך על רוב אזרחי חוצה־קהילות לאומיות.

לעומת זאת, המעמד השליט לא משחק עם הרעיון של ויתורים בכיוון של משטר דו־לאומי, אותו הוא מזהה כאיום אסטרטגי, אלא מוכן להתגמש, מתוך אילוץ, ולהציע לגורמים פוליטיים עם בסיס באוכלוסייה הערבית־פלסטינית להשתלב על תנאי ותוך לחץ לסייע לבלום התנגדות לדיכוי לאומי. אולם הקונסטלציה הפוליטית שתיווצר בתרחיש שבו נתניהו זז הצידה תחליש כשלעצמה את התלות הזאת. בו־זמנית, חוגים במעמד השליט ישאפו להיפטר מהאנומליה של יחסי תלות כאלה בעזרת קידום שינויים בשיטת הממשל, במגמה לחיזוק מלאכותי של כוחן של המפלגות הגדולות יותר ושל הממשלה. תהליך התערערות היציבות הפוליטית מתאפיין בעליית כוחות ריאקציה של ימין קשה וימין קיצוני, החותרים לאכוף ביתר־שאת את אופיו הלאומי־אתני של המשטר, ולחדד, לא לעמעם, את השסע הלאומי. ללא התפתחות נקודת התייחסות פופולרית משמאל ברמה הארצית, שתציע פתרונות שורשיים לבעיות החברתיות וחלופה אמיתית לפוליטיקה הקפיטליסטית הלאומנית בדמות פוליטיקה מעמדית, כוחות ריאקציה מלב הממסד ומהימין הקיצוני היהודי, אך גם כוחות ריאקציה ערביים, ישובו וינצלו את המשברים בסכסוך הלאומי ובחברה הישראלית לליבוי השסע הלאומי.

התברגות רע״מ כשחקן מישנה בממשלה הקפיטליסטית הלאומנית החדשה, התבצעה עם הבטחה לעניים הבדואים בנגב, המהווים את עיקר בסיס המפלגה, שהעסקה האופורטוניסטית היא חלק מאסטרטגיה פוליטית אפקטיבית יותר כביכול לשיפור מצבם. את התוכנית להכרה בשלושה כפרים בלתי מוכרים בנגב (ח׳שם זנה, רח׳מה, עבדה) שיווקה רע״מ כהישג לאחר שהוכנסה להסכמים הקואליציוניים עמה. מדובר בתוכנית שקידם עמיר פרץ עוד בתקופת ממשלת נתניהו־גנץ. אלא שבגרסתה החדשה, שאושרה בנובמבר 22', ההכרה תתבצע רק אם תושג הסכמה של 70% מהתושבים, תוך 7 שנים, לצמצום שטחי הכפרים תוך הפקעת אלפי דונמים, עקירת מספר כפרים סמוכים ו"ריכוז" תושביהם לתוך שלושת הכפרים. מדובר בתוכנית עקירה ונישול בתחפושת "הכרה", או במילותיה של שרת הפנים שקד מ'ימינה': "אופציה אמיתית לכינוס הפזורה ליישובי קבע, עשיית סדר בנגב והחזרת קרקעות המדינה לידיה"[11].

פרשת נטיעות קק״ל בשטח הכפר המוכר סעווה בנגב בינואר 22'[12], כמכשיר במלחמה דמוגרפית לדחיקת התושבים הבדואים, יצרה משבר קואליציוני בממשלה, משום שרע״מ חוששת מהזעם של הבייס, אם תסומן כמשת״פית. התעוררות המחאה הלוחמנית נגד ההשתלטות על השטח, במעורבות דומיננטית של נשים מהקהילה הבדואית הפלסטינית[13], לרבות שביתת מחאה בבתי ספר בקהילה בנגב, הציפה לפני השטח סתירה בין בסיס המפלגה למדיניותה, שעשויה אפילו להוביל לפילוג. זמן קצר קודם, רע״מ הצליחה להעביר בכנסת את "חוק החשמל", אך אפילו הוויתור הנקודתי הזה אינו נוגע בכפרים הבלתי מוכרים, ולמעשה במרבית המבנים שנבנו ללא היתר עקב מדיניות חנק תכנוני והפללת בנייה. בתמונה הגדולה, קצב הריסות הבתים בנגב זינק תחת הממשלה בהשתתפות רע״מ.

כוחות פוליטיים עומדים למבחן

המשבר במערכת הפוליטית מעמיד למבחן את כלל הכוחות הפוליטיים ברמה הארצית. הדיאלקטיקה של התפתחותו כחלק מתהליכי משבר עמוקים בחברה לוחצת אותם לפעול באופן חשוף יותר ולהסגיר את ההיגיון הפוליטי היסודי המנחה אותם. הקליפה הריקה של ה"שינוי" שאיתה עטפה מיכאלי את מפלגת העבודה, עם ההבטחה ל"כלכלה סוציאל־דמוקרטית פמיניסטית", כדי לספק שוֹק חשמלי להחייאת מפלגת השלטון ההיסטורית שהייתה על סף מוות פוליטי ועדיין מדשדשת, לא מנעה ממנה וממפלגתה לחזור ביתר־שאת להיגיון שהביא את מפלגתה לשותפות עם הליכוד בממשלה הקפיטליסטית הקודמת וברבות שקדמו לה. כך גם תפקידה היסודי של מרצ, "השמאל של ישראל", מתמצה כיום במכשיר פרלמנטרי לתחזוקת ממשלת כיבוש קפיטליסטית ולהרדמת ההתנגדות כלפיה. באופן אירוני, היו״ר הורוביץ הציג לקראת בחירות 21' בראיון ל'הארץ', קו המכין את הקרקע לחבירה כזו, ובאותה הנשימה מבקר את היגיון ההזדנבות האופורטוניסטי הגורס כי "'עכשיו הרוב בימין אז אני איכשהו אסתפח אליו ואנסה למצוא איזה ימין קצת יותר רך'. בגלל זה השמאל נחלש לאורך השנים"![14]

הורוביץ גם תקף פוליטיקת זהויות כ"מכשיר ימני לפירוק סולידריות חברתית. במקום להיאבק על דברים משותפים ביחד, שזה בעיניי קודם כול דברים כלכליים־חברתיים, הולכים לשיח זהותני שהולך לפי צבע וגזע ודת, וככה עושים אטומיזציה של החברה". גם הפוליטיקה הפרו־קפיטליסטית והלאומית־ציונית של מרצ היא מכשיר לפירוק סולידריות בקרב ההמונים. אף שפוליטיקה המתארגנת אקסקלוסיבית לפי זהויות ממלאת ביסודה תפקיד רגרסיבי מפורר, היא מאומצת כמענה אידיאולוגי לצורות דיכוי, ומופיעה במנעד רחב של נטיות שמאליות וימניות, אולם בעיקר — היא מצליחה לקנות אחיזה בקרב חלקים מדוכאים באוכלוסייה בגלל המחסור במענה אידיאולוגי חלופי בשמאל, בדמות פוליטיקה מעמדית אינקלוסיבית, סוציאליסטית, עם מצע עקרוני ותקיף ועקירת תופעות הדיכוי וההדרה. מרצ נותרה רחוקה הן מהתנגדות עקבית לדיכוי לאומי והן מפוליטיקה מעמדית, וכפי שהורוביץ הודה, "מרצ זה לא רק [!] מיליארדרים", כלומר, זו מפלגה גם עבורם... אין פלא שפריג', כיום שר, טען שמרצ יכולה לשבת גם עם הליכוד[15].

שרידי מפלגות "השמאל הציוני" פועלים בשורה התחתונה לספיחת מיאוס ותקוות לשינוי אל מכשירים פוליטיים לייצוב המערכת, המקדמים וריאציות דמיוניות של "קפיטליזם לא חזירי". כך נראית קריקטורה של המבוי הסתום שמציעה פוליטיקת הרע במיעוטו, המסגירה שרלטנות, אופורטוניזם ואת תפקידן של מפלגות אלו ככלי שרת של הממסד, ובסופו של דבר, כבולם זעזועים ריאקציוני. בניגוד לרעשי מרד ב'ימינה' ובניגוד לסיעת 'הציונות הדתית', שעמדה על עקרונותיה הגזעניים ותקפה את מפלגתו של בנט, כדברי סמוטריץ', כ"קומץ אופורטוניסטים תאבי שלטון... שנכשל שוב ושוב במבחן הציבור וכופה את עצמו על הציבור באמצעות תרגילים פוליטיים" — ב"שמאל הציוני" לא נשמעו קולות של מרד. אולם עבור מיליוני ישראלים ופלסטינים, הרעיון שמדובר כעת מהותית במצב "פחות רע" בהשוואה לממשלות הקודמות מעורר גיחוך.

'הרשימה המשותפת' הייתה היחידה בכנסת שהביעה התנגדות בסיסית משמאל להקמת ממשלת "רק לא ביבי" בראשות בנט. הקמת הממשלה העמידה למבחן גם את הזרמים הפוליטיים משמאל לממסד, שחלקם פנו לפוליטיקת הרע במיעוטו, עם יחס עמום וסתירתי כלפי ממשלת הכיבוש הקפיטליסטית החדשה, בליווי רידוד מסרים. כדוגמה, תנועת 'עומדים ביחד' זזה לצערנו לעת עתה בכיוון ממסדי יותר בקו ההסברה העיקרי, עם יחס לא עקבי לממשלה ולמפלגות השותפות בה, ושעה שגורמים מהנהגתה אף מעורבים או עובדים עבור מפלגות אלו. משתקפת בכך חולשה יסודית בקו של זרם שמאלי הנוטה לעמימות פופוליסטית, תוך ניסיון לשמש "אוהל רחב" עבור ציבור הנוטה שמאלה, מבלי לקרוא תיגר ולהצביע על הצורך בחלופה למפלגות הממסד. השמאל הסוציאליסטי צריך לומר אמת, להציב תמרור אזהרה ולקדם מאבק עקבי נגד ממשלות ימין.

הקמת ממשלת הימין החדשה לא הייתה הישג, המבשר על כוחה, של תנועת המחאה נגד נתניהו — שלמעט גרעין קשה ממסדי, ביסודה לא הונעה ממשפט נתניהו ומפרשות שחיתות ההון־שלטון בהן הוא מואשם, אלא מתגובה לקו הכללי שהובילו ממשלותיו ולשלל בעיות חברתיות — אלא אות לדעיכתה ולחולשתה הפוליטית. הגורם המכריע לפילוגים במחנה נתניהו, שאיפשרו, בקושי, את העיסקה הפוליטית של ממשלת בנט־לפיד, היה חוסר שביעות רצון המוני על רקע המשבר הבריאותי, הכלכלי והחברתי. לעומת זאת, הפלגים הדומיננטיים במחאת בלפור חתרו לצמצום סדר היום של המחאה, ולמעשה לעיקורה, ולהרחקתה מעיסוק בבעיות החברתיות הבוערות. כתמיד, הדה־פוליטיזציה של המאבק, עם סיסמת ההונאה "לא ימין ולא שמאל", או "גם ימין וגם שמאל", התגלתה בשורה התחתונה ככיסוי לצידוד בקו פוליטי ימני, מסוכן. השמאל הסוציאליסטי לא השתתף בחגיגות לרגל חילופי הממשלה. הזהרנו שעבור מיליונים משני צידי השסע הלאומי, הממשלה החדשה לא מייצגת כל צעד קדימה, ואף לא שינוי מהותי בקווי המדיניות, אלא בעיה מסוכנת.

לפי סקר מנו גבע, 47% מהציבור הכללי תמכו בהקמת ממשלת בנט־לפיד — פחות מהתמיכה ההתחלתית בממשלת נתניהו־גנץ. בהם, 61% מ"מצביעי הימין" מתנגדים, לעומת 77% תמיכה ב"שמאל"[16]. הדבר המדהים הוא, שמשני צידי המתרס, באופן גורף, "לא מרוצים מהמצב במדינה", סבורים ש"הפוליטיקאים לא דואגים לך". רק 17% "בימין", ו־8% "בשמאל" סבורים ש"הממשלה דואגת לאזרחים"! בחירות לכנסת לא נתפסות בשלב הזה כמכשיר לשינוי, האפיק האלקטורלי חסום, קיימות ציפיות נמוכות לשינוי וישנו סנטימנט רווח של שאיפה ליציבות. על קרקע כזו טופחו אשליות ברעיון של "ממשלת אחדות לאומית" עוד ב־2019 בתעמולה של כחול־לבן דאז, כשבמקור המשוואה הייתה ממשלת כחול־לבן והליכוד, כביכול ללא מנהיג הליכוד. אנשי גנץ ומפלגת העבודה נענו לקריאת נתניהו וחברו אליו לממשלה משותפת בחסות הקורונה, תחילה בתמיכת רוב הציבור הישראלי.[17] חלקים בתקשורת הממסדית סייעו לייצר את ההסכמה הזאת, שהייתה פרדוקסלית לפרויקט שסיבת קיומו הייתה הדחת נתניהו.

הדינמיקה הכשירה את הקרקע גם עבור ראשי מרצ להוביל ימינה את ציבור תומכיהם, עם הראש בקיר. אך ההיבט החיובי הוא שהפוליטיקה של מרצ עומדת למבחן במרוכז, ונחשפת במערומיה הריאקציוניים, כשביסודה, ההבדלים הקיימים בינה לבין 'ימינה' ו'ישראל ביתנו' מתבררים בסופו של יום כבלתי תהומיים, כניתנים ליישוב, והמפלגות מסוגלות לגבש הסכמות משמעותיות לייצור סדר־יום עוין ומסוכן למיליוני ישראלים ופלסטינים. הניסיון יוכל לסייע בהסקת מסקנות בקרב חלקים מתומכיה לגבי הנחיצות במפלגת שמאל אמיתית, עצמאית מהממסד הקפיטליסטי, הלאומני, שתוכל להציע אופק לשינוי שראוי להיאבק למענו. בדומה לתמיכה שהתאדתה במהירות בממשלת נתניהו־גנץ, האשליות של תומכי מפלגות ה"מרכז־שמאל" בממשלה אינן משקפות תזוזה עמוקה ימינה במסקנות. סביר שלא יהיה מדובר במגמה ממושכת. המשבר המערכתי מאתגר אובייקטיבית אשליות וידחוף גם למסקנות בכיוון שמאלי, במיוחד בקרב נוער וצעירים. הבעיה היא שאין כל הבטחה שכוחות שמאליים יצליחו להתערב במשבר ולמלא את הוואקום הפוליטי שייפתח משמאל בתרחיש כזה.


[1] סקר 'חדשות 13', 25.02.21; סקר 'חדשות 12', 19.03.21

[2] ישראל היום, 16.07.21: "סקר: 58% חושבים שהממשלה היא שמאל־מרכז, סער לא עובר את אחוז החסימה"

[3] פרוטוקול ישיבת הכנסת, 02.08.21

[4] חדשות 12, 14.01.21: נתניהו בשיחה עם השולמנים

[5] מעריב, 15.02.22: "סקר מנדטים דרמטי: מפלגתו של בנט על סף מחיקה, אך האם לימין יש ממשלה?"

[6] חדשות 12, 18.04.21: "דילמת הליכודניקים"

[7] מדד הדמוקרטיה הישראלית 2021, 06.01.22

[8] מאבק סוציאליסטי, 28.06.21: "תחפושת השינוי של ממשלת כיבוש קפיטליסטית"

[9] חדשות 12, 03.05.21: "הקלטות איילת שקד: 'נתניהו ואשתו כמו דיקטטורים'"

[10] גלובס, 11.03.20: "בכירים במגזר העסקי: לכלול את נציגי הרשימה המשותפת בממשלה"
וואלה כסף, 04.04.21: "בכירים במשק: גם טיבי יכול להיות שר"

[11] הארץ, 03.11.21: "הממשלה אישרה להסדיר שלושה כפרים בדואים; ארגונים חברתיים: ההחלטה לא ישימה"
عرب48، 22.01.22: "النقب: التهجير الثاني.. تحت ذريعة ’الاعتراف’"

[12] מאבק סוציאליסטי, 14.01.22: "לעצור את גזל האדמות והריסות הבתים, להכיר בכפרים הלא־מוכרים"

[13] العربي الجديد، 18.01.22: "حارسات النقب… شريكات النضال والاعتقال ومقاومة التهجير"

[14] 'הארץ', 12.03.21: "הורוביץ: 'בשמאל יש אנשים שאתה אף פעם לא יכול לרצות. מה שתעשה לא מספיק טוב'"

[15]ynet, 29.04.21: ח״כ פריג' ממרצ לקראת סיום המנדט: "בנט מחכה לביבי ומנהל משחק כפול"

[16] מאקו, 07.05.21: "סקר מנו גבע: 47% בעד ממשלת בנט־לפיד"

[17] חדשות 12, 27.03.20: "סקר מיוחד: מה חושב הציבור על החלטתו הדרמטית של גנץ"
מעריב, 21.04.20: "62% בעד ממשלת האחדות; 31% בלבד מאמינים שיקויים הסכם הרוטציה"




תנועת מאבק סוציאליסטי
ת.ד. 59187, תל אביב–יפו 6159101
[email protected]
054.818.44.61 | 054.818.44.62
מאבק סוציאליסטי היא תנועה סוציאליסטית הנאבקת למען חברה סוציאליסטית ודמוקרטית, המושתתת על צדק חברתי, שלום ושוויון. התנועה שותפה ב־ISA, התאחדות בינלאומית המאגדת תנועות ומפלגות סוציאליסטיות בעשרות ארצות ברחבי העולם.