"זיגזוג בלתי־ניתן להסבר", כך סיכם הפרשן הימני של חדשות ערוץ 2, עמית סגל, את החלטותיו של נתניהו בעניין הסדרי האבטחה והכניסה להר הבית/המתחם המקודש (אל־חרם א־שריף) בירושלים. אין ספק כי הסרת גלאי המתכות והתשתית למצלמות אבטחה, פחות משבועיים לאחר הצבתם, היא סיבוב פרסה מביך ותבוסה פוליטית מהדהדת לממשלה.

אך ההסבר לכך די שקוף: ראש הממשלה נתניהו, השר לביטחון פנים ארדן ומפכ״ל המשטרה אלשיך רצו לנצל את תקרית הירי והרג השוטרים בכניסה למתחם המסגדים ב־14 ביולי בשביל להפגין ריבונות במזרח ירושלים הכבושה. אבל הם נאלצו להתקפל מול מחאה עממית מרשימה שהתפתחה לאורך עשרה ימים סוערים, בראש ובראשונה בקרב הציבור הפלסטיני במזרח העיר — אחת הקהילות המדוכאות והעניות ביותר ממערב לירדן, שאינה מיוצגת רשמית על־ידי שום מוסד, לרבות הרשות הפלסטינית.

המחאה שהתפתחה מלמטה גדלה מיום ליום ויצרה סביבה מעגלי תמיכה מתרחבים בגדה המערבית ובעזה, ביישובים הערביים בישראל ובארצות השכנות. המחאה הצליחה גם להעלות סימני שאלה לגבי מניעי ממשלת ישראל בקרב שכבות לא מבוטלות בציבור היהודי.

הצבת גלאי המתכות והמצלמות לא הייתה צעד ביטחוני אלא ניסיון להדק את השליטה הישראלית במזרח ירושלים הכבושה. למעשה היה מדובר בהקמת שמונה מחסומים חדשים, מאוישים בשוטרי מג״ב בכל אחת מהכניסות למתחם המסגדים, אותן פוקדים מדי שבוע רבבות מתפללים. התפילות מתקיימות במסגדים חמש פעמים ביום.

המתחם משמש עבור תושבי מזרח העיר גם כשטח ירוק, כמרכז עירוני עם בית־ספר ושורה של מבני ציבור, וכאזור ייחודי בניהול אוטונומי של הווקף — רשות ההקדשים האסלאמיים הכפופה לירדן — כלומר, ניהול שאינו בשליטה ישירה של הכיבוש הישראלי. לכן הצבת המחסומים לא הייתה רק פגיעה נוספת בחופש הפולחן של המתפללים המוסלמים, במקום השלישי בקדושתו לאסלאם, אלא גם בחופש התנועה של כלל הציבור הפלסטיני במזרח העיר וביישובים הסמוכים.

מעבר להפרת הזכויות הבסיסיות, הייתה כאן גם הצהרת כוונות פוליטית. אפילו גורמים במשטרה הודו בשיאו של המשבר לחדשות ערוץ 2 כי "הצבת גלאי המתכות הפכו לסמל ושמדובר בוויכוח על טריטוריה ובדיון מי הבעלים של השטח". ברקע, פוליטיקאים בכירים מהליכוד ומהבית־היהודי תדלקו בשנתיים־שלוש האחרונות את העימות הדתי והלאומי סביב הר־הבית/המתחם המקודש. "תנועת המקדש" הפנאטית, ששואפת להקים בית מקדש יהודי על חורבות מסגד אל־אקצא, קיבלה תמיכה תקדימית מח״כים ומשרים וגם ממפקד המשטרה במחוז ירושלים, יורם הלוי, שהצטלם איתם על ההר לפני כחודש.

באופן יהיר, נתניהו הכריז על הצבת הגלאים רגע לפני שעלה על טיסה לביקור דיפלומטי בצרפת ובהונגריה. ההתנגדות הראשונית בקרב התושבים הפלסטינים בירושלים רק גרמה לנתניהו להתבצר בעמדתו. בתדריך לעיתונאים שנתן בבודפשט הוא התעקש כי הגלאים לא יוסרו. יורם הלוי זלזל במופגן בצעדי המחאה הראשוניים של הפלסטינים: "הם יבינו עם הזמן שזה לא נורא, לא צריך להיבהל מזה".

במשטרה ובממשלה הניחו, ביהירות אופיינית, כי הציבור הפלסטיני יתרגל למגבלות החדשות, כפי שהתרגל כביכול להריסות הבתים, להפקעת אדמות, להתפשטות ההתנחלויות, לגלי המעצרים, לפשיטות הליליות על שכונות, להזנחת התשתיות, לאבטלה ולעוני (ברמה של 80% בקרב פלסטינים במזרח ירושלים). אבל המחאה הראתה כי הפלסטינים אינם מוכנים להשלים עם אף אחד מצעדי הדיכוי, ה"ייהוד" וה"ישראליזציה" שנכפים עליהם.

האירועים הדרמטיים חשפו לא רק את החולשה של ממשלת נתניהו אלא גם את הכוח הפוטנציאלי של הקהילה במזרח ירושלים ואת האפקטיביות של שיטות המאבק בהן נקטו. הסירוב הקולקטיבי להיכנס למתחם דרך המחסומים החדשים היה מוחלט. אלפים השתתפו בהפגנות ובתפילות המוניות, שלמעשה נהפכו למעין שביתות־שֶבֶת. מאות נשארו ללון בעיר העתיקה ושהו במשך היום מול שער האריות / באב אל־אסבאט (שמו הערבי, שער השבטים).

"בשעות הערב, לא מאות אלא אלפי אנשים יצאו לכביש. עשרת אלפים איש היו סוגרים את מזרח ירושלים. סוגרים את הכבישים", מסביר מוחמד אבו־חומוס, חבר ועדת המעקב של שכונת עיסאוויה במזרח ירושלים, שלקח חלק בתנועה שהתפתחה בשטח. בשיחה עם מאבק סוציאליסטי הוא מבהיר כי "המחאה התארגנה בלי ארגונים ובלי שום מנהיגים. זאת הייתה התארגנות של הירושלמים בעצמם. אנשים היו מביאים איתם אוכל ומים. שמענו את השוטרים מדברים בינם לבין עצמם על כך שלהם מביאים ארוחה יבשה ולנו יש אוכל טרי וחם, שלהם מביאים מים חמים ולנו יש מים קרים".

התארגנות קהילתית של משלוחי מים ומזון, נקודות מאולתרות למתן עזרה ראשונה וקבוצות סדרנים, עזרו למחאה בשטח להמשיך מסביב לשעון. ישנם דיווחים על משפחות בעיר העתיקה שפתחו את ביתן בפני מי שהגיעו מחוץ לעיר כדי להשתתף במאבק. בני נוער בשכונות הפלסטיניות עזרו לאסוף תרומות קטנות עבור המחאה. גם בעלי דוכני מזון תרמו את חלקם. השטח התארגן למחאה נחושה, עיקשת וארוכת טווח.

המחאה גדלה משבוע לשבוע ומיום ליום, ויחד איתה גם הביטחון העצמי של המוחים. "אנשים הרגישו שהם מצליחים. אחרי שפיזרו אותם הם היו חוזרים. לא מוותרים אלא חוזרים במספרים גדולים יותר", מסביר אבו־חומוס. "אנשים שלא מתפללים, התחילו להגיע לתפילות בשביל לעמוד נגד המשטרה, וזאת אחרי שראו איך המשטרה מתנהגת. האנשים מגיעים בלי שום דבר, המשטרה מגיעה עם סוסים וסילוני מים".

הגלאים הוסרו בהחלטת הקבינט המדיני־ביטחוני בתום יום שני, 24 ביולי, אך החרם על הכניסה למסגד נמשך עד חמישי בצהריים — עד הסרת כל התשתית שיועדה להצבת מצלמות אבטחה חדשות.

אחד הנערים שהיו מעורבים במחאה הביא איתו ספרים בשביל לעזור למוחים שנשארו שעות ארוכות מול שער האריות, כדי להעביר את הזמן. הוא חילק גם עותק של 1984 של הסופר הסוציאליסט ג׳ורג׳ אורוול. "אמרו לי שזה מתאים", הסביר הנער. אכן, העלילה של הספר, המתארת בין השאר דיכוי כבד של הציבור בעזרת אמצעי שליטה טכנולוגיים אוטוריטריים, מתחברת להתנגדות של התושבים הפלסטינים להצבת מצלמות, לרבות סורקי פנים, בכניסה אל רחבת המסגדים. המצלמות הן לא רק סמל לכיבוש הישראלי במזרח ירושלים אלא גם אמצעי שליטה בנקודה אסטרטגית. הן יכולות לשמש לאיתור של פעילים פוליטיים ואפילו של אנשים שלא שילמו קנסות לעירייה. לפי חלק מהדיווחים בתקשורת הישראלית, המצלמות החכמות מסוגלות לאתר משתמשי פייסבוק שפרסמו פוסטים הנחשבים "חשודים" מבחינת המשטרה.

המוחים דחו בבוז את הניסיונות מצד המשטרים הדיקטטוריים באזור, ובייחוד מצד ממלכת ירדן — שנקלעה למשבר דיפלומטי לאחר שמאבטח במתחם השגרירות הישראלית הרג שני אזרחים ירדנים — להגיע לדיל עם ממשלת נתניהו מעל ראשיהם. "אנשים שמעו שזה מדבר ככה וזה מדבר ככה, ואמרו: מה פתאום?! אנחנו מחליטים, לא הם. ההחלטה של הירושלמים, לא של עבדאללה [מלך ירדן] ולא של אף אחד אחר", מתאר אבו־חומוס.

לפי דיווח ב"מקור ראשון", יורם הלוי ניהל שיחות חשאיות עם "בכירים בהנהגה האסלאמית". הווקף, הכפוף לבית המלוכה הירדני, היה מוכן עקרונית לנהל משא־ומתן עם המשטרה והממשלה, אך נאלץ ליישר קו עם מצב הרוח של המחאה. "זוהי תנועה של הרחוב", הסביר ראאד דענא, מבכירי הווקף, לחדשות ערוץ 2. "אם הרחוב מתנגד לצעדים החדשים, אז גם אנחנו מתנגדים".

לפי מספר דיווחים, בשטח עלתה גם ביקורת על התפקיד של הרשות הפלסטינית ושל מחמוד עבאס. נראה שמס השפתיים שעבאס שילם למחאה וההכרזה כי יפסיק את התיאום הביטחוני עם ישראל, אותו הגדיר בעבר כ"קדוש", לא עשו יותר מדי רושם. כתבת ערוץ הטלוויזיה הרשמי של הרשות הפלסטינית, כריסטין רינאווי, ספגה גל גינויים ברשתות החברתיות אחרי שהודתה לעבאס על הישגי המחאה.

תושבת מזרח ירושלים שלקחה חלק בהפגנות, אינאס עבאד, כתבה במאמר באתר MME: "האנשים בירושלים לא היו זקוקים לפגישות חירום של המועצה המחוקקת או של מועצת השרים [של הרשות הפלסטינית], בשביל ללמוד את המצב, לגבש הצעות ולפתח תוכנית לפתרון הבעיה. הרחוב הלך רחוק יותר מכל המנהיגים והרים את קולו". עוד מציינת עבאד כי "לא שמענו, בקריאות של המתפללים, שום התייחסות לגבי שום מפלגה. לא היו קריאות לחמאס או לפתח. עמדנו מאוחדים להגנת ירושלים".

דיכוי מסיבי

מרבית התקשורת הממסדית בישראל הציגה את ההפגנות והתפילות בשטח כ"התפרעות אלימה". אבל בדיעבד, אפילו ביטאון הימין המתנחלי 'מקור ראשון' הודה כי "בניגוד לרושם שהתקבל מהתמונות בתקשורת, מרבית האלפים שיצאו לרחובות בחרו במחאה שקטה של תפילה בסביבות הר הבית". הרושם הזה לא התקבל במקרה כמובן. עיתונאים ישראלים, שסירבו לדקלם את הודעות המשטרה ורצו לסקר את האירועים ישירות בעצמם, נחסמו פעמים רבות בשטח בידי המשטרה. ארגון העיתונאים אף שלח מכתב מחאה פומבי בנושא למפכ״ל.

ככל שהמחאה התפתחה כך גם החריפו הוויכוחים והמחלוקות במעמד השליט בישראל על הדרך להתמודד איתה. בכירי השב״כ ומתאם הפעולות בשטחים חששו ליציבות משטר הכיבוש, עליו הם אחראים, ואף הזהירו את הממשלה מהתפתחות של אינתיפאדה חדשה. צה״ל הזרים עוד חמישה גדודי חיילים לגדה המערבית.

אך במשטרה ובממשלה דבקו בעמדה כי אפשר "להכיל את האירועים", כלומר להשתיק את התנועה שהתפתחה בשטח באמצעות צעדי דיכוי קשים.

עם תחילת המחאה, המשטרה עצרה את כל מי שלדעתה היה מסוגל להנהיג אותה: מנהיגים מקומיים של פתח וחמאס, אנשים שמזוהים עם הרשות הפלסטינית וכן פעילים מוכרים בשכונות הפלסטיניות. מדי ערב בתום התפילות, המוחים פוזרו בסילוני מים וחומר מסריח, גז מדמיע, כלבי תקיפה ופרשים, רימוני הלם, קליעים מצופי גומי ואש חיה.

הדיכוי של ההפגנות הגיע לשיא רצחני ביום שישי, 21 ביולי. הקריאה לארגון תפילות מחאה המוניות בשערי העיר העתיקה בירושלים נענתה בסוג של מצור. המשטרה וכוחות מג״ב הקימו מחסומים וחסמו כבישים בשביל למנוע ממתפללים ומפגינים להגיע לעיר העתיקה. צעירים פלסטינים שנחסמו בשכונות ובכפרים באזור ירושלים יצאו להתעמת עם כוחות מג״ב שהוצבו בכניסות לעיר.

שלושה צעירים נורו למוות בא־טור, ראס אל־עמוד ואבו־דיס. עוד צעיר פלסטיני נורה למוות למחרת בעיירה אלעיזריה שממזרח לירושלים, ויומיים לאחר מכן צעיר פלסטיני נורה למוות בעיירה הסמוכה חיזמה. בנוסף לכך, ביום שישי בשבוע שלאחר מכן, נער בן 16 נורה למוות בהפגנה שהתקיימה מול גדר המערכת ברצועת עזה.

הסהר האדום טיפל ביותר מאלף (!) פצועים פלסטינים בירושלים ובשטחי הגדה בזמן המחאה. 29 מהם נפגעו מאש חיה וכ־350 נוספים מירי קליעים מצופי גומי. גם הטיפול הרפואי עצמו נעשה פעמים רבות תחת דיכוי. כוחות מג״ב חסמו אמבולנסים ופשטו על בית־החולים אל־מקאסד במזרח ירושלים כדי לעצור פצועים. הם גם ניסו לתפוס את גופתו של אחד ההרוגים בעימותים, שלבסוף הוברחה החוצה והובאה לקבורה תחת ירי של גז ורימוני הלם.

מנהל בית־החולים, ד״ר רפיק חוסייני, תיאר בראיון לעיתונאי גדעון לוי ('הארץ') כי מרבית הפצועים רצו לקבל עזרה ראשונה ולמהר להסתלק מבית החולים, שמא ייעצרו בידי השוטרים, שהיו עלולים להגיע בכל רגע לבית־החולים. לדבריו, מרבית הפציעות היו מכדורי גומי שנורו מטווח קצר — כדורי גומי מסוג חדש כנראה, שפגיעתם קשה יותר ממה שראה בעבר.

הדיכוי הקשה הוא ההקשר הרחב שבו התרחשו מספר תקיפות יחידים במהלך השבועיים של המחאה ולאחריה. ייאוש עמוק מחיי מצוקה ועוני תחת משטר הכיבוש, בשילוב עם חוסר אמון, אחרי עשורים של אכזבות, כי מאבק המוני יכול להצליח, דחפו מספר קטן של צעירים (זניח ביחס לאלפים שהשתתפו בהפגנות), לפעולות טרור הרסניות. כך קרה בהתנחלות חלמיש, בה נדקרו למוות שלושה בני משפחה אחת. הרג המשפחה בחלמיש, כמו גם הדקירה של נהג אוטובוס תושב ערערה בפתח־תקווה, והדקירה של עובד המרכול ביבנה, נוצלו באופן ציני על־ידי הממשלה בשביל להגביר את צעדי הדיכוי ולגייס תמיכה מקרב הציבור היהודי בעזרת הסתה.

נקודת מפנה?

לפי סקר שפורסם בחדשות ערוץ 2, ונערך ימים ספורים לאחר הסרת גלאי המתכות ולפני הסרת המחסומים עצמם, 67% מהציבור הכללי בישראל סברו שהתפקוד של נתניהו היה לא טוב. 77% ענו כי הממשלה התקפלה כשהסירה את גלאי המתכות ו־68% אמרו כי הצבתם הייתה נכונה.

המחאה כאמור הצליחה להעלות סימני שאלה לגבי המניעים של הממשלה בקרב שכבות לא מבוטלות בציבור היהודי, אך נראה כי רובו, שכלל לא נחשף למחאה העממית בגלל הסיקור התקשורתי המעוות, מקבל בשלב הזה את הטענה כי גלאי המתכות נועדו להגן על ביטחונם של תושבים.

התפיסה הזאת קשורה גם למחסור באופוזיציה עקרונית למדיניות נתניהו. בזמן שהממשלה ודובריה עבדו שעות נוספות בשביל לקטלג את המחאה כ"סכנה ביטחונית", ראשי מפלגות העבודה ומרצ ביקרו את התנהלות נתניהו, אך באופן צר ותוך קבלה למעשה של הדה־לגיטימציה של המחאה הפלסטינית. אפשר לספור על כף יד אחת את ארגוני השמאל שמביעים, לצד מאבק סוציאליסטי, תמיכה במחאה העממית שהתפתחה במזרח ירושלים וסביבה.

הצלחת המחאה דוחפת את הממשלה ואת העומד בראשה לנסות להוכיח כי היא עדיין "הבריון של השכונה", למרות התבוסה הפוליטית שנחלה. מאז ההחלטה לבטל את כל השינויים בהסדרי האבטחה במזרח ירושלים, נתניהו הודיע על חידוש בניית ההתנחלות המיועדת למפוני "מאחז עמונה" והתייצב מאחורי ההצעות לשינויים בחוק יסוד ירושלים, שמטרתם המרכזית היא למנוע הקמת בירה פלסטינית במזרח העיר.

המשטרה כבר פתחה בגל מעצרים נרחב של פעילים פלסטינים עם פשיטות ליליות בא־טור, שועפאט, בית חנינא, ואדי ג׳וז, ראס אל־עמוד, עיסאוויה והעיר העתיקה. עשרות נעצרו, כולל קטינים בגילאי 13–17.

הממשלה מנסה "לגבות מחיר" מהתושבים הפלסטינים על הניצחון המרשים שהשיגו, אך היא מתמודדת עם שטח שונה לגמרי. בקרב הפלסטינים בירושלים יש לא מעט חשש מהתקופה הבאה אך גם ביטחון עצמי מוגבר ורצון עז לעוד הישגים. "השאלה שכולם שואלים עכשיו היא אם אפשר יהיה להמשיך את המאבק גם בנושאים אחרים", כתב ניר חסון מ'הארץ'. "הריסת בתים, מחסור בכיתות לימוד, התעללות הביורוקרטיה ואולי אפילו נגד הכיבוש כולו. במילים אחרות, האם השבועיים האחרונים היו פרק חולף בתולדות ירושלים הפלסטינית או נקודת תפנית?"

הקמת ועדי פעולה דמוקרטיים או פיתוח והרחבת ועדות המעקב והוועדות העממיות שכבר פועלות בחלק מהשכונות הפלסטיניות במזרח העיר יוכלו לסייע לתת תשובה חיובית לשאלה הזאת. הוועדות יכולות לתכנן את הפעולות הבאות, לסייע לגייס שכבות רחבות בציבור למאבק, לארגן תמיכה קהילתית, וכן גם הגנה עצמית מהדיכוי הקטלני של הצבא, המשטרה ושל המתנחלים החמושים.

לא פחות חשוב: הוועדות יכולות גם לעזור לפתח דיון על המסקנות מהמאבק האחרון לגבי הדרך לקדם מאבק המוני לשחרור לאומי וחברתי של הפלסטינים, ואף לשמש בסיס להתארגנות פוליטית חדשה. הצורך במפלגות שמאל חדשות של האנשים העובדים, משני צדי הקו הירוק, רק הובלט דרך האירועים הדרמטיים האחרונים.